שמש סתווית ליוותה את פסיעותיי הדקות. קרניה ניסו לפרוץ מבין העבים. עבים אפורים בצורות בלתי מוגדרות. שעות הבוקר קרבות היו לקיצן, ונראה כי שגרת היום בעיצומה. תחילה עליתי דרך רחוב איינשטיין. רחוב שנראה קצר ממבט ראשוני אך הינו ארוך ומפותל. בהולכי שם, עיניי פגשו בבתים פרטיים, בתי קומות, בית ספר צבאי, ובית כנסת על שמו של רב נודע. פיללתי שהזמן לא יעבור. רציתי ללכת וללכת מבלי ששום דבר יעצור מבעדי והרי הדרך אמורה הייתה להסתיים בקרוב, אף את הזמן אין ניתן לעצור. בדרכי פגע בי אדם, מרוקן תכולתה של דירה. נראה כפועל קשה יום. זיעה ניגרת מפניו. חולצה שחורה מוכתמת. לא אמרתי מילה, רק הבטתי בדמותו הקשה, מניח לאיטו את התכולה, ובסחורה השונה שגדשה את חלקת הכביש: מדפים חצויים, ספריה מפורקת, האנציקלופדיה העברית, מדריכי אושר שונים וספר אחד אשר משך את עיניי, "ברקיע החמישי", פרי עטה של הסופרת רחל איתן. זכרתי כתבה עצובה שהופיע במלאות מספר שנים למותה. נטלתי את הספר, נשפתי קלות, העברתי יד בכדי לנקות את האבק המועט והכנסתי אותו לתיקי. הרהרתי על בעליה של אותה דירה, האם אלה היו זוג מבוגרים שהלכו לעולמם? זוג פרוד? או שמא שיפוץ דירה? לאחר מספר דקות של הליכה, פניתי לרחוב זמנהוף. לראשונה רגליי דרכו במקום זה. רחוב די נעים, פתלתל. נזכרתי באותה עת, שהייתי נער נרגש. אותה עת בה פגשנו אני ושניים מחבריי את אותה ילדה אמריקאית, שכנראה באה להתארח אצל קרוביה בעיר מגוריי. שיערה היה בהיר ועיניה בישרו טוב. זה היה רגע ראשוני ומיוחד. לאחר מספר ימים נפגשנו שוב בבית הוריה בחיפה. איני זוכר היכן זה היה, אך אני זוכר רגעים של קסם באוויר, טיפות של גשם לפרקים ואבא דאגן שמכריח אותנו להתקשר אל הורינו, בכדי לוודא את מעשינו. משם נכנסתי לשכונת רמת בגין והחלתי ללכת ברחוב ווטסון. ליונל ווטסון, אותו מהנדס עיר חיפה. אדם שנראה בשנות השלושים לחייו, עמד ליד רכבו ועסק בתיקון כל מיני דברים. אישה מבוגרת, מצרכים שונים בידיה, חלפה על פניי. וכך, הגעתי לבית הספר. בירכתי את פניו של השומר לשלום. מבטיו הופנו בעיקר כלפי מטה ונדמה כי העבודה מקשה עליו. פניו בישרו השלמה אך יחד עם זאת קושי רב. נכנסתי לאיטי אל תוך בית הספר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
