המונה ליזה מהרצליה

את <mark>אורלי קסטל-בלום</mark>, שמעתי בערב ספרותי בכפר סבא, כוחה של המילה, ערב מיוחד אותו מפיקה ספריית כפר סבא, היוצר מפגש בין סופר למוזיקאי, או זמר. לעתים זה ערב מוצלח תרבותית, תלוי ביכולת הסופר לבטא את עצמו מילולית, וביכולת לשלב בין המוזיקאי לסופר.

אורלי נחרטה בליבי, כי היה בה משהו כנה וציני לחייה שלה, היא ספרה על עסקה כלכלית שביצעה בכדי להטיב את מצבה, כזאת שבעצם התגלתה כפייק השקע

****



אחת הסיבות שהפכו את ז'אן לוק גודאר לכל כך חשוב בתולדות הקולנוע בכלל והקולנוע הצרפתי בפרט, היא שגודאר העז לשבור פרדיגמות שהיו חקוקות בסלע של העשייה הקולנועית הנוסחתית, וביניהן בין השאר, סיפור ליניארי, ערוך בקפידה, מהלכים שהובילו בקוהורנטיות זה לזה, ועוד חוקים נוקשים אחרים שהתקבעו במהלך השנים לכדי אמת בלתי מעורערת.
בזכות גודאר (ועוד חברים מהתקופה ההיא), אנחנו לא נופלים מהכורסה בהלם כשא

פעם ראיתי סרט ביוטיוב על תסמונת טורט.
רציתי ללמוד עליה קצת יותר ולא להסתפק רק באמרותיה של הגברת ויקפדיה שפעמים רבות מסלפת את האמת ומוציאה את הסינדרום מהקשרו.
אמרתי לעצמי שהייתי רוצה להכיר את האנשים האלו שמקללים בלי שליטה ומתעוותים ללא הפסקה ולעיתים אף יורקים לעברך כמו גמל עצבני.
מאוחר יותר גיליתי שכל מה שחשבתי עליהם הייתה שטות מוחלטת.
כלומר, חלקם עושים את הדברים הללו אך לא בהגזמה פראית כפי שדמ

"הרומאן המצרי" כתוב בנונשלנטיות, אך מתחת לסגנון הלא-מתאמץ מונחים נושאים קשים וכבדים. אין זה ה"דבר והיפוכו" היחיד. שלא כשמו, הספר אינו רומאן. הוא מורכב משורת פרקים קצרים, שאינם מסודרים בסדר כרונולוגי והקשר ביניהם לא תמיד נראה לעין. ככל שמתקדמים בקריאה נחשפים החוטים המקשרים בין הפרקים: החלום ושברו, דחייה וגירוש, הארעיות השברירית של הדברים והגעתם אל קיצם: קץ הזהות, קץ האידיאולוגיה, קץ החברות, קץ האה

ספר מעולה - בעיקר בזכות הייחודיות הרבה שבכתיבתה של קסטל-בלום. נראה לי שלא משנה על מה תבחר לכתוב, ספריה תמיד יהיו כה-מרעננים ויוצאי דופן. יש ב<mark>אורלי קסטל-בלום</mark> משהו כל כך צעיר (או לפחות כזה ששואף ל"צעירות", ל"רעננות", ל"עכשוויות") שזה פשוט מעורר השראה. אני חייבת לציין שכתיבתה שונה לחלוטין מסגנון הכתיבה האהוב עליי. אני מעדיפה את זה של סביון ליברכט, של אידה פינק, לילי פרי... סופרות רגישות, שכתיבתן מכמי

זכייתה של <mark>אורלי</mark> קסטל בלום בפרס ספיר בטקס שנכחתי בו רק לפני מספר ימים, סיקרנה אותי לקרוא את הספר הנ"ל. ועשיתי זאת כמובן במהירות וגם בקלות. נזכיר שהספר נקרא "הרומאן המצרי" אז קודם כל נחמד לדעת שהוא בכלל איננו "רומאן" והוא גם איננו "מצרי" במיוחד. חשבתי בתחילה שאכן מדובר בספר ביוגרפי ואני דווקא מאוד אוהב ביוגרפיות אבל למעשה מדובר כאן בספר של סיפורים שקשורים בצורה רופפת (מאוד) לביוגרפיה המשפחתית של קסט

מר ז'וזף שימל הוא גיבור ספרה החדש של <mark>אורלי</mark> קסטל בלום. לשימל יש נכס נדל"ני בדמות דירה במרכז תל אביב. למעשה הדירה ממוקמת בלב פקק תנועה שאינו נגמר. אוטובוסים רבים עוצרים ליד הדירה ותנועת האנשים גדולה מאוד.
הספר כתוב בצורה מצחיקה ומתאר את הטיפוסים הרבים שפוגש הגיבור הרבה מהם הומלסים. ליד הדירה של שימל יש תחנה לחלוקת מתאדון תחליף סם לנרקומנים שנגמלו מהרואין. הגיבור מתאר איך נראים האנשים שבאים לתחנה וכ

הרומאן המצרי אכן איננו רומאן וגם לא ממש "מצרי", יחד עם זאת מדובר בספר מעניין, שמצדיק קריאה. גילוי נאות - זהו הספר הראשון שקראתי מאת <mark>אורלי קסטל-בלום</mark>. זכור לי שצפיתי בהצגה המבוססת של ספרה "דולי סיטי" והתרשמתי מהאופן בו היא מעצבת מציאות חיצונית ואובייקטיבית לכאורה דרך תפיסת-מציאות סובייקטיבית ונטולת רסן.

הספר הנוכחי הוא פסיפס של סיפורים, חלקם של דמויות בנות אותה משפחה וחלקם של דמויות-לוויין ששופכ

אכזבה גדולה. השחרור והייחוד המאפיינים את כתיבתה של קסטל-בלום מבצבצים בקושי בספר הזה. כשקראתי את הסיפור הראשון תהיתי לרגע האם התבלבלתי בסופרת או שמא ההוצאה התבלבלה. מישהו התבלבל. זה בטוח. קראתי מאחורה, קראתי בפנים, לא מצאתי קשר בין חוץ לפנים. אולי שלושה סיפורים נגעו בי וגרמו לי להרגיש "בבית". השאר גרמו בעיקר להרמת גבה ותהייה לאן נעלמה <mark>אורלי קסטל-בלום</mark>.
האבסורד העיקרי שזיהיתי, הוא הניסיון לייצר ספר