29.3.2013 (נכתב בהשראת הסרט "רובי ספארקס")
שעות הצהריים היו קרובות לקיצן. החמה החלה לנטות מערבה והשמיים התקשטו בצבעיה הנוגים. גוונים של תכלת, כתום ואדום. גוונים רכים של שקיעה. השיעור האחרון לאותו יום בוטל, והוא מצא את עצמו עולה על קו האוטובוס המוביל למרכז הכרמל. האוניברסיטה הלכה ונתרחקה, ונותר ממנה הדהוד בחלל המרחב. הדהוד מר – מתוק, כתבשיל שאינו בושל כיאות. הרי יום לימודים זה, החל בתחושת שמחה אשר מילאה את כולו, אך ככל שיום זה הלך והתקדם, תחושה זו פגה לה והרהורים אחרים של בלבול וחוסר תיאום, באו ותפסו את מקומם. כשנודע לו שהשיעור התבטל, נהיר היה לו כי אינו רוצה לשוב הביתה במהרה אלא לנסות לתת לרגליו להוליך אותו אל עבר השכונות העייפות של הכרמל. וכך, הוא עלה על האוטובוס שנסע למרכז הכרמל. אנשים רבים מילאו אוטובוס זה, ביניהם, אישה מבוגרת בעלת מבט חמור סבר וחולמני, סטודנטית צעירה שלק וולגרי משוח על ציפורניה ופניה גדושי איפור, סטודנט צעיר בעל משקפיים גדולות ושחורות סביב עיניו ואוזניות קשתיות על ראשו אוחזות באוזניו, זוג צעיר מחזיק ידיים בבטחה ועוד דמויות כאלה ואחרות. האוטובוס היה כמעט מלא. הוא נעמד לו במרכז, אוחז בעמוד הצהוב, מנסה לשמור על שיווי משקל, שם את האוזניות הלבנות באוזניו והפעיל את נגן המוזיקה. תום יורק, המשיך לשיר בקולו האלוהי. בזמן שרדיוהד מתנגנים להם, המחשבות המשיכו להתרוצץ בראשו. על הלימודים המעניינים אך התפלים, על האנשים שאיבדו מעט ממשמעותם – מה שהיה בעבר אינו נכון כעת, על האפרוריות של העיר חיפה והנרדמות שבה. מחשבה רדפה מחשבה, כשאחרת תמה, באה אחרת במקומה. יחדיו, אלה ליוו אותו במהלך הנסיעה. כשהאוטובוס חלף על פני כיכר ספר, הוא ירד, נמלט במהרה מן הרחוב הראשי והחל ללכת ברחובות השקטים והמופנמים. עליות ומורדות. פיתולים עקלקלים, יחד עם עצי אורן מיתמרים ונבוכים. לעתים הופיעה לה השמש מבין הבניינים, תנועותיה נעות מטה, בואכה מעבר לים. כמה בתים נבנו כאן, ברחובות אלה, ובכל בית ובית, סיפור חיים שלם. לרוב, אנשים מקימים משפחות, נישאים ומולידים ילדים הממשיכים את הווייתם בעולם, בצורה זו או אחרת. גווני שקיעתה של השמש, הבתים הספונים והרחובות השקטים, הלא ממריאים, חשפו בו את הרצון לקרא מעט. הוא הגיע לגן ציבורי, על יד האודיטוריום, והתיישב על אחד מספסלי העץ הריקים. לגם מעט מן בקבוק המים והוציא את "על כפות המנעול" של עגנון והחל לקרא היכן שהפסיק, בסיפור "פנים אחרות", עת הרטמן וטוני נותרו לבדם, לאחר שיצאו מבית הדיין. כתיבתו העמוקה של עגנון, ליטפה והכתה במחשבותיו חליפות ולרגע הוא ניסה להניח את עיניו מן המילים המפותלות, הרים ראשו מעלה וראה אותה, מישהי זרה לחלוטין אך כל כך מוכרת. מכנסי ג'ינס שחורים עטפו את רגליה, חולצה לבנה את גופה ומעיל ארוך מעל כולם. את צווארה אפף צעיף ארוך בגווני לבן – שמנת וגבה נשא תיק חום בעל שתי כתפיות. שיערה היה מתולתל בהיר, ופניה היו כל כך יפות, אור נגה מהם. היא עמדה שם לבדה, ובעיניה הנבונות, הביטה בו.
- "איזה סיפור אתה קורא מעגנון?" היא שאלה ברכות,
- "פנים אחרות", הוא ענה באיטיות,
- "זה סיפור ממש יפה, עגנון יודע היה לתאר סיטואציות מהחיים"
- "הוא הכיר היטב את נפש האדם", השיב ברפיון קל,
- "היכרות זו, סייעה לי בזמן שירותי הצבאי", חיוך דק ניבט מבין שפתיה,
- "איך היא סייעה לךְ?"
- "הייתי בודדה מעט בצבא, שירתי במדבר, והדרכתי טיולים של חיילים. גם כשהייתי עם החיילים, תמיד הרגשתי לבד. זו הייתה תקופה בה החלתי לקרא את עגנון והוא פשוט מילא אותי. זה היה כאילו הוא מכיר אותי וכמו אני מכירה אותו. הדיוק הקסום הזה, כמו פריטה בנימי נפשו של האדם"
- "נפש האדם הזקוקה למישהו שיפרוט עליה"
- "שיבין אותה, שיבין אותי. אתה יודע? מכיר את התחושה?"
- "כן, מאוד. הרגעים האלה שהספרות מגלה את כוחה. רגעים של התגלות. כמו יש מישהו ששומר עליך, שמבין אותך, גם אם אינו קיים באופן ממשי, למרות שזהו רק סיפור, שאלה הן רק מילים ואלו הם משפטים בלבד"
- "ואצל עגנון זה מאוד חזק"
- "מאוד. כל כך חזק עד אשר לפרקים הייתי מוצא עצמי בסיטואציות שונות בחיים ואומר 'עגנון היה מתאר זאת בצורה מעולה', 'מעניין מה עגנון היה כותב על כך'"
- "גם אצלךָ?! הייתה תקופה שזה היה קורה לי כל הזמן, כיום קצת פחות כיוון שאני קוראת אותו פחות, אך בתקופה שקראתי, זה לא הפסיק, אפילו רדף"
- "איך רדף?"
- "הייתי רואה את עצמי כדמות מן הדמויות בספריו, מכאן אתה יכול להבין שהיו לי רגעים לא פשוטים"
- "כמו לכולנו, גם אני לעיתים הרגשתי כמו הירשל מ 'סיפור פשוט' ודבר זה לא היה פשוט"
- "וואו!"
- "מה שְמֵך?"
- "נטע, ושִמְךָ?"
- "ערן. את ממהרת לאן שהוא?"
- "לא כל כך"
- "אז אולי תרצי ללכת קצת לטייל, אני בדיוק עצרתי לקרא וחשבתי להמשיך ללכת"
- "כן, אני אשמח".
השמש כבר שקעה ושניהם החלו ללכת, זה לצד זו, בשבילי האספלט הקרים, נבלעים אל תוך האפלה שהתפשטה על העיר.
שעות הצהריים היו קרובות לקיצן. החמה החלה לנטות מערבה והשמיים התקשטו בצבעיה הנוגים. גוונים של תכלת, כתום ואדום. גוונים רכים של שקיעה. השיעור האחרון לאותו יום בוטל, והוא מצא את עצמו עולה על קו האוטובוס המוביל למרכז הכרמל. האוניברסיטה הלכה ונתרחקה, ונותר ממנה הדהוד בחלל המרחב. הדהוד מר – מתוק, כתבשיל שאינו בושל כיאות. הרי יום לימודים זה, החל בתחושת שמחה אשר מילאה את כולו, אך ככל שיום זה הלך והתקדם, תחושה זו פגה לה והרהורים אחרים של בלבול וחוסר תיאום, באו ותפסו את מקומם. כשנודע לו שהשיעור התבטל, נהיר היה לו כי אינו רוצה לשוב הביתה במהרה אלא לנסות לתת לרגליו להוליך אותו אל עבר השכונות העייפות של הכרמל. וכך, הוא עלה על האוטובוס שנסע למרכז הכרמל. אנשים רבים מילאו אוטובוס זה, ביניהם, אישה מבוגרת בעלת מבט חמור סבר וחולמני, סטודנטית צעירה שלק וולגרי משוח על ציפורניה ופניה גדושי איפור, סטודנט צעיר בעל משקפיים גדולות ושחורות סביב עיניו ואוזניות קשתיות על ראשו אוחזות באוזניו, זוג צעיר מחזיק ידיים בבטחה ועוד דמויות כאלה ואחרות. האוטובוס היה כמעט מלא. הוא נעמד לו במרכז, אוחז בעמוד הצהוב, מנסה לשמור על שיווי משקל, שם את האוזניות הלבנות באוזניו והפעיל את נגן המוזיקה. תום יורק, המשיך לשיר בקולו האלוהי. בזמן שרדיוהד מתנגנים להם, המחשבות המשיכו להתרוצץ בראשו. על הלימודים המעניינים אך התפלים, על האנשים שאיבדו מעט ממשמעותם – מה שהיה בעבר אינו נכון כעת, על האפרוריות של העיר חיפה והנרדמות שבה. מחשבה רדפה מחשבה, כשאחרת תמה, באה אחרת במקומה. יחדיו, אלה ליוו אותו במהלך הנסיעה. כשהאוטובוס חלף על פני כיכר ספר, הוא ירד, נמלט במהרה מן הרחוב הראשי והחל ללכת ברחובות השקטים והמופנמים. עליות ומורדות. פיתולים עקלקלים, יחד עם עצי אורן מיתמרים ונבוכים. לעתים הופיעה לה השמש מבין הבניינים, תנועותיה נעות מטה, בואכה מעבר לים. כמה בתים נבנו כאן, ברחובות אלה, ובכל בית ובית, סיפור חיים שלם. לרוב, אנשים מקימים משפחות, נישאים ומולידים ילדים הממשיכים את הווייתם בעולם, בצורה זו או אחרת. גווני שקיעתה של השמש, הבתים הספונים והרחובות השקטים, הלא ממריאים, חשפו בו את הרצון לקרא מעט. הוא הגיע לגן ציבורי, על יד האודיטוריום, והתיישב על אחד מספסלי העץ הריקים. לגם מעט מן בקבוק המים והוציא את "על כפות המנעול" של עגנון והחל לקרא היכן שהפסיק, בסיפור "פנים אחרות", עת הרטמן וטוני נותרו לבדם, לאחר שיצאו מבית הדיין. כתיבתו העמוקה של עגנון, ליטפה והכתה במחשבותיו חליפות ולרגע הוא ניסה להניח את עיניו מן המילים המפותלות, הרים ראשו מעלה וראה אותה, מישהי זרה לחלוטין אך כל כך מוכרת. מכנסי ג'ינס שחורים עטפו את רגליה, חולצה לבנה את גופה ומעיל ארוך מעל כולם. את צווארה אפף צעיף ארוך בגווני לבן – שמנת וגבה נשא תיק חום בעל שתי כתפיות. שיערה היה מתולתל בהיר, ופניה היו כל כך יפות, אור נגה מהם. היא עמדה שם לבדה, ובעיניה הנבונות, הביטה בו.
- "איזה סיפור אתה קורא מעגנון?" היא שאלה ברכות,
- "פנים אחרות", הוא ענה באיטיות,
- "זה סיפור ממש יפה, עגנון יודע היה לתאר סיטואציות מהחיים"
- "הוא הכיר היטב את נפש האדם", השיב ברפיון קל,
- "היכרות זו, סייעה לי בזמן שירותי הצבאי", חיוך דק ניבט מבין שפתיה,
- "איך היא סייעה לךְ?"
- "הייתי בודדה מעט בצבא, שירתי במדבר, והדרכתי טיולים של חיילים. גם כשהייתי עם החיילים, תמיד הרגשתי לבד. זו הייתה תקופה בה החלתי לקרא את עגנון והוא פשוט מילא אותי. זה היה כאילו הוא מכיר אותי וכמו אני מכירה אותו. הדיוק הקסום הזה, כמו פריטה בנימי נפשו של האדם"
- "נפש האדם הזקוקה למישהו שיפרוט עליה"
- "שיבין אותה, שיבין אותי. אתה יודע? מכיר את התחושה?"
- "כן, מאוד. הרגעים האלה שהספרות מגלה את כוחה. רגעים של התגלות. כמו יש מישהו ששומר עליך, שמבין אותך, גם אם אינו קיים באופן ממשי, למרות שזהו רק סיפור, שאלה הן רק מילים ואלו הם משפטים בלבד"
- "ואצל עגנון זה מאוד חזק"
- "מאוד. כל כך חזק עד אשר לפרקים הייתי מוצא עצמי בסיטואציות שונות בחיים ואומר 'עגנון היה מתאר זאת בצורה מעולה', 'מעניין מה עגנון היה כותב על כך'"
- "גם אצלךָ?! הייתה תקופה שזה היה קורה לי כל הזמן, כיום קצת פחות כיוון שאני קוראת אותו פחות, אך בתקופה שקראתי, זה לא הפסיק, אפילו רדף"
- "איך רדף?"
- "הייתי רואה את עצמי כדמות מן הדמויות בספריו, מכאן אתה יכול להבין שהיו לי רגעים לא פשוטים"
- "כמו לכולנו, גם אני לעיתים הרגשתי כמו הירשל מ 'סיפור פשוט' ודבר זה לא היה פשוט"
- "וואו!"
- "מה שְמֵך?"
- "נטע, ושִמְךָ?"
- "ערן. את ממהרת לאן שהוא?"
- "לא כל כך"
- "אז אולי תרצי ללכת קצת לטייל, אני בדיוק עצרתי לקרא וחשבתי להמשיך ללכת"
- "כן, אני אשמח".
השמש כבר שקעה ושניהם החלו ללכת, זה לצד זו, בשבילי האספלט הקרים, נבלעים אל תוך האפלה שהתפשטה על העיר.