בעל חיים
<mark>רון דהן</mark>
ספר פשוט מעולה. רון כותב בצורה ישירה ומהר מאוד מתגלה פה יצירה בעלת עומק, משקל ומשמעות.
הספר נפתח בכך שהגבר נפרד מאשתו ומשני ילדיו, נוסע לנמל התעופה וטס לפסטיבל שירה בעיירה קטנה בליטא.
מכאן כבר הסיפור נע בקצב מהיר ומתאר חוויות שהגבר עובר במהלך שהותו בפסטיבל. התרשמתי שהספר כתוב בפרוזה פשוטה וברורה, אך מעביר סיפור חוויתי מדהים ומעורר התפעלות.
<mark>רון דהן</mark> כותב על הגוף שלו על מה קור

הספר או יותר נכון הנובלה לראות לויתן שייך לסדרת מלח מים המשובחת של הוצאת פרדס. זוהי סדרה לפרוזה עברית מקורית המוציאה כותרים מיוחדים הרחק מהמיין סטרים של הספרות הישראלית וטוב שכך. בעולם הספרותי המסחרי הנשלט בעיקר על ידי הרשתות הגדולות והמבצעים טוב שיש מקום גם לקולות אחרים.

<mark>רון דהן</mark> הוא סופר ומשורר וזהו ספרו החמישי. זו אמנם נובלה אך יש משהו בכתיבה שיש בו ניחוח של כתיבה אפית, אפילו מאגית. ואכן כשנפ

אז נתחיל מהסוף נעבור לאמצע ואז אולי נגיע להתחלה.
"נדידת הדיונות באפריקה" הוא הספר הישראלי שהכי נהניתי לקרא בשלוש השנים האחרונות, הרגשתי ש<mark>רון דהן</mark> פשוט ישב וכתב את הספר הזה במיוחד בשבילי.
זהו ספר סיפורים קצרים, שכתובים כולם בשפה פשוטה ברורה ומלאה בחמלה גדולה, על העולם, על בני האדם שמתהלכים עליו ועל עצמנו.
חלק מהספורים הם סיפורי מסע, אני אוהב לצאת למסע, (אין צורך לאמר שבשלב זה של חיי המסע היחידי

נדידת הדיונות באפריקה/ <mark>רון דהן</mark>
"יש טיפה. אין לה צבע. למרות שהיא כחולה, כל הצבעים מתממשים בה."
רכשתי את הספר בינואר, התחלתי לקרוא והנחתי. "אני זה לא בשביל סיפורים קצרים." חשבתי.
בשישי חזרתי אליו לכמה שעות והיום בלעתי את השאר.
רוצה להגיד – זה ספר שצריך לעכל והוא לא לכל אחד, אבל חשבתי שהוא גם לא בשבילי וסיימתי בוואוו אחד גדול.
האמביוולנטיות התחילה בגלל חוסר העקביות לכאורה והקפיצה בין סיפור לסיפ

למי מאתנו אין חלום ילדות שירצה להגשים בחלוף הזמן. בנערותי אהבתי לצפות בתוכניות טבע והבטחתי לעצמי שבבוא היום אסע לטיול ספארי באפריקה לראות את החיות מקרוב.

ליוני יש חלום יותר ממוקד והוא לראות את הענק הימי שמלווה אותו מגיל שמונה, שעה שראה אותו בתוכנית טלוויזיה. בגיל 37 כשהוא וזוגתו מתגרשים משום שנואשו מלהביא ילדים והאהבה ביניהם מתה הוא מחליט שהזמן המתאים הגיע. את כלבו הוא משאיר לגרושתו וטס לאוסטרל

העיניים מביטות בעטיפת הספר, לאחר שנטלתי אותי בידי הימנית: בחור, אולי בשנות העשרים לחייו, תצלום של גבו, פלג גופו העליון, לובש חולצה של להקת נירוונה, צווא<mark>רון</mark> קרוע, הגב העליון חשוף מעט, קעקוע שלא ברור מהו. מכנסיי ג'ינס, התצלום נעצר בירכיים, הברכיים אינן נראות. הידיים שמוטות, כמו ממתינות, משתהות או שמא באיזו נקודת הנחה בהוויית הדברים. הרקע, חניון תת קרקעי או בניין נטוש. לא ברור. הפנים לא נראות, החניו