ביקורת ספרותית על אנשים כמונו מאת נעה ידלין

---

את נעה ידלין הכרתי מ 'בעלת הבית' המוכר שזכה בפרס ספיר והנה נקרה לדרכי גם 'אנשים כמונו', שהתחלתי אותו לפני שניים שלושה שבועות וסיימתי אותו היום. כעת מתיישב מול המחשב מנסה לנסח מחשבות שונות הבאות והולכות, הולכות ובאות. העלילה די פשוטה, האורכת כשנה, משפחה שעברה לאזור מפוקפק בתל אביב, זוג הורים – אסנת ודרור, שתי בנות – חנה וחמוטל, מגלה עולמות שונים סביבה המפרים את שלוותה. עולמות שונים המערערים את השקט הקיים. את ההווה המתמשך. אחד מהם הוא ישראל השכן, שבתחילה אורחים שבאו לבקר את המשפחה, תפסו את החניה שלו והדבר מכעיס את ישראל. שני זוגות נוספים נמצאים ברקע הם, חורחה ומיכל, זוג העוסק בתיאטרון, וליאור ושני, זוג העוסק בלא ברור בדיוק מה, ידוע שיש להם כלבים והם מסוכסכים עם ישראל. שני הזוגות מייצגים עולמות שונים ומנוגדים, המציבים מראה למול עיניהם של אסנת ודרור ובעיקר למול עיניה של אסנת, הדמות הראשית בסיפור: מצד אחד חורחה ומיכל, הזוג האליטיסטי, הבורגני, עיסוקם בתיאטרון, הם רוצים את הטוב לבת שלהם ומנסים שתתקבל לבית הספר המיוחד בשכונה, אך לא באמת, הם פותחים לעצמם אפשרות נוספת, הרי מה שחשוב בעולם בורגני, פסאודו קפיטליסטי, הוא לשמור על כל האפשרויות פתוחות, הוא המגוון, הבחירה שנמצאת. למולם נמצאים שני וליאור, אלה אשר מגדלים כלבים, עם פנים מפחידות, נביחות, אשר עם בתם תובל, חמוטל מתיידדת במהרה. אלה אשר מתחת לחזות שלהם, נחבאת עלילה נבזית שטרם ברור מה היא. החשד נמצא שם תמיד, בעיקר מצדה של אסנת, שלא מאמינה לפרצופים היפים, לחיוכים הניבטים מצד שניהם ולמילים המפותלות. היא אינה חושדת בישראל כאשר תיבת הדואר מושחתת, בביתם יש חשד לפריצה. היא מפקפקת יותר בחזותם המתעתעת של שני וליאור ובכלב שנתנו לה ולדרור במתנה, אשר בחזותו המפחידה, עולה דבר מה מאיים יותר.
עקב המעבר, מתגלפות להן שכבות של הגנה אשר היו ושכבו שם, כנראה שנים: היחסים בין אסנת ודרור מתחילים להתערער, מחשבות על יחסים של אסנת עם גלעד, חינוך של חנה וחמוטל. ידלין כותבת על הווה הנתון לפקפוק. על תת מודע הולך ומתמלא, גודש את עולמם של הדמויות ואת עולמו של הקורא. ההווה אינו מה שקיים, מה שמתהווה, אלא הוא זה הרוחש, המבעבע, מתחת לשגרת היום יום. וזה חלק מהיופי בכתיבה של ידלין: דברים אינם מתפוצצים, אינם מגיעים בקול רעש גדול, אלא מבעבעים לאיטם, כמו גייזר, מים ההולכים ומבעבעים בתוכו, אך בכלל לא בטוח שיתפוצצו, אלא ימשיכו לבעבע, לעיתים יותר מדי קרובים למאגמה, לעיתים מתרחקים, לעיתים רועשים, לעיתים שקטים, אך תמיד נעים באיטיות מתמדת, ההולכת ונמשכת. הכתיבה של ידלין לא מפרקת את המציאות, אלא מעלה אותה על תהיותיה, הרהוריה, ספקותיה, לבטיה. בדומה ללבטים עמוקים, הרדומים אי שם בתוכנו, בתוך הנימים הדקים, ספוגים בתוך דמנו אנו, אך נותרים טמירים ונעלמים, חבויים ונסתרים, מקיצים במפגשים שונים, צפויים ובלתי צפויים. "תמיד יש גדר ומישהו מעבר לה" כך נכתב באחד המשפטים לקראת סוף הספר. כנראה שככה, בדומה לאירוניה העולה משמו של הספר, 'אנשים כמונו', אף אחד לא באמת כמונו, אנחנו לא יכולים להידמות באמת לאף אחד, אין כזה דבר כמונו קולקטיבי, וגם שאנחנו מנסים להידמות, הדמיון רחוק מהמציאות. תמיד יש עוד גדר, עוד חומה, ומעבר להם, מישהו, משהו, מאוויים, כיסופים, רצונות, חשקים. לא תמיד ניתן לפרוץ, ניתן להתקדם, אך הגדר תעמוד שם, ניצבת למולנו, גם אם עברנו אחת, תמתין אחת נוספת תחתיה.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על אנשים כמונו