כלפי חוץ ד"ר ארי גוטמן מרצה לארכיאולוגיה ואיש משפחה הוא דמות חיובית, נורמלית ושגרתית. ארי נשוי ליעל עורכת דין אשר מגינה על נשים שעברו תקיפות מיניות ואב לשתי בנות מתבגרות. גוטמן רואה את עצמו גבר מוסרי ופמיניסט שמחכה לקבל את הפרופסורה.
אך עולמו של ארי מתנפץ כאשר נודע לו על ספר שעומד לצאת על מקרה אונס שקרה בחוג לארכיאולוגיה לפני כעשרים שנה. ארי תוהה אם בו מדובר.
אט, אט נסדקת קליפת הנורמליות של ארי

האם הזיכרון שנים אחורה הוא אובייקטיבי או שיכול להיות סובייקטיבי (= הוא סובייקטיבי כשכל אחד זוכר, מפרש, מנתח אירוע נקודתי מן העבר בעיניים שלו, מתוך האישיות וחוויית החיים שלו) אם כך, האם יכולים להיווצר בו חורים של ממש?

ארי גוטמן, פרופ' ארי גוטמן, מהחוג לארכיאולוגיה כנראה מהאוניברסיטה העברית (לא מצוין אך ניחוש שלי לפי רמזים), מוכשר ומצליח מאוד, פופולרי בקרב הסטודנטים, ונמצא בתקופת המתנה לקבלת תקן

דברים שקרו במדבר נשארים במדבר?
ואיך זה שכל מה שקשור במדבר זה תמיד הזמן הממושך שנכרך בו?
קרו דברים במדבר?

ואיך זה שהזיכרון הוא דבר כל כך גמיש והכי לא אחיד בצורתו כשהוא עומד למבחן? איך זה שדבר שקרה, מקרה שהתרחש, נשמר (או שלא) בזיכרון של כל אחד בצורה כל כך שונה?

ד"ר ארי גוטמן הוא גבר מהזן החדש, העכשווי. הוא ד"ר לארכיאולוגיה, מרצה מוערך באוניברסיטה, מחכה לקידום ולקבלת תואר הפְּרוֹפֵסוּרָה הנ

דיכאון לפני לידה.
אני זוכרת היטב את התופעה כשהייתי בהריון עם בני הבכור. את כל אוהביי הכנסתי לייאוש מוחלט והרמת דגל לבן.
לעיתים אני חושבת שמעשים שעשיתי ודברים שאמרתי גרמו לסובביי לנסות ולקפוץ מהקומה השנייה אצלנו בבניין הקומות (טוב, זה היה בהולנד – אין שם ממש בניינים גבוהים). הבעיה עמי הייתה שלא הייתי מוכנה לקבל את העובדה שגופי השתנה ועלי להאט את הקצב.
המשכתי לעשות הכל כרגיל גם כשבטני הלכה ותפחה:

אג'נדה: כל הגברים אותו דבר. כולם אנסים, מטרידים וכו'.
שאלה: אז מה עם האחים שלנו, האבות שלנו, הבעלים שלנו?
זו השאלה שהספר בא להתמודד איתה, וחייבים להניח על השולחן את העובדה שזו לא שאלה פשוטה, שאלה נצחית וטעונה שהטיפול בה לעולם לא יכול להיות פשוט. אולי זו הטעות של הספר: שהוא מנסה לעשות מזה עניין פשוט.
התרגיל הספרותי של להיכנס למוחו של עבריין מין עלה ב"לוליטה" כמובן, ובצורה קצת יותר בנאלית ב"התפו