• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

מאת רובין הוב

הביקורת של kim

תמונה של kim
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

מאת רובין הוב

הביקורת של kim

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של kim
הוצאה לאור:אסטרולוג
שנת הוצאה:1998
סדרה: הרואים למרחק #1
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
Hadish16
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 14 שנים

“כנראה שאני ארשום ביקורת בעמדת מיעוט... קראתי את הסדרה לפני שנתיים, ואני אפילו לא זוכר מה קרה שם.”

9/39
ביקורות על שוליית הרוצח
הבאה
רייסטלין
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

טרילוגיה מדהימה. אין דרך אחרת לתאר את זה.
לפני מספר שנים קראתי אותה, ולא הפסקתי לחשוב עליה כמה זמן, לא היה ספר שריתק אותי ונתן לי תחושה שהקוראת הופכת בעצם להיות חלק מהספר, חלק ממה שקורה בו.
הכתיבה כל כך מדהימה וחשוב לציין מאוד שונה משאר הספרים שלפחות לכרגע נתקלתי בהם.
אל תוותרו לעצמכם בגלל מספר העמודים, כל עמוד באמת שווה את זה !

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קארטה
קארטה
תמונה של גדילן קוץ רגל
גדילן קוץ רגל
תמונה של אנג'ל
אנג'ל
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של גלית
גלית
תמונה של Braveheart
Braveheart
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של מיכל
מיכל
8קוראים|גיל ממוצע42|75%נשים

על המבקרת

תמונה של kim

kim

חברה מזה 14 שנים
19 ביקורות•88 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של kim
kim
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות19
לייקים שקיבלה88
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)7ספרות מתורגמת5מדע בדיוני ופנטזיה4

דיון על הביקורת

1 תגובה
Braveheart
Braveheart•לפני 14 שנים

הספינות והליצן

האם קראת את הטרילוגיות הנוספות שנכתבו על אותו העולם? רובין הוב יוצרת עולם שלם חדש ומופלא והסיפורים נותנים לנו מבט קצר על פינות שונות בעולם זה. כתיבה מהנה ורציפה, דמויות מפותחות ומלאות שיוצרות חווית קריאה מרתקת. שווה ביותר.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של kim

אחרי ש...

אחרי ש...

אנה טוד

ואו.
לא ציפיתי להתרשם בצורה שהתרשמתי מהספר הזה, קיוויתי שהוא טוב, לא ידעתי שהוא מעולה.


נתחיל מהדמויות, יש את טסה, שהיא הילדה הטובה שמקפידה ללמוד ולא להתערבב יותר מדי, ציפיתי להתעצבן בגלל התגובות שלה ולשנוא אותה, ההפך קרה, היא הייתה מעניינת! היו קטעים ממש ספורים על האצבע ששאלתי את עצמי אם היא מפגרת, אבל הם היו מעטים ונסבלים מאוד. היא דמות מתפתחת שמשתנה עם הזמן, נהדר לראות כמה הסופרת משקיעה בשינוי הזה. זה מרענן!
ויש את הארדין, שהוא דמות כובשת בפני עצמה, התיאורים שלו, התגובות שלו, האופי שלו, הכל כך כל נהדר וברור אצלו. יש לו אופי, צורת דיבור, יש לו סטייל, אני מתה על ההשקעה הזאת, אנה בונה את הדמויות מהראש ואני, בתור קוראת, הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת, קלטתי את הדמויות כמו שהיא רצתה שאקלוט, התאהבתי בהארדין ההפכפך כמו שהיא בטח רצתה שיקרה.

העלילה צפויה כמובן, בחורה שנכנסת לקולג' ומפה לשם מכירה בחור שהוא ההפך ממנה שמיים וארץ. ולמרות העלילה הנדושה, המוכרת והלעוסה הספר היה מדהים, כל כך נהניתי לקרוא אותו, לקרוא עליהם, לרוב כשהיחסים בין הדמויות נשארים רגועים מדי זה מתחיל לשעמם, היא יודעת איפה ללחוץ, איפה לרתק ולתבל, לא יכולתי לעזוב את הספר הזה - ואם עזבתי, אז השתוקקתי לחזור אליו ולסיים אותו.
620 (!) עמודים של עונג צרוף, מעטות הסופרות שמגיעות למספר עמודים שכזה ומצליחות לעניין את הקורא, היא הצליחה, בגדול.
הסוף היה אדיר, יותר מאדיר, מדהים, טוויסט נהדר שרק הוסיף! אני משתוקקת להניח את הידיים על הספר השני.
ומקווה לא להתאכזב.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•kim
נטע אהובתי

נטע אהובתי

אורית פטקין

הרגע הזה שאתה בטוח שספר הולך להיות מדהים כי הביקורות עליו טובות והכריכה והתקציר שלו מושכים את העין ואז....

בזבוז זמן אחד גדול.
ישנה בחורה, שלפי התקציר כבר מבינים שיש לה בעיה, היא אובססיבית בנוגע לבחורים ואוהבת לחתוך את עצמה וזה נשמע נהדר, כי היא סוף סוף לא מושלמת או מדהימה וחייבת להיות אהובה.
וזה נהדר, זה שונה, זה אחר, אבל לא, כמובן. אורית פטקין לא הייתה מסוגלת להמשיך את האופי האובססיבי והחולני שלה והייתה חייבת לערב שני בחורים בסיפור, כי עם כמה שהדמות משוגעת היא חייבת להיות מושכת וסקסית ובלי אהבה ומשיכה מטורפת עם שניים איך הסיפור יתפתח?
המפגשים ההתחלתיים שלה ושל דניאל נחמדים, אפילו מעניינים בגלל שהיא דוחה אותו ושיש לו ארוסה בצד, היא נראית כאילו היא לומדת מהטעות ומהעבר, עומדת על שלה, מתחילה להאמין בעצמה ואז העלילה מדרדרת פלאים.

עלול להכיל ספוילרים.

הספר עוסק במעגל ג'רמי, דניאל ונטע בלי סוף. אין שום דבר אחר שלא קשור לשניים ואליה וחייב להיות התלבטות או פגישה או איזה הפגנת אהבה שבעצם לא שווה שקל.
אין בין השלושה(דניאל, ג'רמי ונטע) יותר מדי שיחות, לא הבנתי איך ביום בהיר אחד היא מבינה שהיא מאוהבת בשניהם מעל הראש וגם הם בה כשבקושי נאמר משהו! היא אומרת שהיא מאוהבת ומצד שני במפגשים איתם מבקשת שיספרו לה על עצמם כי היא לא מכירה אותם כל כך. אורית לא טורחת לכתוב, לעניין, לסקרן, לתבל, שום דבר! השיחות ביניהם כל כך סתמיות שאי אפשר להבין איך הם הגיעו למשיכה המטורפת הזאת.
והכי הזוי זה המערכת החולנית והלא מושכת שהם מפתחים אחד עם השני, אורית עסוקה רק בלכתוב איך היא קופצת מגבר אחד לשני, איך היא מנסה להתחמק מאחד לשני, איך היא שוכבת עם אחד ואחרי שעה שוכבת עם השני , איך השניים נלחמים עליה ומצד שני לא שמים עליה, איך אחד יושב איתה בהפסקה במשמרת והשני בא והראשון פשוט מתחפף! איך הם מוכנים להתנהגות הבזויה הזו ולתת לה את הזמן להחליט " את מי היא רוצה" שזה לגמרי מופרך מהמציאות.
נטע היא דמות רדודה שאמורה להיות שונה ועמוקה אבל אין בה כלום, כל הסיפור - כולו- מסתובב סביב שיחות, אסמסים, מפגשים, מחשבות ואז כמובן חתיכת ורידים כי חייב להראות כמה היא פסיכית.
אין בזה שום דבר הגיוני, חשבתי שאולי זה יוביל לאנשהו, למצב בו היא תבין שהם בעצם פסיכים אבל זה לא הלך לשום מקום. מעמוד 20 ובטח עד לסוף הספר זה רק הלך סביב עצמו, אותו מוטיב, אותה חרטה, דניאל עם הארוסה ומבטיח שיפרד > דניאל לא נפרד > ג'רמי בא ועושה טוב > דניאל מגיח משום מקום וגם עושה טוב > מאוהבת בשניהם( ממש מסכנה) > חושבת שהיא גיבורה ויכולה לשחק בהם> מבטיחה לכל אחד הבטחות ולא מקיימת > חותכת.
בדיחה אחת גדולה.

אל תתקרבו, באמת, בזבוז זמן אפילו לנסיעה משעממת ברכבת.
עלוב, נמוך, פתטי, ומגוחך.

לפני 10 שנים•kim
ילדה מיותרת

ילדה מיותרת

קרול טופולסקי

מכיל ספוילרים.*

אהבתי את הנועזות והאומץ לקחת נושא כזה טעון וכואב ולכתוב עליו!
סופרים מעטים יעזו לעשות את מה שקרול עשתה, היא ידעה שיהיו קוראים שישנאו או יאהבו את הספר. לא מאמינה שיש כאלו באמצע.
זהו ספר חזק, התיאורים פחות טלטלו וזעזעו אותי לגבי סמנתה, מצאתי את עצמי נשאבת ומסתקרנת מברנדן ושרילין. צורת המחשבה שלהם והגישה, קווי האופי הברורים, זה שאין פערים בעלילה או בדמויות, האהבה המטורפת שמצאו אחד בחיק השני והעבר שלהם שלא פחות חשוב ומרתק. כעסתי על כולם, על ההורים הטיפשים של שרילין ובמיוחד על האבא הסוטה והמבחיל שלה, על אביו הנוראי של ברנדן ועל בת זוגתו הראשונה שהעזה להרים עליו יד. קשה להתעלם מהפרטים האלה כשמסתכלים על שניהם, חשתי רחמים ועוינות בו זמנית.
בנוסף, ברנדן הוא ביסקסואל וקרול לא מתביישת לכתוב על הרגעים שלו עם ג'יימס או על התשוקה לגברים ובו זמנית לשרילין.
הספר ברובו מעניין אבל פירוט הדמויות בלבל אותי, היו רגעים שלא הבנתי מי זה מי או למה יש כל כך הרבה דמויות לא רלוונטיות ונקודות מבט שונות כמו בקטעים עם השופט, הבחורה שהייתה צריכה להעיד וכדו' העלילה איבדה מעצמה. חיכיתי רק לסיים אותם ולהמשיך הלאה.

תמיד אהבתי עלילות לא שגרתיות ואפילו חולניות, קצת להיחשף למשהו אחר, לנקודות מבט אחרות שנותנות לך להרגיש כאילו המעשה שבוצע הוא בסדר ובדיעבד אתה קולט שמדובר ברצח וזה חולני.
נהניתי מרובו של הספר למרות שאפשר היה לקצר או להוסיף חלקים מעניינים יותר מאשר למרוח.

מומלץ.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•kim
אהבה ברחוב דבלין

אהבה ברחוב דבלין

סמנתה יאנג

לפני 11 שנים•kim
חמישים גוונים של אפור

חמישים גוונים של אפור

אריקה לאונרד ג'יימס

יש ספרים שעושים עליהם הרבה רעש וצלצולים, והם באמת מדהימים וסוחפים כמו שתיארו.
ויש ספרים כמו חמישים גוונים של אפור שעשה כל כך הרבה רעש וצלצולים בלי סיבה מוצדקת. לפחות כך אני חושבת.

נתחיל בתרגום הכושל לעברית ( מאוד מקווה שזה התרגום והסופרת לא באמת כתבה ככה).
בכל מה שקראתי עד עכשיו הרגשתי שאני קוראת מחשבות ותגובות של פרחה בת 14 ללא אוצר מילים ועם הומור גרוע. היו כל כך הרבה משפטים ומילים שחזרו על עצמם כמו " חרא בריבוע" , " באסה בריבוע"," שיואו", " מעלף" , " מהמם" .

וכמובן... אנה. הדמות מאופיינת באופן כל כך שטחי ואין דבר שיכול להרוס לי ספר יותר מזה. היא דמות משעממת, אין לה שום קסם אישי ( נעזוב את זה שהסופרת מנסה לגרום לרשלנות או להסמקות שלה להיראות חמוד) היא לא מעניינת, עושה דברים בלי לחשוב, ומזכירה לי פרחה טיפוסית. היא לא סקסית, היא לא מפתה, היא לא גורמת להתרגש, היא מתמסרת תוך דקה בערך. היא שום דבר.
מצחיק אותי שהסופרת ניסתה איכשהו להפוך את אנה למיוחדת, כובשת, מסתורית ומסקרנת כשהיא בסך הכל פרחה אמריקאית טיפוסית ואילו לעומתה כריסטיאן מרתק והסיבה היחידה שאני ממשיכה לקרוא. (עד שאתעצבן על אנה)

נקווה לטוב בעמודים הבאים.

לפני 12 שנים•kim
נצח

נצח

מגי סטיווטר

הגעתי למסקנה, והיא לא על הספר הזה ספציפי אלא על רוב הטרילוגיות. ( ומעטות באמת מוצלחות)
הספר הראשון תמיד מצוין, מותיר אחריו הרבה התלהבות, סקרנות, המלצות וציפייה לספר הבא.
אני לא יודעת אם הסופר/ת מושפעים מגל "ההתלהבות" העצום הזה ואז מחליטים לכתוב עוד ספר.
ומשום מה, הספר השני בינוני ולא יותר. ופתאום כל ההתלהבות דועכת, ויש ביקורות שליליות.
אז אולי הסופר/ת מרגישים לחץ, ואומרים לא נורא, נתקן את זה בספר הבא. נפציץ!
אבל משום מה... זה לא עובד. זה פשוט לא עובד להם. כולנו בסופו של דבר עומדים מול הספר השלישי, נותנים לו הזדמנות בגלל מה שגרם לנו להרגיש בספר הראשון, קוראים את השלישי... והסוף נגמר מהר, מוזר, פתוח, לא ברור, מאכזב, מעצבן, או טוויסט מטורף שלא קשור לשום מקום.

טרילוגיית הזאבים של גרייס נפגעה מזה, אין ספק. הספר הראשון היה מקסים, רומנטי, עדין, חמים. נחמד לשבת ופשוט להעביר את הזמן.
בספר השני זה התחיל להיות כבד, אבל אז הסופרת עשתה מהלך חכם והוסיפה שתי דמויות ראשיות לסיפור וככה הצליחה לגרום לנו ( לי לפחות..) להמשיך לקרוא.
בספר השלישי... די. כמה אפשר? יש לספר אווירה דכאונית, ואני מניחה שהיא רצתה להגיע לשם. אבל שני ספרים זה כבר יותר מדי! הדמות של סם מרגיזה אותי בטירוף, התלותיות, הבכיינות, חוסר ביטחון, האובססיה, האפסיות הזו... זה נראה רע. לא אומרת שכולם צריכים להיות שיא הגבריות, גם אני בעצמי אוהבת שיש כמה תכונות שהן יותר רגישות ועדינות אבל סם פשוט לא גבר. הוא נראה יותר כמו ילדה קטנה שלא מפסיקה לבכות וליילל בדיכאון.
ואני אהבתי אותו בספר הראשון כל כך, נדלקתי על הדמות שלו ופשוט התאהבתי בה ואז פתאום בספר השני והשלישי הכל נעלם. פוף.

גרייס גם על אותו קו כמו סם, בהתחלה הייתה חביבה, ואז נהפכה לאישה מתרפקת, אובססיבית ותלותית.
כל מה שעובר לה בראש זה סם, וזהו זה כבר נמצא על גבול החולניות. אין לי בעיה עם אובססיביות וחולניות, באמת שלא, אני בעד שיהיו ספרים עם הרבה שגעונות... אבל זה לא אמור להיות אחד מהספרים הללו, וכאן החולניות נראית מגוחכת ומשעממת להחריד.

והיחידים שעוד הצליחו להחזיק את הספר זה איזבל וקול, שכמובן את קול אני אוהבת כי מה לעשות ילד רע זה ילד רע. ואיזבל גם באה לי בטוב.
אבל גם שניהם נפגעו בגלל העלילה המתמרחת, השעמום והכבדות. עם כל אהבתי אליהם... די, הספיק לי.
הקסם שלהם פשוט התפורר.

ולסיום, העלילה מתמרחת כמו מסטיק! פשוט התייאשתי ועזבתי את הספר, אין יותר עניין , רק בכי ועצב ובאמת שאם אני רוצה להתמרמר, אקרא ספר קצת יותר מרגש ועמוק מזה.


טרילוגיה כושלת.

לפני 12 שנים•kim
בדידותם של המספרים הראשוניים

בדידותם של המספרים הראשוניים

פאולו ג'ורדנו

כנראה פספסתי את חווית הקריאה או המשמעות של הספר כפי שרבים כאן כותבים.
לא מצאתי בספר שום משמעות חוץ מתחושת דיכאון ועצבות שליוותה בערך את כל מה שקראתי ובשביל לדייק נתתי לספר הזדמנות עד 244 וזהו. כמה אפשר...
ומצד שני, כזאת אני, לא מאלו שיודעים שהם עומדים להתאכזב אבל חייבים לסיים את הספר. אני פותחת ספר, קוראת, נותנת הזדמנות אחת, הזדמנות שנייה בקושי, ובסוף מסוגלת לסגור את הספר עמוד אחד לפני הסוף.
בהתחלה עוד בעמודים הראשונים הספר הזה סחף אותי, כל כך הרבה פוטנציאל ועניין, וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. ובום.
ואני שואלת את עצמי, אדון פאולו, למה לעשות את זה לעצמך? הרי עלית על משהו, הכנסת עניין, גרמת לי ולעוד רבים להמשיך לקרוא ופתאום בום. רוקנת את כל האוויר, והספר נהפך למשעמם, נשאר על אותו גל, בלי התקדמות, בלי עניין עד מצב שאם הייתי פותחת בעמוד 200, לא קוראת חמישים עמודים ומתחילה לקרוא מ250 זה היה מרגיש כמו 201, בלי שום התקדמות.
פשוט בזבוז, לזרוק את הפוטנציאל לפח, לתת לקורא הרגשה שהוא מבזבז את הזמן.
ובאמת, אני קוראת כאן ביקורות ורואה שאנשים התחברו והתרגשו ושואלת למה לי זה לא קרה? אולי כי אני לא מאלה שמחפשים לקרוא בין השורות, אין לי בעיה לקרוא ולהתחיל להפעיל את הראש כל עוד מדובר בספר שמאתגר אותי, אבל האתגר בטח לא בא מכל המשפטים על המתמטיקה והפיזיקה שגם הם לא הועילו בשום דבר וסתם הכניסו אותי לתסבוכת.
כל הכבוד לך פאולו! אין ספק שאתה גאון במתמטיקה ופיזיקה.
ועדיף שתישאר בתחום הזה.

לפני 12 שנים•kim
תענוגות אסורים

תענוגות אסורים

לורל ק. המילטון

אניטה בלייק. המוציאה להורג.
לפני שנה- שנתיים רוב סיפורי הערפדים היו על ערפד נאה שבת אנוש מתאהבת בו ( דמדומים ... ) ועכשיו יש טרנד של רוצחת ערפדים שהיא על הדרך חצי אנושית או בעלת כישורים מיוחדים ( ציידת הערפדים ותענוגות אסורים)
אניטה בלייק היא הדמות המרכזית שמזכירה לי מאוד את הדמות הראשית מ'ציידת הערפדים' אישה קשוחה או בת זונה קשוחה, אכזרית, עם כישורי רצח מטורפים, הומור וסלידה מגברים או יותר נכון קשה להשגה. אין ספק שהיא גרמה לי להיות משועשעת.
הדמויות האחרות שבספר היו מגוונות, חביבות והועילו לזרימת הסיפור.
מה שכן, לא אוכל לומר שנכנסתי לספר עד כדי כך, הפעם הייתי בתור תפקיד הקוראת בלבד. בלי לנסות לכוון את הדמויות או לפחד על עתידן.
ספר טוב בסך הכל, רק חבל שלקראת מאה העמודים הנוספים יש מריחה שכבר גרמה לי אישית לאבד סבלנות.
מרגיש שחסר משהו, אולי רומן סוער או איזושהי תשוקה - לא ברור מה, אבל אם יש ספרי המשך - מקווה שתשלים את החסר.

לפני 12 שנים•kim
חום

חום

די שולמן

הפסקתי ולא אחזור לגעת בו.

הספר עצמו רק נראה מזמין ומסקרן!! נעזוב את זה שיש בו איזה 500+ עמודים ולא ברור למה. מריחות בלי סוף!
מי שכתב את הספר חייב היה להבין שלפחות לי ולעוד מאות אנשים( אם לא אלפי)לא כיף לקרוא ספר שמאבד את ה" ואו " של הרגע, אני אוהבת להרגיש את זה בעצמות שלי ובספר הזה זה פשוט לא קורה, הכל הולך סביב, הסופרת נותנת לי להרגיש שאני סך הכל מישהי מהצד זה הכל, ובגלל זה אני לא מצליחה ליצור שום רגש או התלהבות מהספר.
כרגע אני מחבבת את סתוס ולכן אין לי מה להוסיף לגביו, אבל לגבי אווה יש לי. הדמות שלה מסתובבת סביב התפל ולא העיקר, היא עצמה לא ברור ממה בנויה ואפשר להצביע על תכונה פה ושם אבל עדיין לא להרכיב אותה בשלמותה, נראה שהדמות בעיקרה מרדנית, מתבודדת וגאונה. זהו.
איך יכול להיות שיש 500 עמודים פלוס ועדיין אין שום תחושת הזדהות עם הדמויות ולא כלום. חוסר אמינות, חד וחלק.
לדוגמה, החבר של רובי, היה פה ושם סימנים קלושים שהבחנתי בהם אבל לא בסיס לעובדה שהוא התאהב בה, וכשזה קרה זה היה כל כך סתמי וחסר דרמה.
בקיצור עשתה את זה לא טוב וחבל הרעיון היה אחלה.

לפני 13 שנים•kim

ביקורות נוספות על "שוליית הרוצח"

שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

לפעמים צריך לדעת להיכנע, ולהודות: טעיתי. טעיתי כששפטתי ספר, על לא עוול בכפו, מבלי לקרוא מילה אחת בו, ולהחליט שלא אקרא אותו. וגם אם אקרא אותו, אז זה יהיה יום אחד, רחוק רחוק, בסוף רשימת הקריאה הבלתי נגמרת שלי.
עכשיו זה רגע טוב להתוודות: טעיתי, חברים. טעיתי ובגדול.

לא תכננתי להתאהב. לא אהבתי את שם הספר, ההתחלה היתה קשה ומכאיבה, באתי עם דעות קדומות, נכונה להטיל ספק בכל דבר.
והנה אני עכשיו, שבוע לאחר שסיימתי- גם אני שבויה בין מילים, בין דפים.
שבויה בסיפורו של פיץ, ילד, ממזר, בנו של נסיך, יורש העצר.
ללא הרבה אנשים לבטוח בהם בחייו. מדי פעם זוכה לחוויות ילדות, לכמה חברים- ילדה עם אף מדמם, איש נרגן וצולע, ליצן חצר מטורלל וגור כלבים אוהב.

מה אני יכולה לומר? אפשר להגיד על הספר הזה המון, וזה יהיה כאילו אמרתי לא כלום.
אני יכולה לומר שאף על פי שאף אחת מהדמויות כאן איננה קימת במציאות, כל אחת ואחת אמיתית לחלוטין, ממשית, כמו יכולתי לעבור את מסך הנייר ולהניח יד על כתפה.
שלמרות שהספר הוא כולו המצאה מכריכה לכריכה, החיים המסופרים בו קרובים מאוד מאוד. טוב, בלי החלק של הפנטזיה וההרפתקאות המטורפות. אבל כן- חיים שמסופרים, כמו שהם, על היומיום השקט, על תהפוכות וטלטלות; פציעות הגוף, כאבי הנפש, רגעי השמחה, שברון הלב.
והבדידות שעוטה כסות על הכל.

אפשר גם לומר- ולשבח! - שיש פה בניית עולם פנטזיה מקיפה ורחבה, שנעשתה באופן כל כך מקצועי, מסודר, אמין; מערכת קסם שנבנית לאט לאט. בלי מניירות, בלי פנפונים. יפה ופשוט.
ויש פה יכולת כתיבה מדהימה. מורגש איך כל מילה הונחה בדיוק במקומה הנכון, בכל סיפור ובכל דיאלוג. ואפילו התרגום הכושל לא הצליח לפגום ביופי.

אני יכולה לומר שיש פיץ אחד בעולם, שמספר את סיפורו הקשה, הפלאי, מילדות ועד נערות, בגוף ראשון, לא מחסיר פרט, לא מעלים רגש. וכמה יש להרגיש, כמה יש לספר.. המון.
ואי אפשר שלא להישאב לעולמו.

ועל כל הטוב הזה עלי להודות לאחי הקטן ועל ההתערבות המטופשת (שהתגלתה כמעולה) שלנו: כל אחד בוחר לשני מה לקרוא. אני קיבלתי את הטרילוגיה הזו, "הרואים-למרחק", עליו ציוויתי לקרוא את "הרוזן ממונטה-כריסטו" הפנטסטי. הוא נהנה מאוד מהספר בינתיים, אבל אני בטוחה שאני יותר. בלי להעליב, אדמונד דנטס היקר :)

ספר יפהפה, והרבה מעבר לכך. איך רק עכשיו קראתי אותו, איך?

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מעין
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

אוקיי, אז הנה אני, יושבת בשעה לא סבירה בעליל וכותבת ביקורת כי העברתי את שבת בהתאבססות עם הספר והייתי צריכה לנסח את מה שאני חושבת עליו.

חוץ מזה שזה חרפה שלא כתבתי עליו כלום עדיין.

***

אני שונאת אמירות מפוצצות על ספרים ("לא תוכלו להניח מהיד!", "הספר הכי טוב שקראתי"),
אני לא אוהבת דירוגים ("אלה עשרת ספרי הפנטזיה הכי טובים..")
ואני לא סובלת השוואות ("הספר הזה הוא הארי פוטר/שר הטבעות / משחקי הכס הבא!")
אבל בכל זאת נראה לי, רק אולי, שזה ספר הפנטזיה הכי טוב שקראתי. (וקראתי די הרבה אם יורשה לי להתנשא באחד המקומות היחידים שבו זה דבר חיובי ולא עובדה שרק מטרגתת אותי כחנונית גדולה יותר:)

כן טולקין אייקוני, הארי פוטר פתח לי עולם ורומח זרק אותי עמוק לתוכו. סנדרסון העביר לי תקופות קשות ודלתות של אבן אולי יכתב יום אחד
אבל עדיין. זאת פשוט טרילוגיה מושלמת.


הספר מספר את סיפורו של פיץ, בנו הממזר של יורש העצר, שנשלח לארמון בהיותו בן 6. ילד שלא עשה כלום בחיים אך בשל נסיבות לידתו כל מסלול חייו כבר נקבע בשבילו. וכך מתפתח לנו גיבור.
או שלא, לא ממש, כי הוא לא בדיוק גיבור שנלחם עם חרב. פיץ הוא מרגל, מתנקש שתוקע סכין בגב ועושה את העבודה המלוכלכת של הממלכה. כל הפוליטיקה הקטנה והמגעילה מאחורי הקלעים. הוא נלחם על הישרדותו. הוא לא גיבור, הוא כלי, הוא זרז, מרגע לידתו, עצם קיומו משנה, מקדם ומזיז דברים.
עד שהוא לוקח את גורלו בידיים.

יש 4 טרילוגיות בסדרה.
זה הספר הראשון בטרילוגיה הראשונה. שלוש מהטרילוגיות (חוץ מטרילוגית הספינות) עוקבות אחרי חייו של פיץ, הממזר שהיה יכול להיות המלך.

אני באמת לא יודעת איך להגדיר שלמות
אבל פשוט באמת אין לי מילה אחרת להגיד על הספר. יגידו שהוא ארוך ונמרח - הוא באורך המושלם, הוא בונה את הדמות בצורה מושלמת ומניח יסודות לטרילוגיה מדהימה. (יעידו כל ספרי הפנטזיה עבי הכרס)
יגידו שהוא מדכא - הוא לא. כן הוא עצוב לחלוטין לעיתים, אבל לא. זה לא טרגדיה, ולא, הסוף לא עצוב.
יגידו שאין מספיק דמויות - אני אשמח להתווכח ולהוכיח לכם שיש הרבה דמויות שמתפתחות במהלך הסדרה, גם אם בשוליים בהתחלה. כן, אמנם מדובר בגוף ראשון, וברור שזה לא כמו ספרי פנטזיה שיש בהם מספר נקודות מבט, אך בעדינות, כמעט באופן בלתי נראה יש לא מעט דמויות מעניינות ומורכבות.
יגידו שהעלילה צפויה - ואני אגיד לכם שאפשר לטעון את זה על כל ספר פנטזיה כמעט , ושבעיני העלילה מושלמת ומספקת לחלוטין. מספיק טובה כדי שאקרא את הספר שוב ושוב.
יגידו שהכתיבה גרועה - ואני אשמח להתווכח על הפשטות והשלמות שבה, והדיוק בתיאורים שחיים לי בראש במהלך הקריאה, הפרטים הקטנים, מהשמות של הדמויות ועד הצבעים של הבגדים. (וכל זה בלי לייגע או לחפור!)


וזהו. אני אלך לישון, (או להתכרבל מתחת לשמיכה עם פנס והספר הבא בסדרה, כי ברור שכשגמרתי לקרוא את הספר הראשון היה לי חשק לכל השאר והבאתי מהספריה שוב את כל הסדרה)

וקיצר, אם אתם חובבי פנטזיה אפית ולא קראתם את הספר - אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.
וגם אם אתם פחות בקטע של הז'אנר אני עדיין חושבת שתהנו, כי בעיני, הספר חף מהרבה בעיות שנפוצות בז'אנר הזה.
קיצר לכו, רוצו, דלגו לכם לקרוא אותו. אתם עוד תודו לי

לפני שנה•
★★★★★
•רייסטלין
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

אבא: "לא קראת את זה כבר?"
אני: "כן, כנראה שכן".
אבא: "מה, זה כזה טוב?"
אני: "מאוד."
אבא: "אז אולי גם אני אקרא אותו".
אני (מגחכת): "אבא, אתה לא נוגע בפנטזיה. או בספרים שלי באופן כללי, כי כולם נראים לך נגועים בדרקונים."
אבא: "למה את ככה, קראתי את משחקי הרעב".
אני: "נכון, ואפילו נהנית. ואז סירבת לקחת מהספריה את הספר השני."
אבא: "אבל לי צ'יילד ובאלאדצ'י וג'יימס פיטרסון ופיטר ג'יימס וג'יימס-פיטר-ג'יימסון..."
אני: "נכון, תמיד יהיו ספרים אחרים. תראה, אם תרצה, אתה מוזמן לקחת. הם ממש פה, במגירה. כל הספרים של רובין הוב. נראה אותך".

קוראי ספרים מחפשים את עצמם בספר שלהם, כל הזמן. אנחנו מחפשים ספר שיעניק לנו תחושת שייכות. "זה הספר שלי", נוכל להגיד בסיפוק. "נכון, לא כתבתי אותו, אבל הוא חלק ממני, עד כדי כך שנעשה שלי".
אם אני אשאל אתכם מה הספר שלכם, חלקכם ישלפו מייד "הארי פוטר". חלקכם יגידו "האסופית". "נשים קטנות". "שאנטאראם". "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". כל אחד מהם.

והרואים למרחק הם שלי.
אז לא, אני לא פוסעת במסדרונות הוגוורטס עטופה בגלימת ההיעלמות, מתגנבת לצריף של האגריד, ולא משכשכת רגליים באגם המים הזוהרים.
מה כן?
אני רצה יחפה על הצוקים שמחוץ לטירת הצבי. מרגישה את רוח הים, המביאה איתה מלח וחול וריח, הריח הזה של הבית. אני מביטה אחורה ורואה את טירת הצבי עצמה, מבנה צבאי שוקק שיש בו הכל חוץ מצבא. ובית המלוכה לא מתפקד, אבל האורוות כן, ושם יש חום וחיות ואפשרויות. הרגשה של כמעט-שייכות.
מצפון לדוכסות הצבי יש את דוכסות ברנס, שתושביה הם הקרובים ביותר לעברם כלוחמים, ודווקא היא מוכה מאימת תקיפתם של הפולשים. ליבי איתם, כל הזמן. ומדרום לחבל הצבי נמצאות הדוכסויות שוקס וריפון, עליהם נלחמתי להגן, ומעבר להן המרחבים הירוקים של טילת' ופארו, שתושביהם מלאים כל כך בעצמם, והרחק משם נמצאת ממלכת ההרים, אותה חציתי בשתי רגליי, שותתת דם, עם זאב בלבד לצידי.

ובכל הכאוס הזה של שש הדוכסויות, המלחמה, האבל והשמחה, יש נער-גבר אחד. פיץ.
פיץ-אביר, שהפך את עולמי.
וכל אוהביו הפכו לאוהביי. ותשוקותיו, ופחדיו, ובעיקר הוא עצמו.

לא, זה לא ספר מושלם. גם הדמויות בו לא "מושלמות". אבל זה לא משנה.
הם שלי.

[ואם בכל זאת אין לכם רתיעה מכריכות צבעוניות, אז: הרואים למרחק, הספינות החיות, האיש המוזהב. בסדר הזה.
נראה אתכם.]

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אתל
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

סדרת ספרים מהפנטת. הוב בונה עולם וגיבורים שנכנסים ללב. היה לי קשה לחזור לקרוא ספרות בז'אנר הזה לאחר שסיימתי את כל ספרי הסדרה. ממליץ בחום

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•GABO
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

זהו הספר הראשון שאני קוראת בסגנון. לקח לי זמן "להתניע", אבל מתוך ביקורות שקראתי עליו הבנתי שזה בסדר וצריך סבלנות. זה הספר הראשון מתוך טרילוגיה אז חלק ניכר ממנו הוא הכנה לבאות. בסופו של דבר זה היה שווה כי אחרי השליש הראשון התחיל להיות מעניין ומותח.
מדובר על פנטזיה, במרכז העלילה עומד פיץ, הממזר של אביר, יורש העצר. מאוד נהנתי לקרא על הרפתקאותיו וגלגוליו.
יש גם עולם שלם של מושגים, עלילות ומיתוסים שנבנים סביב הסיפור שלו. שוב, צריך סבלנות עד שנכנסים לעלילה אבל שווה את זה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•דינהליס
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

אחח, שוליית הרוצח, ספר שקראתי אינספור פעמים ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש. אני חושב שהוא פשוט ספר שכיף לקרוא. הייתי ממליץ עליו לכל מי שרוצה להיכנס לעולמות הפנטזיה ברכות מסוימת.
הספר מגולל את סיפורו של פיץ'-אביר, ממזר לשושלת המלוכה של הרואים למרחק, שעצם לידתו מניעה מהלכים משמעותיי בממלכה וגורמת ליורש העצר לסור מתפקידו כמיועד למלוכה. מבלי לקלקל את הספר, הוא מספר את קורותיו של פיץ' בחצר המלוכה, כיצד הוא הופך לכלי עבור המלך ולכוח בפני עצמו. בספר המסוים הזה הוא עוד לא מגיע לבשלות מלאה, אבל זה היופי שבו. יש בפיץ' תמימות, וכל הדמויות האחרות רואות את זה בו. חלק מתעבים אותו בגלל מה שהוא, אחרים מתייחסים אליו בחום, באהבה ובחמלה.

העולם שרובין הוב בונה הוא מסקרן בפני עצמו, בין ה'אומנות' וה'בינה', בין אגדות עתיקות ודמויות מיתיות, העולם נטווה בצורה אורגנית, כמעט מבלי משים. אני חושב שמעטים הסופרים שהצליחו לעשות זאת כך, ברקע, מבלי להסביר כמעט דבר, ועדיין להפוך הכול לכל כך מובן. על אף שהפתקים השונים מאת פיץ' מבארים חלקים מן העולם, הם לא באמת נחוצים להבנתו.


הערה אחת - התרגום קצת בעייתי, עם קפיצות בשמות של הדמויות ועוד מני בעיות, אבל הצלחתי להתעלם מכך רוב הזמן. בכל מקרה, זו לא בעיה בספר, אלא בהוצאה לאור.

ספר מקסים. מומלץ מאוד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Altron
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

רובין הוב היא סופרת פנטזיה נחשבת ומוערכת מאוד. עברו יותר משלוש שנים מאז שרציתי לקרוא את "שוליית הרוצח", ולא שכחתי את הספר. התחלתי לקרוא אותו פעם ועזבתי, ולאחרונה חזרתי לקרוא אותו מההתחלה עד הסוף.
רובין הוב יצרה עולם בדיוני, ובו היא מתארת התרחשויות וסיפורים לאורך לא פחות מ-12 ספרים (ארוכים, יש לציין). טרילוגיית "הרואים למרחק" היא על אזור ב"שש הדוכסיות", על שושלת המלוכה של עולם זה שנקראת "שושלת הרואים למרחק".

שוליית הרוצח הוא הספר הראשון, שמתחיל כאשר ילד בן 6 ננטש ומובא לטירה מלכותית בשם טירת הצבי. הילד, שניתן לו השם פיץ, הוא ממזרו של הנסיך היורש בשם אביר. אביר עוזב את הטירה למען ביטחונו של פיץ. אחיו של אביר הם הנסיכים אמת והדר. המלך ערמומי מבין שיש פוטנציאל לממזר מלכותי, והוא רוצה לחנך אותו להיות מתנקש נאמן לו. תחילה פיץ מובל לבוריך שמגדל אותו כנער אורוות, ועם הזמן פיץ מבין שיש לו יכולת לפתח קשרים טלפתיים עם בעלי חיים – מה שנקרא "הבינה העתיקה", והיא אסורה מבחינת בוריך. בהמשך הוא מתחנך בטירה ומאמנים אותו להילחם, לקרוא ולכתוב, נימוסים והליכות, לשרת ועוד, ולפעמים בלילה מגיע אליו מורה בשם צ'ייד שמלמד אותו לרצוח. בנוסף יש סכנה שמתקרבת, והיא הספינות האדומות.

זה למעשה התקציר. הספר מסופר מנקודת מבטו של פיץ, כאשר כיום הוא כבר אדם בוגר והוא מתאר לנו את ראשית חייו בזמן שנזכר בהם מגיל 6. בתחילת כל פרק יש הסברים ומידע שמוסיף לנו על העולם הדמיוני, למשל על מקור השמות והקשר בין השם של תכונת האופי לאדם.
הספר כתוב בשפה גבוהה, והעלילה מפורטת ומתקדמת מאוד לאט לאורך 500 עמודים. אני באופן אישי כשקראתי את הספר בהתחלה חיכיתי שתגיע הפואנטה, עד שהבנתי שכל מה שאני קורא זה בעצם חלק מהסיפור: תיאור חייו של פיץ מאז היותו ילד, החינוך שהוא מקבל בטירת הצבי והקשרים שלו עם הדמויות (ואז חזרתי לקרוא שוב מההתחלה ונהנתי יותר). כלומר, שני ספרי ההמשך מתארים את המשך חייו ולבסוף אנו מקבלים סיפור חיים שלם ומציאותי כל כך בזכות התיאורים והאורך.

אני חושב שזה ספר טוב מאוד, ולא חייבים להמשיך אחריו לספרים הבאים למרות שזה ספר ראשון מתוך טרילוגיה. התכוונתי לעגל ל-5 כוכבים אבל בסוף דירגתי 4 כי אני מאמין שאני יותר אוהב ספרים אחרים של רובין הוב אחרי שאקרא אותם.
עדיין התאהבתי ברעיון של סיפור על ממלכה דמיונית המתוארת באריכות בטרילוגיה על שושלת הרואים למרחק מנקודת מבטו של ממזר שמתחנך להפוך לרוצח, ויחד עם זאת יש להזהיר את הקוראים המעוניינים שכנראה צריך סבלנות לספר הזה ולתת לו את הזמן, משלב מסוים מבינים את הסגנון שלו וכל שנותר לנו זה לקבל את זה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•תום
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

ממממ. נכנסתי לביקורות הקודמות על הספר ונראה שיש תמימות דעים לגביו. 104 מדרגים נתנו לו חמישה כוכבים, ואף אחד לא חשב שהוא בזבוז של זמן.

מצד אחד, נהניתי ממנו. יש בו משהו אחר מפנטזיה שגרתית, עם סיפור סינדרלה, אבל לא כזה שהיא פוגשת בו את הנסיך בנשף, אלא כזה שסינדרלה נשארת בבית וממשיכה לנקות אותו גם כשהשעון מצלצל שתים עשרה פעמים, והאם החורגת ובנותיה חוזרות הביתה עייפות ומרוצות. אין בו תחושת ניצחון חד משמעית כפי שנהוג בספרים דומים, וזה מעניין.
מצד שני, דווקא בגלל זה, הסיפור של הממזר שיש לו עתיד גדול אבל בינתיים הוא מיוסר נורא וסובל הצליח לדכא אותי. לא קיבלתי את הפרס הרגשי שמתלווה לגיבורים שמצליחים הכול כנגד כל הסיכויים ומנצחים את הרעים בתפנית של הרגע האחרון. הממזר הזכיר לי ממזר אחר שמוכר וודאי לרובנו - ג'ון סנואו. ואת ההבעה המיוסרת שנחה על פניו באופן תמידי אני לא יכולה לסבול. רחמים עצמיים זו תכונה כל כך לא אטרקטיבית, גם אם אתה נושא את עול כל העולם על כתפיך.

ועם זאת, החווייה שלי לא היתה שלילית, כמובן. עד כדי כך שהתחלתי גם את הספר השני בטרילוגיה, אבל אבוי - הוא אפילו מיוסר יותר מהראשון, ומעצבן ועמוס בטעויות הגהה. אני שוקלת ברצינות לנטוש. יש כאן מישהו שיכול לשכנע אותי אחרת?

לפני 8 שנים•
★★★★★
•הנחשפת
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

נפלאא!!!
הקניה הראשונה שלי הייתה לפני שבועיים בנתב"ג, החלטתי לקנות ספר לאחר המלצות. תמו חיפושיי אחר ספר בסגנון ששאו"ק(אף ספר הוא לא כמו ששאו"ק מציינת ואומרת) גם כן פנטזיה הפונה לכיוון הריאליסטי יותר. בכל מקרה קראתי אותו בחו"ל תוך 4 ימים (!!)
מלבד זה שהספר ממש מעניין ונהדר, ככל שיותר ויותר נכנסתי לעומקו וקראתי גיליתי כמה הדמות בספר פשוטו כמשמעו- דומה לי באופי, או הפוך אני דומה לו, לפיץ המתוק המתוסבך, ה'ממזר' (ג'ון סנואו סינדרום מישהו?) התחברתי אליו ממש, באופי הפכפך שלו, מצד שני האומץ והחכמה שלו והחשיבה המהירה, ומצד שני הנטיה ליפול לדכאונות קלים (מתערבים איתכם שהוא מזל דגים) לפעמים כשקראתי שאלתי את עצמי- האם באמת פיץ הוא בר מזל? או שלא? חשבו על זה כשאתם קוראים.
הספר מתאר פה תהליך גדילה והתבגרות מעניינים וכתוב בסגנון קולח וזורם. סיקרנו אותי במיוחד פולשי הספינות האדומות שהזכירו לי במידה רבה את הוויקינגים שניהלו פשיטות על חופי ארצות עתיקות באירופה(אגב, הרבה פעמים נאמר כי האירופאים התייחסו לפולשים הוויקינגים הזרים כמעוררי אימה ומסתוריים)
ויש כאן עלילה מסחררת עם הרפתקאות, תככים ומזימות, רגעים קסומים והיסטוריה סיפורית מרתקת..
ממליצה לכם בחום לחובבי הפנטזיה, אך גם אלה שפחות מתחברים לחלקים הקסומים והדמיוניים ויותר בכיוון הריאליסטי, לכו על זה.
ד"א- אני לא מסכימה עם הציטוט בתקציר הספר "המזכירה את ספריו המקסימים של טולקין" אש ומים, סגנונות שונים לחלוטין ונתקלתי בספרים שמתקרבים להידמות לטולקין, הפנטזיה כאן יותר מתונה ופחות גזעים של יצורים שונים ויותר מוצאים אתניים של בני אדם ממקומות שונים במפה של הוב.

~הברונית~

לפני 9 שנים•
★★★★★
•הברונית מהרי המזרח
דירוג
5.0
לפני שנה

“אוקיי, אז הנה אני, יושבת בשעה לא סבירה בעליל וכותבת ביקורת כי העברתי את שבת בהתאבססות עם הספר והייתי”