maayan.lab

maayan.lab

בן 22 מהדרום

“I solemnly swear that I am up to no good.‎”
‎- J.K. Rowling, Harry Potter and the Prisoner of Azkaban

‎“You forget what you want to remember, and you remember what you want to forget.‎”‎
‎- Cormac McCarthy, The Road



» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 32 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני שנה ו-1 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 4 ימים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של maayan.lab

» מדף הספרים (4 מתוך 32)

maayan.lab עוקב אחרי
עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

הוא נופל. הוא מרגיש את גופו צובר תאוצה בעודו צולל בתהום אינסופית. חושך אופף את הכל. הוא מביט מעלה ובוחן את האור החודר מלועו של הבור העצום. קרני האור טובלות בעפר המפוזר באוויר ומרכיבות תמונה נוגה.

הוא ניגש אל שולחן הכתיבה הסדוק, מושך את אחת המגרות ושולף מחברת אפורה ועט דיו ישן. ידו המוכשרת היא זו הכותבת ומשרבטת את המילים על פני הדפים הלבנים, שמתמלאים במריחות דיו בלתי מסודרות. לבסוף הוא מסיים בתנועה מנצחת ובוחן בקפדנות את היצירה. עיניו הבורקות מסמנות מרוצות תחת גבותיו העבות. עת לישון, חושב לעצמו.

הוא מתעורר ומביט מטה אל התחתית. הדרך עוד ארוכה - מהרהר, והוא עודו נופל. הוא מסתכל לצדדיו לסירוגין, כותלי התהום מצמצמים מרחק. הוא פורש זרועותיו וקצות האצבעות בקושי רב חשים בקירות הדוקרניים. החיכוך מותיר כוויות ופוצע אותו.

הוא חוזר אל שולחן הכתיבה פעם נוספת, סימנים בגווני אדום־בורדו בכל מקום. העטים והמחברת גם הם מוכתמים, וריח מתכתי עדין עוטף את החדר. הוא פותח את המחברת האפורה על הדף האחרון וכותב מילה אחת. הוא שוקע בין הסדינים ונרדם על הכר הצונן.

מתעורר. עתה הוא נמצא כה עמוק עד כי כבר כמעט ולא ניתן לראות את האור הבוקע מלמעלה, והאפלה גוברת לאיטה. גופו מתרגל לנפילה והוא מפסיק לחוש בדמו המתנקז מעלה כמאיים להתפרץ מראשו. כעת כשהחשיכה כבר מוחלטת - הוא תוהה אם הוא בכלל קיים, והוא לעולם צולל ונופל. מילה אחת נכתבה פעם במחברת אפורה: זיכרון, והכל עולה מתהום הנשייה.
נכתב לפני שבוע וחצי
מאות מלאו את הכיסאות סביב שולחן המתכת הגדול. שטיחים ענקיים התפרשו על הקירות בגווני כחול ושחור, והתקרה הקעורה השקיפה בבבואתה את אורחי השולחן הנכבדים. הרעש היה אדיר עד שהראש שהכיל את כל הדיון היה עלול להתפוצץ.

"שקט! אני דורש סדר!" צעק היגיון בעודו חובט ביד עבה על השולחן. בן רגע השתררה דממה במקום. היגיון כחכח בגרונו. "אנחנו נקיים דיון מסודר ומתורבת" אמר בכף ידו האחת פרושה על חזהו, וידו השנייה אוחזת בקלף נייר ארוך ומגולגל בקצהו. עט נוצה וקסת דיו נחו על שולחן המתכת בדיוק לפניו.

"כאמור, הספינה הזו שוקעת. צריך לקבל החלטות במקום הזה!" אמר היגיון. "בבירור הראש הזה לא יכול לשאת את כולנו, מישהו יאלץ ללכת לשלולית". החדר השתתק בשנית ונדמה היה כי נשימתם של כלל המתדיינים נעתקה מהם באותו הרגע ממש. השלולית הייתה המקום אליו היו משליחים את מה שהוחלט - על פי היגיון, שהגיע הזמן "לשחרר". בדרך כלל דברים כמו הפחד מהחושך או איזה רעיון ממש מטופש.

הפעם המצב היה שונה, והדבר היה ברור לכולם. הפעם, החליט היגיון, אחד מחברי הדיון עצמם יאלצו לעזוב. פרנויה הסתכל לצדדיו שוב ושוב לסירוגין. מידיי פעם היה קוצץ ציפורניו בשיניו, פולט אנחת הקלה וחוזר חלילה. "תמיד אני! אני, אני, אני! נכון?" חברי הדיון הנכבדים הסתכלו לעברו, כל אחד ברגשות אחרים. כעס מיד מיהר להיחלץ לעזרת חברו. "הפסיקו כבר!" צעק. "מנוולים שכמותכם! אתם יודעים טוב מאוד שהראש הזה לא יתפקד בלעדיו, מה עם הפעם ההיא שברחנו מהאיש שעקב אחרינו?", היגיון הרהר בצורה שהייתה יכולה להישמע על ידי כלל המתדיינים ואמר לבסוף "בסדר גמור, אתה נשאר". פרנויה הודה לחברו כעס והדיון נמשך כך שעות, כשבכל דקה או שתיים מואשמים נכבדים אחרים בזה אחר זה.

"ובכן, אז זה הוחלט!" אמר היגיון וחבט בידו העבה על שולחן הברזל בפעם השנייה באותו הדיון. "פחד, האם יש דבר מה שתרצה להוסיף בעניין?" שאל. פחד היסס לרגע והשיב "אני מפחד". כלל הרגשות והמחשבות שפקדו את החדר קמו ממושביהן והחלו ללכת בטור מסודר לכיוון השלולית. לבסוף הגיעו אליה ונעמדו סביבה במעגל. הנוזל היה שחור, סמיך וצמיגי.

היגיון הוריד את פחד אל ברכיו לפני השלולית, הסיט את ידיו לאחור וקשר את שתיהן זו לזו בחוזקה. "פחד, הגיע הזמן להיפרד" אמר היגיון ודחף את פחד בבעיטה. כלל האורחים הנכבדים עמדו וצפו במתרחש, רגשות ומחשבות בראשו של איש אחד. חלקם מריעים וחלקם מספידים. עמיתם נפל זה עתה לשלולית הנוזל הטובעני והחל לשקוע. "מרתק" אמרה סקרנות. פחד שכב במרכז השלולית וצעק לעזרה. הוא בכה בהיסטריה והתחנן שמישהו כבר ימשוך אותו משם. הוא הביט אל התקרה הקעורה שאט-אט הפכה שחורה ומעורפלת, עד שלבסוף נעלמה לחלוטין. זה, רבותיי, היה סוף הדיון.
נכתב לפני שנה
"- בכל זאת לא היית צריך להרוג אותו". בראד הסתכל עליי כאילו ציפה שאומר זאת. "הכל רציני איתך" השיב לי ודחף קלות את כתפי. בראד תמיד היה כזה אגואיסט, אחד שחושב שהוא יודע הכל. מוקדם יותר הערב הקורבן שלו צרח וזה לא עניין אותו בכלל, הוא פשוט המשיך להחליק את הסכין הקהה שוב ושוב עד ששום צרחה לא הייתה יכולה לצאת יותר. ובכן, בראד היה טוב ממני, מאז ומעולם. שיערו תמיד היה מסודר, זקנו המקוצץ השווה לו מראה בוגר אך מעודן, והיה לו חיוך לבן ובוהק שיכול היה לכבוש כל אדם ברגע.

"אל תדאג" אמר, "אף אחד לעולם לא יגלה". לא שזה הדאיג אותי. הייתי שמח אם מישהו היה נועל את הבנזונה מאחורי סורג ובריח, באי שכוח־אל, מוקף בכרישים צמאי דם אנושי. שיירקב שם. הוא פשוט מעולם לא נתפס, וגם לא ייתפס. הוא פשוט טוב מידיי, אחד כזה שלא משאיר קצה חוט. הרוצח הדיסקרטי.

בראד ואני תמיד היינו קרובים, צמודים כמו הבוץ על סוליית הנעל שלי. כשהיינו בחטיבת הביניים הוא השביע אותי שלא לגלות שהוא זה שהצית את האש בשריפת הענק. אז לפחות היינו בחופשה של כמעט חודש עד ששלחו את כל התלמידים ללמוד בבתי ספר אחרים, והעירייה כמובן האשימה את אחד המופרעים האלה שלמדו איתי. בראד בכלל לא היה על הכוונת. כזה ילד טוב וחרוץ. גם ההוא לא קיבל כלום בסוף – לא היו ראיות או עדויות להפליל אותו, עבודת בראד קלאסית.

אוויר הלילה שעד לפני שעות ספורות היה חמים הפך צונן וקר. נכנסנו למכונית המזדה השחורה שלי, רכב ישן ומעופש, ואני הנהג כמו תמיד. נסענו לפחות עשרים דקות בלי נפש חיה עד שהגענו לדירה המשותפת, סימני צמיגים נותרו על האספלט מהעצירה הפתאומית. דירתנו הייתה צנועה וקטנה, שטיח בד השתרע מצד אחד של הבית לשני ותמונות צבעוניות כיסו את הקירות המצהיבים. שולחן עץ מהגוני עמד על ארבע רגליו במרכז הסלון ועליו נחו שתי צלחות מלוכלכות במקומן. עלינו למעלה ויום המחרת חלף ביעף.

הערב שוב ירד ובראד הסתכל עליי עם החיוך המטופש שלו. "אנחנו יוצאים שוב לציד" אמר וגרר אותי מאחוריו בחוסר אונים. נסענו לפארק הנטוש שנמצא בשולי העיר. נערה בעלת שיער ערמוני ישבה על ספסל עץ מתקלף מצבע והייתה שקועה בנחישות בטלפון הנייד שלה. בראד קרץ לי ויצא מהרכב. מיד יצאתי אחריו. "בראד! אתה לא יכול להמשיך ככה!" צעקתי לו. הנערה הסבה לרגע את מבטה אליי כאילו תוהה מה הסיפור שלי אך מיד החזירה אותו למכשיר הסלולרי.

מוקדם יותר היום הייתי אצל הרופא הקבוע שלי. בתו הבכורה בדיוק התחתנה בסוף השבוע שעבר, סיפר לי. הוא אדם נפלא, דוקטור דייוויד. בשונה מבראד שחושב רק על עצמו – באמת אכפת לו ממני. "אתה לוקח את הכדורים שלך?" שאל בחיוך. "ודאי" עניתי. שיקרתי, כמובן. בראד אמר לי שהכדורים האלה נוראיים בשבילו, ואני בכנות חושב שהוא צודק. הוא הסתתר מחוץ לחדר הרופא במשך כל הפגישה, וראיתי אותו שוב רק כשנכנסתי בחזרה לרכב. כל הדרך הביתה הוא לא הוציא הגה. כשחזרנו לדירה לבסוף הוא פצה פיו. "מה אמר הרופא?" שאל בחשש. "שאל על הכדורים" עניתי. ראיתי את הפחד בפניו. "ובכן?" המשיך. חייכתי ונתתי לגיחוך קל לצאת מבעד לשפתיים. "לא היום" השבתי לו. ניתן היה לראות את תחושת ההקלה בפניו.

בראד המשיך להתקרב לעבר הנערה ונדמה היה לי שהיא בכלל לא מבחינה בו. "אתה מפסיק עכשיו, בראד!" צעקתי. הוא פנה לעברי ואמר בשלוותו המופרכת "שטויות", חיוך מטופש מרוח על פניו כמו תמיד. לרגע הרגשתי הבזק במוחי, רעיון. שלפתי את הסכין שלו מכיסי. היא הייתה מעט חלודה וסימני דם יבש צבעו אותה בגווני בורדו. "ובכן, לא תזדקק לזה?" שאלתי מנופף בה. "כמעט שכחתי" אמר באצבעו מורה מעלה והחל הולך בחזרה לכיווני.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שחשבתי להיפטר כך מבראד. בניין הקומות הגבוה בו אני גר השקיף על העיר כולה. ערב אחד יצאתי לשאוף אוויר צח על גג המבנה. זה היה מקום מיוחד מאוד מבחינתי. נעמדתי על שפת הבניין, קצות האצבעות מרחפות להן והסתכלתי לאופק. יש אנשים שהסיטואציה גורמת להם לסחרחורת אבל לא לי. הסתכלתי למטה ואז הרגשתי יד על כתפי. הפניתי את ראשי לאחור, בראד הביט בי דרך עיניו הכחולות. "בוא נרד חזרה לדירה" אמר חרישית. הנהנתי קלות. הוא הסתובב ופנה ללכת לכיוון המדרגות המובילות לתוך המבנה. לרגע הסתכלתי שוב אל תחתית העיר שהייתה באותו הרגע מלאה באורות, והרכבים הרחוקים נראו לי כנמלים זוהרות ההולכות בשורה אחת ארוכה ביותר. הסתובבתי ושבתי לדירתי.

הנערה בהתה בי, מבטה מזועזע. הצמדתי את הסכין לזרועי. בראד עצר וחיוכו נמחק כלא היה. "מה אתה מתכוון לעשות?" שאל בהיסוס. "בדיוק מה שנראה לך!" צעקתי לו. "אתה לא תעז" אמר בפנים כעוסות. פחד הציף אותי מבפנים, אך אין דרך אחרת – זה היה ברור כשמש. "אני שם לזה סוף" אמרתי בשקט. "אתה פסיכופט!" הוא הספיק לסנן.

הנערה עזבה את המקום במהירות, מביטה לאחור לסירוגין כדי לראות שאיש לא עוקב אחריה. לבסוף הגיעה לשכונה מוכרת ועברה בשער ברזל שחור. אדם עמד וחיכה בפתח הדלת, שיערו מסודר, זקנו מקוצץ וחיוכו בוהק בחשיכת הלילה. "אי אפשר לברוח" אמר בחיוך וצרחה פלחה את אוויר הלילה. בראד סיים את מלאכתו והביט בי. "חשבתי שזה הסוף" אמר. חייכתי והשבתי "לא היום... לא היום".
נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
הקוראים:
  • לפני שבוע וחצי dark spirit בת 17 מנתניה
  • לפני שבוע וחצי תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני שבוע וחצי gp200 בת 23 מtel aviv
  • לפני שנה -^^- בת
  • לפני שנה ו-1 חודשים Lali בת 18 מעולם המשאלות
  • לפני שנה ו-1 חודשים ריצ' רצ' בת 18 מהגיהנום



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ