“כבר הרבה זמן שלא כתבתי ביקורת, ונראה לי שאני חלודה. לא בטוחה איך להתחיל. אני חושבת שהעובדה ש"אחרי ש..." אילץ אותי לכתוב ביקורת אחרי כל כך הרבה זמן תפתח מצוין את הביקורת עצמה על הספר הזה.
אני נשבעת שכשלקחתי את הספר הזה מהמדף בצומת ספרים הייתי בטוחה שהוא תמים. יש שני זוגות נעליים על הכריכה, לא גופים ערומים (ראה ערך "אהבה ברחוב דבלין", "אסון יפהפה" וכו'). אין שום אזכור של המילה "ארוטי" בתקציר הספר או בביקורות שמאחורי הכריכה. הדבר היחיד שיכל אולי לרמוז לי למה אני נכנסת, היה המילה "סקסי" באחת הביקורות. אבל, לצערי ולמרות שנאתי הרבה למילה הזו, אנשים משתמשים בה בהרבה יותר מדי הקשרים, כך שלא באמת התייחסתי.
רק בדרך הביתה, בעודי תוהה בקשר לשם המרגיז ביותר שמכיל בתוכו סימני פיסוק(!), תרגמתי בראש את "אחרי ש..." ל-"אפטר", הפאנפיק הנודע מאוד בגסותו, שנכתב בהשראת הארי מוואן דירקשן.
כמעט התחרטתי והחזרתי אותו, אבל איבדתי את הקבלה, כך שנאלצתי לאזור אומץ ולהתחיל לקרוא.
לא בטוחה אם הבנתם את זה עד כה, אבל אני לא חובבת של ספרי ארוטיקה. אף פעם לא אהבתי את זה. אני יכולה, אולי, להבין למה אנשים מתחברים לזה, אבל אני אישית מאוד מנסה להתרחק. לכן שמחתי, בערך בשלושים העמודים הראשונים של הספר, לגלות שהוא הרבה יותר תמים ממה שזכרתי ששמעתי על הפאנפיק. נשמתי לרווחה וצחקתי קצת על כל אותם אנשים שלקחו את הספר/פאנפיק הזה כל כך קשה.
מיותר לציין שנפלתי חזק.
אז, אחרי שהבנתם את האווירה שבה התחלתי לקרוא את הספר, אני חושבת שאתחיל לבקר. ביקורת נטולת ספוילרים, קרה ואובייקטיבית.
על מי אני עובדת? אני רוצה להרוג מישהו.
אבל לא יהיו ספוילרים רציניים, אני מבטיחה.
תרזה/טסה היא ילדה טובה, כפי שנכתב בתקציר. יש לה חבר מושלם ומתוק בבית וכל זה, וכשהיא מתחילה ללמוד בקולג' ופוגשת את הארדין המקועקע וגס הרוח, זה נשמע כמו התחלה מצויינת לסיפור אהבה מוצלח. ובכן, זה לא.
הייתי מתקצרת את הדברים החשובים, באמת, אבל אי אפשר. למה? כי כל עלילת הספר הזה מסתכמת באולי שבע שורות. כל שש מאות העמודים הנמרחים, שלפחות מאתיים מהם מיותרים לגמרי, חוזרים שוב ושוב על אותו המקרה, טיפ-טיפה קיצוני יותר ממה שהיה פרק אחד קודם.
אני אבהיר את הנקודה: הספר הזה הוא תשעים ושבעה פרקים (אני לא בטוחה, אבל לא מצליחה להביא את עצמי לפתוח את הספר שוב כדי לבדוק), שמספרים בדיוק את אותה עלילה, והיא זו: הארדין חרא, טסה כועסת, טסה רכרוכית וסולחת, הארדין מרוצה, הם שוכבים. לאו דווקא בסדר הזה.
זה לא ספוילר, אפילו. זה ברור מהשנייה שאתה קורא את העמוד השלישי.
אם ניסיתי לשמור על אדישות עד כה, הנה אני אומרת את זה – אני שונאת את הספר הזה.
לא שונאת כי הוא מדהים ומוצלח ושובר לב, אלא שונאת כי הוא גרוע. הוא פאנפיק. מזכיר לי את הסיפורים בהמשכים שהייתי קוראת בפייסבוק כשהייתי צעירה יותר, אלה עם ה-"מאתיים לייקים וממשיכה". רק שתדעו, למי מכם שלא קרא אותם, שהם לא היו ראויים להיקרא ספרות.
גם הספר הזה לא. הוא קיטשי ומטופש ונורא נחמד לקרוא אותו איפשהו בפייסבוק או באתר הזה ששכחתי את שמו שבו הפאנפיק פורסם. אבל זה לא ספר, ובוודאי שלא אחד טוב.
נגיע לנקודה נוספת – הדמויות. כמו שציינתי במעגל החוזר של הספר, טסה רכרוכית להחריד, והארדין מניאק ברמות שעוד לא הכרתי. לא מניאק חמוד כמו ג'ייס מ"עיר של" או וויל מ"מכשירי התופת" או בריגן מ"אש", והרשימה עוד ארוכה. הוא לא כזה. הוא לא משתפר, הוא לא מתקדם, הוא לא משנה, ולא אכפת לו מכלום. הוא דמות שטוחה ומטומטמת, שתפקידה היחיד בסיפור הוא להיות הזכר במערכת היחסים, ולדפוק את חייה של טסה.
וטסה, אם כבר מדברים, גרועה עוד יותר. היא חסרת עמוד שדרה כל כך שזה עולה לי על העצבים. היא סולחת וסולחת וסולחת ואני נשבעת, אני חושבת שגם אם הוא ירצח את אמא שלה, ואין לי מושג אם זה קורה באחד מהספרים הבאים, בכל זאת היא תסלח לו. היא אמורה להיות דמות חזקה, היא אמורה לעצב אותו, היא אמורה לתקן אותו. היא אמורה לעשות את מה שקליירי עשתה לג'ייס, את מה שטריס עשתה לפור או את מה שאבי עשתה לטרביס. אבל היא לא משנה אותו, כי, כמו שאמרתי קודם, גם הארדין הוא דמות גרועה, והוא לא משתנה, לא משנה מה. נוסיף על כך את העובדה שהסופרת מנסה להעניק לטסה עומק בעובדה שהיא חנונית, במערכת היחסים עם אמא שלה, במשפחה השבורה שלה. יש רק בעיה אחת – הכל נשכח ובורח מראשה של הסופרת עד שהיא נזכרת לרגע שזה מקדם עלילה נחמד, ורצה להזכיר את זה בדמעות. כן, שכחתי לציין, טסה גם בכיינית ברמות נוראיות ולא אמינות בעליל. אז מה יש לנו כאן? עוד דמות שטוחה ומטומטמת להוסיף לרשימה.
אל אותה רשימה מדוברת נוסיף גם את החבורה של טסה והארדין, שבערך כמו סיפורי הרקע של טסה, חוזרים אך ורק כמקדמי עלילה גרועים, לעולם לא כדמויות עגולות. אפילו כשהיה רגע אחד של משבר, וכבר כמעט התרגשתי שאולי יהיה כאן טיפה עומק, טסה ניחמה קצת ונעלמה, כמובן, עם הארדין, לעוד פרק של הארדין חרא, טסה כועסת, טסה רכרוכית וסולחת, הארדין מרוצה, הם שוכבים. איזו הפתעה.
נעבור לנקודה הבאה – הפיסוק.
לשם הדגמה, הרי לכם משפט: דני הלך לסופר עם אמו, פגש את הירקן שהכיר זה מכבר, ושוחח עמו בזמן שאמו קנתה את המצרכים שנדרשו.
והרי לכם, אותו המשפט, בהשראת הפיסוק ב"אחרי ש...": דני, הלך לסופר, עם אימו, פגש את, הירקן שהכיר, זה מכבר, ושוחח עמו בזמן, שאמו קנתה, את המצרכים, שנדרשו.
אתם בטח חושבים שהגזמתי, אבל אלו מכם שקראו את הספר – גם אם אהבו אותו – יודעים שככה הוא נראה. עוד יתרון מקסים לאוסף. אני בטוחה שמרגישים את האהבה שלי לספר.
אז הביקורת הזאת כבר אורכת נצח ואפילו לא הגעתי לנקודה החשובה ביותר, שהיא, סופו של הספר.
תאמינו או לא, הנקודה הזו היא שהצילה את הספר הזה מדירוג של כוכב אחד.
נכון הסוף מזעזע, נורא ומטומטם, אבל הוא תפס אותי לגמרי לא מוכנה, והשאיר אותי ערה בלילה שעתיים אחרי שכבר סיימתי את הספר. הבטחתי בלי ספוילרים אז לא אומר עוד דבר על הסוף הזה, כי אם אתחיל אני לא אסיים. אל תדאגו, הכתיבה לא משתפרת, הדמויות לא נעשות עמוקות. הסוף פשוט ממחיש כמה שום דבר בספר הזה לא אמין. והוא מכעיס ברמות שאני לא מסוגלת לתאר, ועל זה, לפחות, מגיעות לסופרת כמו נקודות. היא הצליחה לעורר בי רגש שונה משנאה כלפי הדמויות שלה.
נראה לי שסיימתי. בקצרה, הספר הזה כל כולו דמויות שטוחות, עלילה ממחוזרת וכתיבה מציקה.
אני חושבת שהבנתם שלא אהבתי אותו.
לפי הביקורות כאן, שאני לגמרי לא מבינה אגב, אני רואה שאני בעמדת מיעוט.
אשמח לדעת מה אחרים מצאו בספר הזה.
בעצם, לא, אני לא מתכוונת להקדיש לו עוד רגע אחד אפילו, ובוודאי שלא לקרוא את הבאים בתור.
אז אם הגעתם עד כאן ולא קראתם את הספר, אני מקווה שהחלטתם לוותר.
אם הגעתם עד כאן וקראתם אותו, מאוחר מדי בשבילכם.
האמת שאם הגעתם עד כאן אני מעריכה את זה בכל מקרה. זאת לדעתי הביקורת הארוכה ביותר שלי אי פעם, אז כדאי שאסיים אותה.
בקיצור בקיצור?
זאת לא ספרות.”
