1. רק כוכב נשאר

ראיתי כוכב מנצנץ מעל,
הסתכלי אליו וראיתי אותך.
ראיתי כוכב,
רציתי לגעת בו.
הוא היה רחוק,
ניסיתי לקפוץ.
כאב ודם,
אך הכוכב לא בא.
בכי יללות,
תמונות וזיכרונות.
הכוכב למעלה,
ואני למטה.
חיוך עקום,
הבטחות ומחשבות.
הכל נעלם,
הכל כבר לא כאן.
נשארו רק תמונות,
זיכרונות, מחשבות,
ללא מגע,
ללא תחושה,
רק כוכב,
רק תמונה,
רק חיוך ללא מגע.

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

2. שיר שכתבתי בהשראת "אשמת הכוכבים". בינתיים אין לו כותרת...

נער שטוף זיעה,
תלוי בצינור הזנה.
דמעות שלא מפסיקות,
מחשבות ותהיות.
האם יהיה מחר?
האם כל זה נגמר?
כאב איכותי,
כמו בד ארוג.
עוד שכבה,
ועוד צרחה,
כנראה שלא יהיה מחר.

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

3. פשוט מדהים! :)

נכתב לפני 11 שנים ו-5 חודשים

4. ספר שהתחלתי לכתוב :)

אחות היא הדבר הכי חשוב: היא מקשיבה, מציעה ועוזרת.
אך, אם היא מנסה לסלק אותך מהעולם, רק בשביל לתפוס את מקומך בשביל להשלים משימה.
טוב, זאת כבר בעיה רצינית לא?!?
הסיוטים לא נגמרו, כל לילה חוותה אלי, סיוטים מתמשכים של חור שחור וענק בחלל עם נשמות מתים, ילדים קטנים שמתו. אבל ממה? או ממי? אלי הייתה נחושה לגלות, ומשום מה לקחה זאת ברצינות, אך לא ידעה למי יכלה לספר. ולמה אחותה מופיעה בסיוטים שלה בכל לילה ולילה.
מאז ומתמיד הייתה אלי בריב עם אחותה התאומה, אתם יודעים, כל אחות ואח וכל ילד רב עם כל מי שהוא פוגש בצד הדרך. אלו החיים! אבל עד שזה מגיע מצב שזה בלתי נסבל.
אם אתם חכמים, אל תמשיכו לקרוא. אנחנו מזהירים אתכם. כי עד שלא ננצח אותם, כול מי שידע עליהם יהיה הבא בתור. רואו הוזהרתם! אבל אם אתם אמיצים, ומוכנים להקריב מעצמכם זהו הסיפור בשבילכם!
טוב אז הנה הסיפור של אלי נלסון, הטרגי והמבאס מתחיל:
זם זם זם, השעון המעורר של אלי לא מפסיק לזמזם. "די, אי אפשר להמשיך לישון? רק עוד קצת?".
"קומי אלי, יום ראשון ללימודים, אינך רוצה לאחר." אמה מלטפת את עורה. ואלי מתעוררת בלית בררה.
"אני קמה אני קמה" אמרה, ונשפה שלוש נשיפות, הנה היום הראשון של השנה החדשה. היא בכיתה ז', והאמת שהיא בלחץ טוטלי, טוב מי לא לחוץ לקראת העלייה לחטיבה?
לאחר מכן, הסתרקה, ואספה את השיער הבלונדיני שלה עם גומייה שחורה ודקה.(היא לא אהבה קישוטים). "אהה, ככה את מחליטה להיראות ביומך הראשון ללימודים?!?" אחותה התגרתה בה. פניה של אלי הסיקו מכעס. "עדיין לא בלעת את הכדורים שלך אהה?!?". הטיחה בה אלי.
"פשוט מפלצת. בת שמחופשת לבן.ככה בחיים שלך לא תמצאי בן זוג." אחותה אמרה, בעודה מורחת אודם מבריק על שפתיה.
"אני לפחות מחפשת אהבת אמת, ולא נדבקת לסתם ספורטאי שרירי, שיוצא בכל שנייה עם בת אחרת!".
נקודה אחת לי! אלי שמחה בליבה. היא שנאה את אחותה. הם התחרו על הכול, ונראה שאחותה רוצה רק להרע לה. כאילו היא רוצה להעלים אותה.אחותה נראתה כאילו מחרימים לה את האיפור שלה. עד שהיא אמרה:"אהה האמת שאני חושבת שאסתדר לבד, עדיף על בת שלא ראתה איפור מהחיים שלה, ושהולכת כל היום עם ג'ינס תישרט ונעלי ספורט, ושהיא משתתפת בקבוצת הבנים של הכדורגל. אחח את פשוט פתטית, וכמובן שאזכיר את זה שאת זו שמאוהבת בחבר שלי לא?!? אבל שתדעי, הוא בחיים לא יהיה שלך!". החיוך של אלי נמחק, ועבר לפנים של אחותה. הקול שלה היה צרוד ולא ידעה מה לומר המילים היחידות שהיו לה באותו הזמן הן:"מאיפה את יודעת?". היא גמגמה, והקול שלה היה שקט, היא לא הבינה איך אחותה הצליחה לשמוע אבל ענתה לה ברשעות העולמית שלה ובקול הנחשי שלה :"אהה ביומן שלך לא?!?, את צריכה לשפר את הכתב שלך, הוא לא מובן."
לא היו לה מילים בפה. היא צעדה לעברה בצעדים קטנים, והתחילה להרביץ לה. היא הייתה כל כך תמימה. הייתה ביד של אחותה מצלמה!
"את כל כך פראית אלי, זאת לא הפעם הראשונה שאת מתפרעת על אחותך במכות". אמה אמרה לה בקול נוקשה בארוחת הבוקר, בזמן שאחותה בוכה בכי מזויף.
"אני מצטערת אמא, היא קראה ביומן שלי, לא התאפקתי." אמה הייתה בהלם. אלי אהבה אותה, מכיוון שהיא היחידה שבאמת הבינה אותה. טוב, לפחות יותר מאביה. "מה?" היא אמרה. והפנתה את פרצופה אל יסמין. אחותה של אלי הייתה המומה, אך הייתה כנראה חכמה יותר ממה שציפתה ואמרה:"אני בחיים שלי לא אעשה דבר שכזה, באמת ועוד לאחותי שאני אוהבת מכל". בקולה היה דבר משכנע, שאפילו אלי הייתה מאמינה, ואז לראשונה אביה נכנס לשיחה:"אני מאמין ליסמין. אלי, בפעם הבאה שאת מרביצה לאחותך, את תהיי בעונש רציני".
אלי שבקושי נשמה אמרה :"אבל..". ואז אחותה אמרה:"בואי אלי נלך לבית הספר", אלי הפילה את הכיסא מאחוריה, ורצה בריצה ליציאה. היא לא האמינה שהם באמת האמינו, לא למפלצת! כל דבר שיוצא מפיה הוא שקר.
היא רצה ורצה, עד שנתקלה בו, בחבר של אחותה תכול העיניים, בעל שיער שחור ונוצץ כברק שמו קרטר, הוא מושלם. נסיך שכל בת חולמת עליו. אבל אלי לא נופלת בקטע הזה, טוב לפחות היא יודעת את האמת. הוא אמר:"לאן את כול כך ממהרת גברת.." אלי אמרה:"שמי אלי נלסון". "נלסון, ואוו לא הייתי מזהה אותך, אתן כל כך שונות הוא חייך בשיניים לבנות ומושלמות. "למזלי!, סלח לי אני ממהרת" היא יצאה בריצה לכניסה של בית הספר.
"היי את בסדר?" חברתי הטובה רייצל שאלה בעודה מעופפת בידה לעבר הפנים שלי. "כן אני בסדר גמור למה?" "לא יודעת, את חולמת בהקיץ כאילו! ספרי בגלל מה, או שאני צריכה לשאול בגלל מי?"
"בגלל אף אחד" אמרה וניסתה להסתיר את הסומק בלחייה. היא ניסתה לשנות נושא ואמרה בהתלהבות, "היי, רוצה היום לבוא לביתי, נאכל גלידה עם 10 כדורים קצפת וסירופ שוקולד. אני צריכה להתעודד, יש לי בזמן האחרון הרבה שיעורים ומבחנים". –היא שיקרה, היא התכוונה לסיוטים המתמשכים, והיא לא רצתה להיות בבית לבד עם אחותה.
חברתה צחקה, ולאלי לא הייתה בררה אלא לצחוק איתה, והן פרצו בצחוק מתמשך עד ש...
"ואוו, לוזריות צוחקות. מופע קלאסי. אין פלא שאתן כאלה שמנות. גלידה עם 10 כדורים.
מה יהיה אלי?!?". כל הבנות שאיתה צחקו, עד שכל הבית ספר פרץ בצחוק בקפיטריה.
"עזבי את המשחק שלה, בואי נלך מכאן". אמרה אלי בקרירות , ונתנה יד לחברתה הטובה. והן יצאו בהליכה מהירה החוצה.
"ואוו, איזה אחות מגעילה יש לך, כלומר לכל אחד יש אחים אבל ואוו. ההורים שלך יודעים?"שאלה.
"לא, הם נופלים במשחק שלה, זה כאילו יש לה כוח מיוחד של שכנוע. היא מסוגלת לעשות כל דבר".
אלי אמרה, ונזכרה בסיוט. "כן כל דבר".
הצלצול של בית הספר התחיל, והן רצו בריצה לביתה של אלי.

"ואוו הגלידה הזאת מעולה" אמרה בעודה מלקקת את השפתיים. "נכון" הסכימה איתה רייצל. "זה היה נחוץ!".
"רוצה ללכת לעשות שיעורים? בכל מקרה יש מבחן בספרות צריך להתכונן". אמרה בכל השמחה שיכלה לגייס, אך לא הפסיקה לחשוב על הסיוטים, מה אם היא לא תישן לעולם, אז היא לא תחווה את הסיוטים הללו.
אבל היא ידעה , שהיא לא פוחדת מעצם חווית הסיוט, היא פוחדת,היא חוששת מכך שזה באמת יתגשם.
היא הייתה עסוקה כל כך, עד שלא שמעה מה שרייצל אמרה. "היי את בסדר?" שאלה בדאגה."את נראית חיוורת". "אני בסדר גמור". שיקרה. "היי, יוליה ורומיאו מחכים את באה?". שוב ניסתה לשנות נושא.
"בסדר". אמרה, ובקולה של חברתה נשמעה דאגה. מה אם היא תספר לה? היא יודעת שרייצל חברתה הטובה, אבל האם היא תאמין? היא שללה מיד את האפשרות. בגלל שהיא חברתה הטובה, היא לא רוצה להדאיג אותה, וכמובן שלא לסכן אותה. אם יש קשר בסיוט שלה לאחותה , היא חייבת לגלות את זה בכל מחיר. אבל לבד. היא החליטה עד שהגיעו לפתח חדרה. היא לא האמינה . הוא היה מבולגן, חפצים מחרסינה היו פזורים על הרצפה, הבגדים שלה היו קרועים, המיטה שלה מבולגנת. מה קרה פה? היא הייתה בהלם.
"אהההההה!! נראה לי שפרצו לכם". צעקה רייצל. אבל לא יכול להיות, חשבה לעצמה. בכל החדרים האחרים הכול היה נקי, ולא לקחו כלום. חיפשו משהו. וישר אלי חששה. היא ידעה בדיוק מה חיפשו. את המתנה שדודתה אמה ז"ל הביאה לה לפני מותה. ואז הכול חזר אליה כמו פלשבק. היא מצאה את עצמה, ליד מיטתה של דודתה. היא הייתה בת שש, עם קוקיות. ילדה קטנה ותמימה. היא לא ידעה מה קרה לדודתה. פשוט חייכה , ודודתה חייכה אליה חיוך חיוור עם עיניים שקועות ולבנות."אחח, אני אתגעגע אלייך אל שלי. לחיוך התמים הזה, לעיניים הכחולות כים."
"אבל דודה אם, לאן את נוסעת?" שאלה אלי המסוקרנת והתמימה. "עליי לנסוע לשמיים. אל חמדתי".
היא אמרה בקולה הצרוד אך המתוק. "אפשר גם לבוא איתך?" שאלה אלי בעצב. אלי הביטה בתמונה העצובה. היא עומדת ליד דודתה, ולא יודעת מה קורה. לאן היא הולכת. יש כול כך הרבה דברים שהיא רוצה לשאול את דודתה. אז היא לא ידעה שדודתה באמת עומדת למות. לא ידעה את הפירוש של זה. "או לא אל שלי. לך יש
יעוד. עלייך להישאר. אני סיימתי את ייעודי בחיים, ועליי לעזוב עכשיו". "מה היה ייעודך?"שאלה. "לשמור עלייך אל שלי, מהרשע כדי שיגיע זמנך לפעול את תנצחי אותם. הנה, אני רוצה שתפתחי את זה שתגיעי לגיל 13. תבטיחי לי רק מתי שתגיעי לגיל הזה לפתוח את המתנה. לא לפני ולא אחרי. בדיוק בחצות ליום הולדתך. תבטיחי לי. תבטיחי לי גם אל שלי, שאת תגשימי את ייעודך. ובלי כל פחד. אנשים יגנו עלייך אל, את צריכה לבטוח בהם. אל תתני לפחד לשלוט בך, שכן הפחד הוא ההפך מאומץ. עלייך להיות אמיצה. תדמייני שהכול משחק ושאת הגיבורה שמצילה את העולם. שכן בבוא היום את תצילי את העולם.אל תפחדי מהסוף. לכול סוף טוב צריך להקריב קורבן. בהצלחה אל חמדתי. בהצלחה.". עיניה נעצמו, ואלי בת השש התמימה והפצפונת הנהנה, עם חיוך מרוח על הפנים. "תיהני בחופשה שלך בשמיים. אני אציל את העולם אני מבטיחה".
הפלשבק נגמר, ואלי מצאה את עצמה מעולפת על הרצפה, בעוד חברתה מתקשרת להוריה וצועקת:"היא התעלפה. אני לא יודעת, היא חיוורת. תחזרו מהר!". היא פקחה את עיניה לאט, ורייצל החיוורת בעצמה באה אליה במהירות, והחלה לבכות. זרם של דמעות שטף את אלי , ולא הייתה לה ברירה ולבכות גם. "אל תעשי לי את זה שוב. שמעת? לא ידעתי מה לעשות, אחותך יצאה עם חברות ו.." אלי לא שמעה יותר אחרי המילה "אחותי". היא הייתה נחושה עוד יותר אחרי הפלשבק המזעזע הזה. איך כל זה קשור ליסמין?,היא לא יודעת, אבל מה שהיא יודעת זה שהיא תגלה.
ואז היא נזכרה. יום הולדתה חל בעוד שלושה ימים. חיוך עלה לה על הפנים. חיוך מלא דאגה. האמת שהיא סוף סוף מחכה לה תתגלה כבעוד שלושה ימים. אך למה דודתה אמרה שתציל את העולם? ממה? ממי?
ומה הקורבן שתצטרך להקריב?

נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים