פתח דבר
לונדיניוּם, שנת 152
מישהו הלם בכוח בדלת הראשית. אוֹכִירָה, אחת השפחות־המשרתות בבית משפחת נָטָלִיס, הפסיקה לרגע לקצוץ את הירקות. שני העבדים־השוערים נמצאו כרגע במרתף כדי לגרוף מים מצינור ניקוז דולף, וכל שאר עבדי משק הבית יצאו לשליחויות. לאוֹכִירָה לא היתה ברירה.
היא חצתה במהירות את החצר הפנימית וניגשה לדלת. גבר גבוה וגרמי לבוש טוגה ארוגה מהודרת עמד שעוּן על אחד מעמודי השיש.
"שלום לך," אמר.
אוֹכִירָה קדה קידה עמוקה.
"שמי הוא אמבּרוֹזיוּס. באתי לבקר את הגבירה לִיבִיָה. האם היא בבית?"
פניה של אוֹכִירָה החווירו וידיה החלו לרעוד. "ה־ה־גבי־גבירה לִיבִיָה לא נמצאת."
"אז אחכה," הוא אמר ונדחק על פניה לתוך החצר הפנימית.
אוֹכִירָה כשלה לאחור, המומה מכניסתו הבלתי־צפויה. היא מיהרה לזנק אחריו, פוכרת את ידיה. "הגבירה לִיבִיָה נישאה לפני שלושה חודשים — "
האיש הזר קפא מיד במקומו, ולאחר מכן הסתובב לאט לאחור והתייצב מולה, עיניו הכהות מצטמצמות באיוּם. "לא ייתכן!" הוא לחש, תפס את כתפיה של אוֹכִירָה וטילטל אותה. אוֹכִירָה התנשפה בכאב.
"סלחי לי," הוא מיהר לומר ושמט את ידיו. אחר כך עיסה את רקותיו בלאות. "היא הסכימה?" הוא שאל בשקט.
אוֹכִירָה נשכה את לחייה מבפנים ובהתה בקרקע.
"מי זה היה?" התיז הזר.
"ק־ק־קַסיוּס מַלְכּוּס... נציב גביית המסים בכבודו ובעצמו."
"ולִיבִיָה נמצאת עכשיו בביתו?" הוא שאל בעודו פוסע בחזרה לעבר הדלת.
אוֹכִירָה היתה מפוחדת מכדי לענות.
הזר הסתובב לאחור בפתאומיות ונעץ בה את עיניו השחורות. "האם — הגבירה — לִיבִיָה — נמצאת — עכשיו — בבית — של — קַסיוּס?" הריסוּן המבהיל בקולו רק העצים את פחדה של הנערה השפחה.
היא רעדה והנידה את ראשה לשלילה. "לא, אדוני! ה־ה־גבי־גבירה לִיבִיָה נעלמה."
"היא איננה?" הוא השתנק.
אוֹכִירָה כססה בעצבנות את ציפורן אגודלה. אסרו עליה בתכלית האיסור לדבר על הנושא, אבל היה משהו עוצמתי כל כך באיש הזר הזה, עד שלא היתה מסוגלת לעמוד בדחף הבלתי־נשלט לגלות לו את הסוד.
"יש כאלה שאומרים שהיא בר־ברחה... אבל — "
"אבל?" סינן בקוצר רוח.
"אחרים חושבים... שהיא... נר־נרצחה..."
שתיקתו הפתאומית של הזר היתה מבעיתה. אוֹכִירָה לא העזה לפגוש במבטו. היא עמדה ובהתה בנעליה עד שפנה ויצא מהבית.
ביד רועדת היא סגרה את דלת העץ הכבדה וקרסה עליה. תחושה עמוקה ומבשרת רעות העיקה על חזהּ.
פרק 1: הישרדות
בית הספר סנטה מגדלנה, לונדון, יום חמישי, 14 במרס 2013
התבוננתי באימה בשפתיו, שהתעקלו פתאום לחיוך סדיסטי. ידעתי שהגיע הרגע. הוא לא יגלה שום רחמים. עיניו היו מלאות בהנאה פראית.
איך הוא גילה אותנו? מי בגד בנו? ניסיתי להביט מאחוריו, ניסיתי למצוא את סֵת. אבל פניו האכזריות של קַסיוּס מילאו את שדה הראייה שלי...
ואז ההבזק הכסוף... הסכין הנוצצת לאור הירח. הסכין שהביא כדי להרוג אותי. הוא צחק, מתענג על הרגע. לא אפגין פחד. סירבתי להעניק לו את הסיפוק הזה.
ואז חשתי בחוֹם הלהב המשסף את גרוני.
לא יכולתי אפילו לצרוח...
"אווה! תתעוררי! אווה... את שומעת אותי?"
רוז מארלי, אם הבית של בית הספר, עמדה לידי. ניסיתי להסדיר את נשימתי, אבל מבטי התרוצץ סביב החדר בקדחתנות.
"סֵת?" השתנקתי. "איפה סֵת?"
"שלחתי את סֵת בחזרה לחדר שלו כדי שיישן קצת, אווה. הוא לא עזב אותך שעות! בחיים לא ראיתי כזה כושר עמידה! אני לא יודעת למה, אבל הוא נראה משוכנע שאנחנו הולכים לאבד אותך!"
אוי, רוז. אילו ידעת כמה את קרובה לאמת. סֵת היה בטוח כל כך שלא אשאר בחיים אם ינשק אותי. ובכל זאת, הנה אני כאן. הנגיף שלו לא תבע את חיי. עדיין הייתי בסנטה מגדלנה. עדיין בחיים.
"כמה זמן ישנתי?"
"המממ..." רוז הסתכלה בשעון היד שלה. "בערך ארבע־עשרה שעות. זה בטח השיא שלך!"
לכן הרגיש סֵת שהוא יכול ללכת. אילו היה קטלני כמו שחשב, כבר הייתי מתה.
לפתע, השמחה שהולידה ההבנה הזאת עוררה בי חשק לצחוק בקול. ואם זאת לא היתה סיבה מספקת, הבעת פניה של רוז מארלי היתה שווה הכול — תערובת של בלבול נבוך ורוגז מתוסכל.
"ברצינות, ילדה," היא מילמלה. "רגע אחד את צורחת ורגע אחרי את צוחקת. מה אני אמורה לעשות איתך?"
"שום דבר, רוז!" חייכתי. "הכול יהיה בסדר עכשיו, אני בטוחה."
רוז הנידה את ראשה, הזדקפה וניגשה לחלון. האור חילחל מבעד לווילונות.
"מה השעה?" שאלתי.
"בערך שתים־עשרה. כמעט שעת ארוחת הצהריים."
"איזה יום?"
"חמישי."
נאנקתי. "אני צריכה להיות בשיעור ביולוגיה."
"נדבר על החזרה שלך ללימודים אחרי ארוחת הצהריים."
"אוף, רוז!" ייללתי. "את שוב מתייחסת אלי כמו אל נכה!"
"אוי, תסלחי לי!" רוז פלטה נחרה. "אני בטח מתבלבלת בינך לבין הנערה שהפסיקה לנשום לפני כמה שבועות!"
גילגלתי עיניים. "זה בסדר שהנכה תלך להתקלח?" שאלתי בקול המתוק ביותר שהצלחתי לגייס.
היא ניגשה אלי ומדדה לי את לחץ הדם. "בסדר. רק אל תנעלי את הדלת."
זרקתי מעלי את השמיכה ויצאתי מהמיטה. המממ. אין סחרחורת. אני בהחלט מרגישה טוב יותר.
"ארוחת הצהריים מוכנה, אז רדי ברגע שתסיימי," היא קראה והתחילה לרדת לקומה התחתונה. לקחתי את המגבת שלי והלכתי לחדר האמבטיה.
כשעמדתי מתחת לזרם המים הרגשתי כאילו כל פחדַי מתפוגגים בנחמתם המהבילה. עצמתי עיניים והעמקתי את תחושת הסיפוק במחשבות על סֵת: פניו היפהפיות; גופו החזק; והנשיקה המושלמת שחלקנו זה עתה — ושרדנו. הריגוש המשכר של התחושות הפיזיות חזר והציף אותי... ריחו; מתיקות נשימתו; רוך שפתיו; החמימות המוכרת של זרועותיו כשנכרכו סביבי. ואז שוב הכריעה אותי הידיעה המטריפה שאני עדיין כאן. זכיתי לחיות. ולהישאר עם סֵת! איזה יופי!
התעטפתי במגבת החמימה והרכה ודישדשתי בחזרה לחדרי. אחרי שהשתחלתי במהירות למכנסי ג'ינס ולחולצת טריקו, התחלתי לסרק את שערי הרטוב, כשלפתע נשמעה דפיקה שקטה בדלת.
"אווה?" לחש קול מוכר. כעבור רגע כבר חייכתי אל אותן עיניים כחולות וצלולות. זרועותיו עטפו אותי, ושוב הייתי במקום שאליו אני שייכת.
"אוי, אווה," הוא לחש לתוך שערי, "פשוט הייתי מוכרח לחזור ולוודא שאת עוד פה."
הרמתי אליו את מבטי בחיוך. "אי־אפשר להיפטר ממני כל כך בקלות!"
ואז לפתע היה פיו על פי, וחוויתי אושר מושלם. אגף המרפאה של סנטה מגדלנה נעלם, ושוב היינו בכר המרעה הירוק שלנו, עם חרקים מזמזמים, ציפורים מצייצות וניחוח העשב ופרחי הבר המרחף באוויר.
"אווה!" קרא קול ממרחק.
כר המרעה נעלם. שוב הייתי בחדרי, סֵת עומד מולי בחשש... רוז קוראת ממרגלות המדרגות. "את מתכוונת לרדת פעם?"
סֵת חייך והרים אצבע אל שפתיו.
"איך הצלחת לעבור אותה?"
הוא משך כתפיים במסתוריות.
"אני אארגן הסחת דעת כדי שתוכל לחמוק החוצה!"
"אל תדאגי," הוא חייך, "אני יכול לברוח בלי שום תמרונים טקטיים."
"נתראה בשיעור תולדות האמנות אחרי הצהריים?" עדיין לא הייתי מסוגלת להאמין שהוא אמיתי.
"רוז תרשה לך לצאת?"
"חסר לה שתנסה לעצור אותי," הכרזתי. הוא שוב פנה ללכת, אבל לא הייתי מסוגלת להרפות ממנו. תפסתי את חולצתו ושלחתי יד לגעת בפניו. מושלם כל כך.
"אווה! את בסדר?" קראה רוז מלמטה. שמעתי את כפות רגליה מתחילות לטפס במדרגות.
"אני כבר באה, רוז," מיהרתי לקרוא בחזרה, הרפיתי ממנו באי־רצון וניגשתי לאט לדלת. הדבר האחרון שאני צריכה הוא שהיא תתפוס את סֵת בחדר השינה שלי. סובבתי את הראש כדי להעיף בו עוד מבט אחד אחרון וכמעט איבדתי שוב את נחישותי. איך אוכל לעזוב אותו? הרי רק עכשיו מצאתי אותו. נראה שגם הוא הרגיש כמוני, כי תוך שניות שוב הייתי בין זרועותיו.
"אני לא מסוגל לעזוב אותך," הוא מילמל מול שפתי.
"אתה מוכרח," חייכתי, אבל המשכתי לחבק אותו בכוח.
"אווה קוֹרֶצקי! אני צריכה לבוא לקחת אותך?"
נאנחתי כשזרועותיו של סֵת נשמטו באי־רצון.
"אני אצא מפה ברגע שאוכל," מילמלתי והתחלתי לרדת.
כעבור שעה חציתי את הרחבה המרכזית בתחושת ניצחון, בדרכי לשיעור תולדות האמנות. עוד לפני שהספקתי לעבור את מחצית הדרך הצטרף אלי רוֹבּ וילמֶר.
"אווה, את נראית יופי!" הוא אמר בחיוך. "איך את מרגישה?"
הינהנתי בשמחה. "טוב, תודה. ממש טוב!"
"מעולה!" הוא אמר ולחץ לי על הזרוע — ולא הסיר את ידו. העפתי אליו מבט מוטרד.
"היית חסרה לי בביולוגיה הבוקר," הוא המשיך לפטפט בלי לשים לב. "אני לא מצליח להשיג שום קוטביות בתאים החיידקיים."
כמעט הגענו לכיתת תולדות האמנות כשלפתע חשתי בנוכחות החמימה והמוכרת מאחורי. הסתובבתי בשמחה, אבל פניו של סֵת נראו כמו רעם, עיניו ממוקדות אך ורק בידו של רוֹבּ האוחזת בזרועי.
כעבור רגע, רוֹבּ, שעוד בקושי היה מודע לנוכחות של סֵת, שמט את ידו כאילו נצרבה.
מוזר.
רוֹבּ עמד והביט בידו בבלבול. הרמתי את עיני אל פניו של סֵת, אבל לא היה ניתן לקרוא אותן. ואז נכרכה זרועו של סֵת סביבי, ועולמי שוב חזר לאיזון. הוא הוביל אותנו למושבים סמוך לקדמת הכיתה, ואני התכרבלתי בנוחות בחמימותו.
כשד"ר לוֹפטס כיבתה את האורות, התאמצתי כמיטב יכולתי להתרכז בצבעים המדהימים של ציורי האמנים הפוֹביסטים שהציגה לנו. אולי המשימה היתה קלה יותר אילו סֵת לא היה יושב קרוב כל כך. הצלחתי בקושי להמשיך להסתכל במסך, אבל פתאום הידיים שלנו נגעו זו בזו במקרה — ולפתע הסתירה סדרה אחרת של תמונות את הכיתה החשוכה... פוֹרוּם רומאי... סֵת עומד מולי, גלימה גדולה תלויה על כתפיו, קצה טוגה לבנה מציץ מתחתיה.
כשהתחילו צלילי הפורום לגבור על קולות השיעור של ד"ר לוֹפטס, ידעתי שנשקפת לי סכנת גלישה אמיתית. חשתי שאני נושמת נשימות מהירות ורדודות מדי ושהדופק שלי מהיר מדי. נאחזתי בכיסא וניסיתי להחזיר את עצמי בכוח הרצון לכיתה. אבל הכיסא לא היה שם.
"אווה?" סֵת לפת את כתפי. אבל איזה סֵת? לא ידעתי היכן אני עכשיו. נתקפתי בהלה.
"אווה, תנשמי. נשימות אטיות ועמוקות. את שומעת אותי?"
ניסיתי לפעול כפי שהורה לי הקול. נשימות עמוקות. פנימה. החוצה. לא רציתי להיות בפורום, משהו מבעית חיכה לי שם... נשימות אטיות ועמוקות... נשימות אטיות ועמוקות... למרבה ההקלה התחילה כיכר השוק להתפוגג, וצלילי הכיתה שוב גברו על כל צליל אחר. פקחתי עיניים וסֵת היה שם. הסֵת שלי. הסֵת העכשווי שלי. לרוע המזל, היו שם גם כמה אנשים אחרים. כולל ד"ר לוֹפטס.
"הכול בסדר?" היא הפסיקה את המצגת והתנשאה מעלינו.
"הכול בסדר, ד"ר לוֹפטס," השיב סֵת במהירות.
"אולי כדאי שתיקח את אווה החוצה לשאוף אוויר צח."
"את יכולה ללכת, מותק?" מילמל סֵת.
הינהנתי ברעד, ובתמיכתו הצלחתי לצאת בצורה לא מכובדת. סֵת הוביל אותי לספסל, הושיב אותי ואחר כך כרע מולי. "אווה — לאן הלכת?"
"לפורום... עמדתי להיפגש איתך. אבל הכול כאב לי... והייתי כ־כל כך מבוהלת..."
עיניו של סֵת הצטמצמו בזעם. "קַסיוּס!" הוא התיז.
תמונות אפלות החלו להציף את מוחי. קַסיוּס — נשימתו המצחינה על פני — כף ידו העמוסה טבעות מתרסקת על לסתי... המהלומה מעיפה אותי לאחור, אל הקיר...
"אווה — " אותו קול משכנע — אבל רחוק מדי... ולפיתתו של קַסיוּס חזקה כל כך — עכשיו הוא מנופף במקלו המעוטר במסמרי כסף, עיניו נוצצות בנחישות אכזרית.
"אווה — אל תיתני לו למשוך אותך בחזרה... תקשיבי לי, מותק... את מוגנת. את שומעת אותי?"
סֵת. מתפרץ מבעד לחשיכה, הודף את הצחוק המרושע... זרועותיו החמימות סביבי, גופו דומם וחזק.
רעדתי, אבל ידיו עיסו ברוך את גבי וקולו לחש מילים יווניות מתוקות ומוכרות — שילוב מנחם שמשך אותי בעדינות בחזרה אל חיי. חיי המאושרים.
"הַיי!" הוא חייך כשהפסקתי לבסוף לרעוד.
התרוממתי ונישקתי אותו. "תודה," לחשתי.
"הֵי, אווה — הפעם היית ממש בסדר."
פלטתי נחרה. "באיזה מובן הייתי ממש בסדר?"
"בלי אמבולנס, בלי לאבד את ההכרה! מצאת את הדרך חזרה מאחד המקומות הרעים," הוא אמר. "זאת הפעם הראשונה, נראה לי."
מיצמצתי אליו. לא הרגשתי כאילו זה היה ניצחון גדול.
"אולי זה אומר שאת לומדת לשלוט בחיים ההם."
לחצתי על ידיו. "הכול יהיה בסדר, נכון?"
"אנחנו יחד — ברור שיהיה בסדר!"
"הלוואי רק שהייתי מבינה מה קורה — מה קרה לי."
"גם אני. אבל אנחנו כן יודעים דבר אחד. מחלת החום היא המפתח. אחרי שנבין אותה, נבין הכול."
"יש משהו שאנחנו יודעים עליה..." חייכתי והשענתי את ראשי על כתפו.
"ומה זה?" הוא שאל ונגע ברקתי בשפתיו.
"...היא לא קטלנית כמו שחשבת!"
"את מתכוונת לנשיקה?" מילמל בעודו בוהה ברחבה המרכזית. "אני לא ממש מבין איך נשארת בחיים אחריה," הוא הודה והידק את אחיזתו בידי. "אלא אם כן הבנתי לא נכון את מה שמתיאס סיפר לי..."
"מתיאס?" שאלתי. השם נשמע לי מוכר.
פניו של סֵת התקשחו. "אֶה... אף אחד," נאנח. "סתם מישהו שפעם הייתי — " ואז הוא הניד את הראש ומשך בכתפיים. "בכל אופן, הוא גרם לי להאמין שהזיהום עובר לא רק באמצעות דם."
"זה מה שחשבת קודם?"
סֵת משך בכתפיו. "אני יודע מעט מאוד..." הודה.
נאנחתי. "ואני עשיתי כל מאמץ לגלות משהו על המחלה שלי, אבל שוב ושוב זה מתפקשש לי."
"מתפקשש?"
חייכתי. היה קל כל כך לשכוח שהשפה השתנתה עם השנים. "אני נתקלת במבוי סתום?"
הוא מיצמץ בבלבול.
"מתנגשת בחומות?"
הוא הניד את הראש וצחק. "אני מנחש שאת מנסה למצוא דרך אלגנטית להגיד לי שגם את עוד לא מצאת את התשובה?"
חבטתי בכתפו בשובבות. "בסדר גמור, אדוני הגאון. יש לך הצעה?"
"ברור — אנחנו צריכים לעבוד יחד. שתי נקודות מבט. שני מסעות. שני ראשים. יחד נפצח את הדבר הזה."
"נפצח את הדבר הזה?" ליגלגתי, אבל זה כל מה שהצלחתי להגיד, כי הוא החליט לסתום לי את הפה בנשיקה, ועם זה לא היתה לי שום כוונה להתווכח.

פתח דבר
לונדיניוּם, שנת 152
מישהו הלם בכוח בדלת הראשית. אוֹכִירָה, אחת השפחות־המשרתות בבית משפחת נָטָלִיס, הפסיקה לרגע לקצוץ את הירקות. שני העבדים־השוערים נמצאו כרגע במרתף כדי לגרוף מים מצינור ניקוז דולף, וכל שאר עבדי משק הבית יצאו לשליחויות. לאוֹכִירָה לא היתה ברירה.
היא חצתה במהירות את החצר הפנימית וניגשה לדלת. גבר גבוה וגרמי לבוש טוגה ארוגה מהודרת עמד שעוּן על אחד מעמודי השיש.
"שלום לך," אמר.
אוֹכִירָה קדה קידה עמוקה.
"שמי הוא אמבּרוֹזיוּס. באתי לבקר את הגבירה לִיבִיָה. האם היא בבית?"
פניה של אוֹכִירָה החווירו וידיה החלו לרעוד. "ה־ה־גבי־גבירה לִיבִיָה לא נמצאת."
"אז אחכה," הוא אמר ונדחק על פניה לתוך החצר הפנימית.
אוֹכִירָה כשלה לאחור, המומה מכניסתו הבלתי־צפויה. היא מיהרה לזנק אחריו, פוכרת את ידיה. "הגבירה לִיבִיָה נישאה לפני שלושה חודשים — "
האיש הזר קפא מיד במקומו, ולאחר מכן הסתובב לאט לאחור והתייצב מולה, עיניו הכהות מצטמצמות באיוּם. "לא ייתכן!" הוא לחש, תפס את כתפיה של אוֹכִירָה וטילטל אותה. אוֹכִירָה התנשפה בכאב.
"סלחי לי," הוא מיהר לומר ושמט את ידיו. אחר כך עיסה את רקותיו בלאות. "היא הסכימה?" הוא שאל בשקט.
אוֹכִירָה נשכה את לחייה מבפנים ובהתה בקרקע.
"מי זה היה?" התיז הזר.
"ק־ק־קַסיוּס מַלְכּוּס... נציב גביית המסים בכבודו ובעצמו."
"ולִיבִיָה נמצאת עכשיו בביתו?" הוא שאל בעודו פוסע בחזרה לעבר הדלת.
אוֹכִירָה היתה מפוחדת מכדי לענות.
הזר הסתובב לאחור בפתאומיות ונעץ בה את עיניו השחורות. "האם — הגבירה — לִיבִיָה — נמצאת — עכשיו — בבית — של — קַסיוּס?" הריסוּן המבהיל בקולו רק העצים את פחדה של הנערה השפחה.
היא רעדה והנידה את ראשה לשלילה. "לא, אדוני! ה־ה־גבי־גבירה לִיבִיָה נעלמה."
"היא איננה?" הוא השתנק.
אוֹכִירָה כססה בעצבנות את ציפורן אגודלה. אסרו עליה בתכלית האיסור לדבר על הנושא, אבל היה משהו עוצמתי כל כך באיש הזר הזה, עד שלא היתה מסוגלת לעמוד בדחף הבלתי־נשלט לגלות לו את הסוד.
"יש כאלה שאומרים שהיא בר־ברחה... אבל — "
"אבל?" סינן בקוצר רוח.
"אחרים חושבים... שהיא... נר־נרצחה..."
שתיקתו הפתאומית של הזר היתה מבעיתה. אוֹכִירָה לא העזה לפגוש במבטו. היא עמדה ובהתה בנעליה עד שפנה ויצא מהבית.
ביד רועדת היא סגרה את דלת העץ הכבדה וקרסה עליה. תחושה עמוקה ומבשרת רעות העיקה על חזהּ.
פרק 1: הישרדות
בית הספר סנטה מגדלנה, לונדון, יום חמישי, 14 במרס 2013
התבוננתי באימה בשפתיו, שהתעקלו פתאום לחיוך סדיסטי. ידעתי שהגיע הרגע. הוא לא יגלה שום רחמים. עיניו היו מלאות בהנאה פראית.
איך הוא גילה אותנו? מי בגד בנו? ניסיתי להביט מאחוריו, ניסיתי למצוא את סֵת. אבל פניו האכזריות של קַסיוּס מילאו את שדה הראייה שלי...
ואז ההבזק הכסוף... הסכין הנוצצת לאור הירח. הסכין שהביא כדי להרוג אותי. הוא צחק, מתענג על הרגע. לא אפגין פחד. סירבתי להעניק לו את הסיפוק הזה.
ואז חשתי בחוֹם הלהב המשסף את גרוני.
לא יכולתי אפילו לצרוח...
"אווה! תתעוררי! אווה... את שומעת אותי?"
רוז מארלי, אם הבית של בית הספר, עמדה לידי. ניסיתי להסדיר את נשימתי, אבל מבטי התרוצץ סביב החדר בקדחתנות.
"סֵת?" השתנקתי. "איפה סֵת?"
"שלחתי את סֵת בחזרה לחדר שלו כדי שיישן קצת, אווה. הוא לא עזב אותך שעות! בחיים לא ראיתי כזה כושר עמידה! אני לא יודעת למה, אבל הוא נראה משוכנע שאנחנו הולכים לאבד אותך!"
אוי, רוז. אילו ידעת כמה את קרובה לאמת. סֵת היה בטוח כל כך שלא אשאר בחיים אם ינשק אותי. ובכל זאת, הנה אני כאן. הנגיף שלו לא תבע את חיי. עדיין הייתי בסנטה מגדלנה. עדיין בחיים.
"כמה זמן ישנתי?"
"המממ..." רוז הסתכלה בשעון היד שלה. "בערך ארבע־עשרה שעות. זה בטח השיא שלך!"
לכן הרגיש סֵת שהוא יכול ללכת. אילו היה קטלני כמו שחשב, כבר הייתי מתה.
לפתע, השמחה שהולידה ההבנה הזאת עוררה בי חשק לצחוק בקול. ואם זאת לא היתה סיבה מספקת, הבעת פניה של רוז מארלי היתה שווה הכול — תערובת של בלבול נבוך ורוגז מתוסכל.
"ברצינות, ילדה," היא מילמלה. "רגע אחד את צורחת ורגע אחרי את צוחקת. מה אני אמורה לעשות איתך?"
"שום דבר, רוז!" חייכתי. "הכול יהיה בסדר עכשיו, אני בטוחה."
רוז הנידה את ראשה, הזדקפה וניגשה לחלון. האור חילחל מבעד לווילונות.
"מה השעה?" שאלתי.
"בערך שתים־עשרה. כמעט שעת ארוחת הצהריים."
"איזה יום?"
"חמישי."
נאנקתי. "אני צריכה להיות בשיעור ביולוגיה."
"נדבר על החזרה שלך ללימודים אחרי ארוחת הצהריים."
"אוף, רוז!" ייללתי. "את שוב מתייחסת אלי כמו אל נכה!"
"אוי, תסלחי לי!" רוז פלטה נחרה. "אני בטח מתבלבלת בינך לבין הנערה שהפסיקה לנשום לפני כמה שבועות!"
גילגלתי עיניים. "זה בסדר שהנכה תלך להתקלח?" שאלתי בקול המתוק ביותר שהצלחתי לגייס.
היא ניגשה אלי ומדדה לי את לחץ הדם. "בסדר. רק אל תנעלי את הדלת."
זרקתי מעלי את השמיכה ויצאתי מהמיטה. המממ. אין סחרחורת. אני בהחלט מרגישה טוב יותר.
"ארוחת הצהריים מוכנה, אז רדי ברגע שתסיימי," היא קראה והתחילה לרדת לקומה התחתונה. לקחתי את המגבת שלי והלכתי לחדר האמבטיה.
כשעמדתי מתחת לזרם המים הרגשתי כאילו כל פחדַי מתפוגגים בנחמתם המהבילה. עצמתי עיניים והעמקתי את תחושת הסיפוק במחשבות על סֵת: פניו היפהפיות; גופו החזק; והנשיקה המושלמת שחלקנו זה עתה — ושרדנו. הריגוש המשכר של התחושות הפיזיות חזר והציף אותי... ריחו; מתיקות נשימתו; רוך שפתיו; החמימות המוכרת של זרועותיו כשנכרכו סביבי. ואז שוב הכריעה אותי הידיעה המטריפה שאני עדיין כאן. זכיתי לחיות. ולהישאר עם סֵת! איזה יופי!
התעטפתי במגבת החמימה והרכה ודישדשתי בחזרה לחדרי. אחרי שהשתחלתי במהירות למכנסי ג'ינס ולחולצת טריקו, התחלתי לסרק את שערי הרטוב, כשלפתע נשמעה דפיקה שקטה בדלת.
"אווה?" לחש קול מוכר. כעבור רגע כבר חייכתי אל אותן עיניים כחולות וצלולות. זרועותיו עטפו אותי, ושוב הייתי במקום שאליו אני שייכת.
"אוי, אווה," הוא לחש לתוך שערי, "פשוט הייתי מוכרח לחזור ולוודא שאת עוד פה."
הרמתי אליו את מבטי בחיוך. "אי־אפשר להיפטר ממני כל כך בקלות!"
ואז לפתע היה פיו על פי, וחוויתי אושר מושלם. אגף המרפאה של סנטה מגדלנה נעלם, ושוב היינו בכר המרעה הירוק שלנו, עם חרקים מזמזמים, ציפורים מצייצות וניחוח העשב ופרחי הבר המרחף באוויר.
"אווה!" קרא קול ממרחק.
כר המרעה נעלם. שוב הייתי בחדרי, סֵת עומד מולי בחשש... רוז קוראת ממרגלות המדרגות. "את מתכוונת לרדת פעם?"
סֵת חייך והרים אצבע אל שפתיו.
"איך הצלחת לעבור אותה?"
הוא משך כתפיים במסתוריות.
"אני אארגן הסחת דעת כדי שתוכל לחמוק החוצה!"
"אל תדאגי," הוא חייך, "אני יכול לברוח בלי שום תמרונים טקטיים."
"נתראה בשיעור תולדות האמנות אחרי הצהריים?" עדיין לא הייתי מסוגלת להאמין שהוא אמיתי.
"רוז תרשה לך לצאת?"
"חסר לה שתנסה לעצור אותי," הכרזתי. הוא שוב פנה ללכת, אבל לא הייתי מסוגלת להרפות ממנו. תפסתי את חולצתו ושלחתי יד לגעת בפניו. מושלם כל כך.
"אווה! את בסדר?" קראה רוז מלמטה. שמעתי את כפות רגליה מתחילות לטפס במדרגות.
"אני כבר באה, רוז," מיהרתי לקרוא בחזרה, הרפיתי ממנו באי־רצון וניגשתי לאט לדלת. הדבר האחרון שאני צריכה הוא שהיא תתפוס את סֵת בחדר השינה שלי. סובבתי את הראש כדי להעיף בו עוד מבט אחד אחרון וכמעט איבדתי שוב את נחישותי. איך אוכל לעזוב אותו? הרי רק עכשיו מצאתי אותו. נראה שגם הוא הרגיש כמוני, כי תוך שניות שוב הייתי בין זרועותיו.
"אני לא מסוגל לעזוב אותך," הוא מילמל מול שפתי.
"אתה מוכרח," חייכתי, אבל המשכתי לחבק אותו בכוח.
"אווה קוֹרֶצקי! אני צריכה לבוא לקחת אותך?"
נאנחתי כשזרועותיו של סֵת נשמטו באי־רצון.
"אני אצא מפה ברגע שאוכל," מילמלתי והתחלתי לרדת.
כעבור שעה חציתי את הרחבה המרכזית בתחושת ניצחון, בדרכי לשיעור תולדות האמנות. עוד לפני שהספקתי לעבור את מחצית הדרך הצטרף אלי רוֹבּ וילמֶר.
"אווה, את נראית יופי!" הוא אמר בחיוך. "איך את מרגישה?"
הינהנתי בשמחה. "טוב, תודה. ממש טוב!"
"מעולה!" הוא אמר ולחץ לי על הזרוע — ולא הסיר את ידו. העפתי אליו מבט מוטרד.
"היית חסרה לי בביולוגיה הבוקר," הוא המשיך לפטפט בלי לשים לב. "אני לא מצליח להשיג שום קוטביות בתאים החיידקיים."
כמעט הגענו לכיתת תולדות האמנות כשלפתע חשתי בנוכחות החמימה והמוכרת מאחורי. הסתובבתי בשמחה, אבל פניו של סֵת נראו כמו רעם, עיניו ממוקדות אך ורק בידו של רוֹבּ האוחזת בזרועי.
כעבור רגע, רוֹבּ, שעוד בקושי היה מודע לנוכחות של סֵת, שמט את ידו כאילו נצרבה.
מוזר.
רוֹבּ עמד והביט בידו בבלבול. הרמתי את עיני אל פניו של סֵת, אבל לא היה ניתן לקרוא אותן. ואז נכרכה זרועו של סֵת סביבי, ועולמי שוב חזר לאיזון. הוא הוביל אותנו למושבים סמוך לקדמת הכיתה, ואני התכרבלתי בנוחות בחמימותו.
כשד"ר לוֹפטס כיבתה את האורות, התאמצתי כמיטב יכולתי להתרכז בצבעים המדהימים של ציורי האמנים הפוֹביסטים שהציגה לנו. אולי המשימה היתה קלה יותר אילו סֵת לא היה יושב קרוב כל כך. הצלחתי בקושי להמשיך להסתכל במסך, אבל פתאום הידיים שלנו נגעו זו בזו במקרה — ולפתע הסתירה סדרה אחרת של תמונות את הכיתה החשוכה... פוֹרוּם רומאי... סֵת עומד מולי, גלימה גדולה תלויה על כתפיו, קצה טוגה לבנה מציץ מתחתיה.
כשהתחילו צלילי הפורום לגבור על קולות השיעור של ד"ר לוֹפטס, ידעתי שנשקפת לי סכנת גלישה אמיתית. חשתי שאני נושמת נשימות מהירות ורדודות מדי ושהדופק שלי מהיר מדי. נאחזתי בכיסא וניסיתי להחזיר את עצמי בכוח הרצון לכיתה. אבל הכיסא לא היה שם.
"אווה?" סֵת לפת את כתפי. אבל איזה סֵת? לא ידעתי היכן אני עכשיו. נתקפתי בהלה.
"אווה, תנשמי. נשימות אטיות ועמוקות. את שומעת אותי?"
ניסיתי לפעול כפי שהורה לי הקול. נשימות עמוקות. פנימה. החוצה. לא רציתי להיות בפורום, משהו מבעית חיכה לי שם... נשימות אטיות ועמוקות... נשימות אטיות ועמוקות... למרבה ההקלה התחילה כיכר השוק להתפוגג, וצלילי הכיתה שוב גברו על כל צליל אחר. פקחתי עיניים וסֵת היה שם. הסֵת שלי. הסֵת העכשווי שלי. לרוע המזל, היו שם גם כמה אנשים אחרים. כולל ד"ר לוֹפטס.
"הכול בסדר?" היא הפסיקה את המצגת והתנשאה מעלינו.
"הכול בסדר, ד"ר לוֹפטס," השיב סֵת במהירות.
"אולי כדאי שתיקח את אווה החוצה לשאוף אוויר צח."
"את יכולה ללכת, מותק?" מילמל סֵת.
הינהנתי ברעד, ובתמיכתו הצלחתי לצאת בצורה לא מכובדת. סֵת הוביל אותי לספסל, הושיב אותי ואחר כך כרע מולי. "אווה — לאן הלכת?"
"לפורום... עמדתי להיפגש איתך. אבל הכול כאב לי... והייתי כ־כל כך מבוהלת..."
עיניו של סֵת הצטמצמו בזעם. "קַסיוּס!" הוא התיז.
תמונות אפלות החלו להציף את מוחי. קַסיוּס — נשימתו המצחינה על פני — כף ידו העמוסה טבעות מתרסקת על לסתי... המהלומה מעיפה אותי לאחור, אל הקיר...
"אווה — " אותו קול משכנע — אבל רחוק מדי... ולפיתתו של קַסיוּס חזקה כל כך — עכשיו הוא מנופף במקלו המעוטר במסמרי כסף, עיניו נוצצות בנחישות אכזרית.
"אווה — אל תיתני לו למשוך אותך בחזרה... תקשיבי לי, מותק... את מוגנת. את שומעת אותי?"
סֵת. מתפרץ מבעד לחשיכה, הודף את הצחוק המרושע... זרועותיו החמימות סביבי, גופו דומם וחזק.
רעדתי, אבל ידיו עיסו ברוך את גבי וקולו לחש מילים יווניות מתוקות ומוכרות — שילוב מנחם שמשך אותי בעדינות בחזרה אל חיי. חיי המאושרים.
"הַיי!" הוא חייך כשהפסקתי לבסוף לרעוד.
התרוממתי ונישקתי אותו. "תודה," לחשתי.
"הֵי, אווה — הפעם היית ממש בסדר."
פלטתי נחרה. "באיזה מובן הייתי ממש בסדר?"
"בלי אמבולנס, בלי לאבד את ההכרה! מצאת את הדרך חזרה מאחד המקומות הרעים," הוא אמר. "זאת הפעם הראשונה, נראה לי."
מיצמצתי אליו. לא הרגשתי כאילו זה היה ניצחון גדול.
"אולי זה אומר שאת לומדת לשלוט בחיים ההם."
לחצתי על ידיו. "הכול יהיה בסדר, נכון?"
"אנחנו יחד — ברור שיהיה בסדר!"
"הלוואי רק שהייתי מבינה מה קורה — מה קרה לי."
"גם אני. אבל אנחנו כן יודעים דבר אחד. מחלת החום היא המפתח. אחרי שנבין אותה, נבין הכול."
"יש משהו שאנחנו יודעים עליה..." חייכתי והשענתי את ראשי על כתפו.
"ומה זה?" הוא שאל ונגע ברקתי בשפתיו.
"...היא לא קטלנית כמו שחשבת!"
"את מתכוונת לנשיקה?" מילמל בעודו בוהה ברחבה המרכזית. "אני לא ממש מבין איך נשארת בחיים אחריה," הוא הודה והידק את אחיזתו בידי. "אלא אם כן הבנתי לא נכון את מה שמתיאס סיפר לי..."
"מתיאס?" שאלתי. השם נשמע לי מוכר.
פניו של סֵת התקשחו. "אֶה... אף אחד," נאנח. "סתם מישהו שפעם הייתי — " ואז הוא הניד את הראש ומשך בכתפיים. "בכל אופן, הוא גרם לי להאמין שהזיהום עובר לא רק באמצעות דם."
"זה מה שחשבת קודם?"
סֵת משך בכתפיו. "אני יודע מעט מאוד..." הודה.
נאנחתי. "ואני עשיתי כל מאמץ לגלות משהו על המחלה שלי, אבל שוב ושוב זה מתפקשש לי."
"מתפקשש?"
חייכתי. היה קל כל כך לשכוח שהשפה השתנתה עם השנים. "אני נתקלת במבוי סתום?"
הוא מיצמץ בבלבול.
"מתנגשת בחומות?"
הוא הניד את הראש וצחק. "אני מנחש שאת מנסה למצוא דרך אלגנטית להגיד לי שגם את עוד לא מצאת את התשובה?"
חבטתי בכתפו בשובבות. "בסדר גמור, אדוני הגאון. יש לך הצעה?"
"ברור — אנחנו צריכים לעבוד יחד. שתי נקודות מבט. שני מסעות. שני ראשים. יחד נפצח את הדבר הזה."
"נפצח את הדבר הזה?" ליגלגתי, אבל זה כל מה שהצלחתי להגיד, כי הוא החליט לסתום לי את הפה בנשיקה, ועם זה לא היתה לי שום כוונה להתווכח.