ביקורת ספרותית על בדידותם של המספרים הראשוניים מאת פאולו ג'ורדנו

---

כנראה פספסתי את חווית הקריאה או המשמעות של הספר כפי שרבים כאן כותבים.
לא מצאתי בספר שום משמעות חוץ מתחושת דיכאון ועצבות שליוותה בערך את כל מה שקראתי ובשביל לדייק נתתי לספר הזדמנות עד 244 וזהו. כמה אפשר...
ומצד שני, כזאת אני, לא מאלו שיודעים שהם עומדים להתאכזב אבל חייבים לסיים את הספר. אני פותחת ספר, קוראת, נותנת הזדמנות אחת, הזדמנות שנייה בקושי, ובסוף מסוגלת לסגור את הספר עמוד אחד לפני הסוף.
בהתחלה עוד בעמודים הראשונים הספר הזה סחף אותי, כל כך הרבה פוטנציאל ועניין, וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. ובום.
ואני שואלת את עצמי, אדון פאולו, למה לעשות את זה לעצמך? הרי עלית על משהו, הכנסת עניין, גרמת לי ולעוד רבים להמשיך לקרוא ופתאום בום. רוקנת את כל האוויר, והספר נהפך למשעמם, נשאר על אותו גל, בלי התקדמות, בלי עניין עד מצב שאם הייתי פותחת בעמוד 200, לא קוראת חמישים עמודים ומתחילה לקרוא מ250 זה היה מרגיש כמו 201, בלי שום התקדמות.
פשוט בזבוז, לזרוק את הפוטנציאל לפח, לתת לקורא הרגשה שהוא מבזבז את הזמן.
ובאמת, אני קוראת כאן ביקורות ורואה שאנשים התחברו והתרגשו ושואלת למה לי זה לא קרה? אולי כי אני לא מאלה שמחפשים לקרוא בין השורות, אין לי בעיה לקרוא ולהתחיל להפעיל את הראש כל עוד מדובר בספר שמאתגר אותי, אבל האתגר בטח לא בא מכל המשפטים על המתמטיקה והפיזיקה שגם הם לא הועילו בשום דבר וסתם הכניסו אותי לתסבוכת.
כל הכבוד לך פאולו! אין ספק שאתה גאון במתמטיקה ופיזיקה.
ועדיף שתישאר בתחום הזה.

» ביקורות נוספות של kim
» ביקורות נוספות על בדידותם של המספרים הראשוניים