ואו.
לא ציפיתי להתרשם בצורה שהתרשמתי מהספר הזה, קיוויתי שהוא טוב, לא ידעתי שהוא מעולה.


נתחיל מהדמויות, יש את טסה, שהיא הילדה הטובה שמקפידה ללמוד ולא להתערבב יותר מדי, ציפיתי להתעצבן בגלל התגובות שלה ולשנוא אותה, ההפך קרה, היא הייתה מעניינת! היו קטעים ממש ספורים על האצבע ששאלתי את עצמי אם היא מפגרת, אבל הם היו מעטים ונסבלים מאוד. היא דמות מתפתחת שמשתנה עם הזמן, נהדר לראות כמה הסופרת משקיעה בשינוי הזה. זה מרענן!
ויש את הארדין, שהוא דמות כובשת בפני עצמה, התיאורים שלו, התגובות שלו, האופי שלו, הכל כך כל נהדר וברור אצלו. יש לו אופי, צורת דיבור, יש לו סטייל, אני מתה על ההשקעה הזאת, אנה בונה את הדמויות מהראש ואני, בתור קוראת, הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת, קלטתי את הדמויות כמו שהיא רצתה שאקלוט, התאהבתי בהארדין ההפכפך כמו שהיא בטח רצתה שיקרה.

העלילה צפויה כמובן, בחורה שנכנסת לקולג' ומפה לשם מכירה בחור שהוא ההפך ממנה שמיים וארץ. ולמרות העלילה הנדושה, המוכרת והלעוסה הספר היה מדהים, כל כך נהניתי לקרוא אותו, לקרוא עליהם, לרוב כשהיחסים בין הדמויות נשארים רגועים מדי זה מתחיל לשעמם, היא יודעת איפה ללחוץ, איפה לרתק ולתבל, לא יכולתי לעזוב את הספר הזה - ואם עזבתי, אז השתוקקתי לחזור אליו ולסיים אותו.
620 (!) עמודים של עונג צרוף, מעטות הסופרות שמגיעות למספר עמודים שכזה ומצליחות לעניין את הקורא, היא הצליחה, בגדול.
הסוף היה אדיר, יותר מאדיר, מדהים, טוויסט נהדר שרק הוסיף! אני משתוקקת להניח את הידיים על הספר השני.
ומקווה לא להתאכזב.

הרגע הזה שאתה בטוח שספר הולך להיות מדהים כי הביקורות עליו טובות והכריכה והתקציר שלו מושכים את העין ואז....

בזבוז זמן אחד גדול.
ישנה בחורה, שלפי התקציר כבר מבינים שיש לה בעיה, היא אובססיבית בנוגע לבחורים ואוהבת לחתוך את עצמה וזה נשמע נהדר, כי היא סוף סוף לא מושלמת או מדהימה וחייבת להיות אהובה.
וזה נהדר, זה שונה, זה אחר, אבל לא, כמובן. אורית פטקין לא הייתה מסוגלת להמשיך את האופי האובססיבי והחולני שלה והייתה חייבת לערב שני בחורים בסיפור, כי עם כמה שהדמות משוגעת היא חייבת להיות מושכת וסקסית ובלי אהבה ומשיכה מטורפת עם שניים איך הסיפור יתפתח?
המפגשים ההתחלתיים שלה ושל דניאל נחמדים, אפילו מעניינים בגלל שהיא דוחה אותו ושיש לו ארוסה בצד, היא נראית כאילו היא לומדת מהטעות ומהעבר, עומדת על שלה, מתחילה להאמין בעצמה ואז העלילה מדרדרת פלאים.

עלול להכיל ספוילרים.

הספר עוסק במעגל ג'רמי, דניאל ונטע בלי סוף. אין שום דבר אחר שלא קשור לשניים ואליה וחייב להיות התלבטות או פגישה או איזה הפגנת אהבה שבעצם לא שווה שקל.
אין בין השלושה(דניאל, ג'רמי ונטע) יותר מדי שיחות, לא הבנתי איך ביום בהיר אחד היא מבינה שהיא מאוהבת בשניהם מעל הראש וגם הם בה כשבקושי נאמר משהו! היא אומרת שהיא מאוהבת ומצד שני במפגשים איתם מבקשת שיספרו לה על עצמם כי היא לא מכירה אותם כל כך. אורית לא טורחת לכתוב, לעניין, לסקרן, לתבל, שום דבר! השיחות ביניהם כל כך סתמיות שאי אפשר להבין איך הם הגיעו למשיכה המטורפת הזאת.
והכי הזוי זה המערכת החולנית והלא מושכת שהם מפתחים אחד עם השני, אורית עסוקה רק בלכתוב איך היא קופצת מגבר אחד לשני, איך היא מנסה להתחמק מאחד לשני, איך היא שוכבת עם אחד ואחרי שעה שוכבת עם השני , איך השניים נלחמים עליה ומצד שני לא שמים עליה, איך אחד יושב איתה בהפסקה במשמרת והשני בא והראשון פשוט מתחפף! איך הם מוכנים להתנהגות הבזויה הזו ולתת לה את הזמן להחליט " את מי היא רוצה" שזה לגמרי מופרך מהמציאות.
נטע היא דמות רדודה שאמורה להיות שונה ועמוקה אבל אין בה כלום, כל הסיפור - כולו- מסתובב סביב שיחות, אסמסים, מפגשים, מחשבות ואז כמובן חתיכת ורידים כי חייב להראות כמה היא פסיכית.
אין בזה שום דבר הגיוני, חשבתי שאולי זה יוביל לאנשהו, למצב בו היא תבין שהם בעצם פסיכים אבל זה לא הלך לשום מקום. מעמוד 20 ובטח עד לסוף הספר זה רק הלך סביב עצמו, אותו מוטיב, אותה חרטה, דניאל עם הארוסה ומבטיח שיפרד > דניאל לא נפרד > ג'רמי בא ועושה טוב > דניאל מגיח משום מקום וגם עושה טוב > מאוהבת בשניהם( ממש מסכנה) > חושבת שהיא גיבורה ויכולה לשחק בהם> מבטיחה לכל אחד הבטחות ולא מקיימת > חותכת.
בדיחה אחת גדולה.

אל תתקרבו, באמת, בזבוז זמן אפילו לנסיעה משעממת ברכבת.
עלוב, נמוך, פתטי, ומגוחך.

מכיל ספוילרים.*

אהבתי את הנועזות והאומץ לקחת נושא כזה טעון וכואב ולכתוב עליו!
סופרים מעטים יעזו לעשות את מה שקרול עשתה, היא ידעה שיהיו קוראים שישנאו או יאהבו את הספר. לא מאמינה שיש כאלו באמצע.
זהו ספר חזק, התיאורים פחות טלטלו וזעזעו אותי לגבי סמנתה, מצאתי את עצמי נשאבת ומסתקרנת מברנדן ושרילין. צורת המחשבה שלהם והגישה, קווי האופי הברורים, זה שאין פערים בעלילה או בדמויות, האהבה המטורפת שמצאו אחד בחיק השני והעבר שלהם שלא פחות חשוב ומרתק. כעסתי על כולם, על ההורים הטיפשים של שרילין ובמיוחד על האבא הסוטה והמבחיל שלה, על אביו הנוראי של ברנדן ועל בת זוגתו הראשונה שהעזה להרים עליו יד. קשה להתעלם מהפרטים האלה כשמסתכלים על שניהם, חשתי רחמים ועוינות בו זמנית.
בנוסף, ברנדן הוא ביסקסואל וקרול לא מתביישת לכתוב על הרגעים שלו עם ג'יימס או על התשוקה לגברים ובו זמנית לשרילין.
הספר ברובו מעניין אבל פירוט הדמויות בלבל אותי, היו רגעים שלא הבנתי מי זה מי או למה יש כל כך הרבה דמויות לא רלוונטיות ונקודות מבט שונות כמו בקטעים עם השופט, הבחורה שהייתה צריכה להעיד וכדו' העלילה איבדה מעצמה. חיכיתי רק לסיים אותם ולהמשיך הלאה.

תמיד אהבתי עלילות לא שגרתיות ואפילו חולניות, קצת להיחשף למשהו אחר, לנקודות מבט אחרות שנותנות לך להרגיש כאילו המעשה שבוצע הוא בסדר ובדיעבד אתה קולט שמדובר ברצח וזה חולני.
נהניתי מרובו של הספר למרות שאפשר היה לקצר או להוסיף חלקים מעניינים יותר מאשר למרוח.

מומלץ.

הגעתי למסקנה, והיא לא על הספר הזה ספציפי אלא על רוב הטרילוגיות. ( ומעטות באמת מוצלחות)
הספר הראשון תמיד מצוין, מותיר אחריו הרבה התלהבות, סקרנות, המלצות וציפייה לספר הבא.
אני לא יודעת אם הסופר/ת מושפעים מגל "ההתלהבות" העצום הזה ואז מחליטים לכתוב עוד ספר.
ומשום מה, הספר השני בינוני ולא יותר. ופתאום כל ההתלהבות דועכת, ויש ביקורות שליליות.
אז אולי הסופר/ת מרגישים לחץ, ואומרים לא נורא, נתקן את זה בספר הבא. נפציץ!
אבל משום מה... זה לא עובד. זה פשוט לא עובד להם. כולנו בסופו של דבר עומדים מול הספר השלישי, נותנים לו הזדמנות בגלל מה שגרם לנו להרגיש בספר הראשון, קוראים את השלישי... והסוף נגמר מהר, מוזר, פתוח, לא ברור, מאכזב, מעצבן, או טוויסט מטורף שלא קשור לשום מקום.

טרילוגיית הזאבים של גרייס נפגעה מזה, אין ספק. הספר הראשון היה מקסים, רומנטי, עדין, חמים. נחמד לשבת ופשוט להעביר את הזמן.
בספר השני זה התחיל להיות כבד, אבל אז הסופרת עשתה מהלך חכם והוסיפה שתי דמויות ראשיות לסיפור וככה הצליחה לגרום לנו ( לי לפחות..) להמשיך לקרוא.
בספר השלישי... די. כמה אפשר? יש לספר אווירה דכאונית, ואני מניחה שהיא רצתה להגיע לשם. אבל שני ספרים זה כבר יותר מדי! הדמות של סם מרגיזה אותי בטירוף, התלותיות, הבכיינות, חוסר ביטחון, האובססיה, האפסיות הזו... זה נראה רע. לא אומרת שכולם צריכים להיות שיא הגבריות, גם אני בעצמי אוהבת שיש כמה תכונות שהן יותר רגישות ועדינות אבל סם פשוט לא גבר. הוא נראה יותר כמו ילדה קטנה שלא מפסיקה לבכות וליילל בדיכאון.
ואני אהבתי אותו בספר הראשון כל כך, נדלקתי על הדמות שלו ופשוט התאהבתי בה ואז פתאום בספר השני והשלישי הכל נעלם. פוף.

גרייס גם על אותו קו כמו סם, בהתחלה הייתה חביבה, ואז נהפכה לאישה מתרפקת, אובססיבית ותלותית.
כל מה שעובר לה בראש זה סם, וזהו זה כבר נמצא על גבול החולניות. אין לי בעיה עם אובססיביות וחולניות, באמת שלא, אני בעד שיהיו ספרים עם הרבה שגעונות... אבל זה לא אמור להיות אחד מהספרים הללו, וכאן החולניות נראית מגוחכת ומשעממת להחריד.

והיחידים שעוד הצליחו להחזיק את הספר זה איזבל וקול, שכמובן את קול אני אוהבת כי מה לעשות ילד רע זה ילד רע. ואיזבל גם באה לי בטוב.
אבל גם שניהם נפגעו בגלל העלילה המתמרחת, השעמום והכבדות. עם כל אהבתי אליהם... די, הספיק לי.
הקסם שלהם פשוט התפורר.

ולסיום, העלילה מתמרחת כמו מסטיק! פשוט התייאשתי ועזבתי את הספר, אין יותר עניין , רק בכי ועצב ובאמת שאם אני רוצה להתמרמר, אקרא ספר קצת יותר מרגש ועמוק מזה.


טרילוגיה כושלת.

כנראה פספסתי את חווית הקריאה או המשמעות של הספר כפי שרבים כאן כותבים.
לא מצאתי בספר שום משמעות חוץ מתחושת דיכאון ועצבות שליוותה בערך את כל מה שקראתי ובשביל לדייק נתתי לספר הזדמנות עד 244 וזהו. כמה אפשר...
ומצד שני, כזאת אני, לא מאלו שיודעים שהם עומדים להתאכזב אבל חייבים לסיים את הספר. אני פותחת ספר, קוראת, נותנת הזדמנות אחת, הזדמנות שנייה בקושי, ובסוף מסוגלת לסגור את הספר עמוד אחד לפני הסוף.
בהתחלה עוד בעמודים הראשונים הספר הזה סחף אותי, כל כך הרבה פוטנציאל ועניין, וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. ובום.
ואני שואלת את עצמי, אדון פאולו, למה לעשות את זה לעצמך? הרי עלית על משהו, הכנסת עניין, גרמת לי ולעוד רבים להמשיך לקרוא ופתאום בום. רוקנת את כל האוויר, והספר נהפך למשעמם, נשאר על אותו גל, בלי התקדמות, בלי עניין עד מצב שאם הייתי פותחת בעמוד 200, לא קוראת חמישים עמודים ומתחילה לקרוא מ250 זה היה מרגיש כמו 201, בלי שום התקדמות.
פשוט בזבוז, לזרוק את הפוטנציאל לפח, לתת לקורא הרגשה שהוא מבזבז את הזמן.
ובאמת, אני קוראת כאן ביקורות ורואה שאנשים התחברו והתרגשו ושואלת למה לי זה לא קרה? אולי כי אני לא מאלה שמחפשים לקרוא בין השורות, אין לי בעיה לקרוא ולהתחיל להפעיל את הראש כל עוד מדובר בספר שמאתגר אותי, אבל האתגר בטח לא בא מכל המשפטים על המתמטיקה והפיזיקה שגם הם לא הועילו בשום דבר וסתם הכניסו אותי לתסבוכת.
כל הכבוד לך פאולו! אין ספק שאתה גאון במתמטיקה ופיזיקה.
ועדיף שתישאר בתחום הזה.

אניטה בלייק. המוציאה להורג.
לפני שנה- שנתיים רוב סיפורי הערפדים היו על ערפד נאה שבת אנוש מתאהבת בו ( דמדומים ... ) ועכשיו יש טרנד של רוצחת ערפדים שהיא על הדרך חצי אנושית או בעלת כישורים מיוחדים ( ציידת הערפדים ותענוגות אסורים)
אניטה בלייק היא הדמות המרכזית שמזכירה לי מאוד את הדמות הראשית מ'ציידת הערפדים' אישה קשוחה או בת זונה קשוחה, אכזרית, עם כישורי רצח מטורפים, הומור וסלידה מגברים או יותר נכון קשה להשגה. אין ספק שהיא גרמה לי להיות משועשעת.
הדמויות האחרות שבספר היו מגוונות, חביבות והועילו לזרימת הסיפור.
מה שכן, לא אוכל לומר שנכנסתי לספר עד כדי כך, הפעם הייתי בתור תפקיד הקוראת בלבד. בלי לנסות לכוון את הדמויות או לפחד על עתידן.
ספר טוב בסך הכל, רק חבל שלקראת מאה העמודים הנוספים יש מריחה שכבר גרמה לי אישית לאבד סבלנות.
מרגיש שחסר משהו, אולי רומן סוער או איזושהי תשוקה - לא ברור מה, אבל אם יש ספרי המשך - מקווה שתשלים את החסר.

הפסקתי ולא אחזור לגעת בו.

הספר עצמו רק נראה מזמין ומסקרן!! נעזוב את זה שיש בו איזה 500+ עמודים ולא ברור למה. מריחות בלי סוף!
מי שכתב את הספר חייב היה להבין שלפחות לי ולעוד מאות אנשים( אם לא אלפי)לא כיף לקרוא ספר שמאבד את ה" ואו " של הרגע, אני אוהבת להרגיש את זה בעצמות שלי ובספר הזה זה פשוט לא קורה, הכל הולך סביב, הסופרת נותנת לי להרגיש שאני סך הכל מישהי מהצד זה הכל, ובגלל זה אני לא מצליחה ליצור שום רגש או התלהבות מהספר.
כרגע אני מחבבת את סתוס ולכן אין לי מה להוסיף לגביו, אבל לגבי אווה יש לי. הדמות שלה מסתובבת סביב התפל ולא העיקר, היא עצמה לא ברור ממה בנויה ואפשר להצביע על תכונה פה ושם אבל עדיין לא להרכיב אותה בשלמותה, נראה שהדמות בעיקרה מרדנית, מתבודדת וגאונה. זהו.
איך יכול להיות שיש 500 עמודים פלוס ועדיין אין שום תחושת הזדהות עם הדמויות ולא כלום. חוסר אמינות, חד וחלק.
לדוגמה, החבר של רובי, היה פה ושם סימנים קלושים שהבחנתי בהם אבל לא בסיס לעובדה שהוא התאהב בה, וכשזה קרה זה היה כל כך סתמי וחסר דרמה.
בקיצור עשתה את זה לא טוב וחבל הרעיון היה אחלה.

הספר הראשון של לילות לבנים הרבה יותר טוב מאשר השני, ולמען האמת אני מאוכזבת.
הספר השני משום מה נמרח, אין הרבה עלילה וישנו רעיון מרכזי שאותו הסופרת מורחת יותר מדי עמודים וחבל לי, היא לקחה עלילה מקורית שדי הפתיעה והרשימה אותי ויכלה לעשות כל כך הרבה בספר השני, אבל זה לא קרה. ( אחד הדברים החיוביים שיאמרו לזכותה הוא הגילוי על דון )
בנוסף, הדמות של קאת סוף סוף הצליחה לגרום לי לא לחבב אותה. יש לי בכללי בעיה עם דמויות ראשיות נשיות, יותר מדי דברים שאני שונאת והסופרים קולעים בול. לא שנאתי אותה בהתחלה, להפך, היא נחשבה לראויה מבחינתי ואילו בספר השני מעצבנת, ילדותית ומפגרת. כאילו היא שכחה לגמרי את העובדה שהיא הזניחה את האהוב שלה וברחה, אין לה יותר מדי ערכים, עקרונות ואופי.
בהתחלה כמובן התרגשתי כמו כל הקוראים מהפגישה שלהם ומהעקשנות שלה לא להתמסר לו ואהבתי את זה.
אבל אז עמוד דילג אחר עמוד וקאת נהפכה בלתי נסבלת, מגיבה כמו ילדה קטנה, השפה הבוטה והחריפות שלה כבר לא נשמעים משעשעים אלא יותר מפגרים ובורים.
אני אוהבת את הקשיחות ולפעמים את האובססיביות שלה(בדגש רב!) אבל ישנם כל כך הרבה צדדים שמצליחים להתעלות על החיבה הזאת אליה.
בונז נשאר נהדר אין ספק בכלל, אני אוהבת אותו אבל כנראה לא מספיק בשביל שיגרום לי להמשיך.
הסופרת כל פעם מנסה לעלות דמות זכר או נקבה שינסו לגרום לשניים למתח, וזה נפלא! אבל זה לא באמת הולך, וזה מתחיל לשעמם. קאת כועסת על בונז והם מתעמתים ואז שוכבים והכל בסדר (?)
למה אין דמות שבאמת השפיעה על העבר של אחד מהם וחוזרת? זה יותר מזכיר לי דמדומים בקטע הנצחי ושאף אחד לא יצליח לשבור ביניהם, אני לא אומרת שכל דמות שתופיע תהרוס להם את הקשר אבל ברור לי ואני בטוחה שלכל הקוראים היה יותר מעניין אם לבונז הייתה אהבת אמת בעבר וקרה משהו והיום הם נפגשים יוסיף הרבה יותר מאשר דמויות שטחיות שסתם חוזרות על רצף צפוי.

חבל לי על הספר הזה, חשבתי שאקרא אותו בשקיקה אבל הנה עוברים העמודים ואני מתחילה להשתעמם, אולי אכריח את עצמי להמשיך לקרוא ואשנה את דעתי, אני מקווה שכן.
באמת אהבתי את הראשון.