לא מחמיא לך,
לא מחמיא לך הטון העוקצני והדורסני הזה,
שפתאום דורש שתהיי במרכז הרחבה.
לא מחמיאות לך העיניים הבוערות הללו, שזועקות מתוכן את כל הזעם האינסופי שבתוכך.
לא מחמיא לך השפתיים הקפוצות והנשימות העמוקות,
לא מתאים לך לדמות פשוט.
את מבינה?
לא, את כנראה לא מבינה.
כי אם את עושה את זה, את עדיין לא מבינה את מקומך בחברה.
לא מתאים לך לדמות.
לא הקנאה,לא הפחד, לא התסכול, לא החוסר ביטחון ולא השיגעון.
את יודעת מה יושב עלייך? הכוח, ואיך הוא יושב יפה,
פורס רגליים ניחוחות קדימה, נשען על האינסופיות של התהום שלך.
את אחת כזו, נו, מאלה, החזקות.
אלו שאתה מסתכל עליהן ואומר לעצמך שהיא תשרוד את כל זה, היא מאלו שיהיו מאושרות בכל הדרך,
ולא רק בסופה.
זו מי שאת אמורה להיות.
אז תפסיקי לבכות, כי קצת קשה לי להכיל אותך עכשיו.
קשה להכיל, קשה לי. את מבינה? אז אולי תתחשבי?
את לא יכולה לנפץ לי את האשליה,
את לא יכולה להגיד לי שכל זה לא באמת קיים.
את לא יכולה להגיד שאת כמו מראה שבורה שעדיין מנסה לאסוף את כל החתיכות שלה.
את לא יכולה להגיד שאת מוכרת הצגה, את לא יכולה לזלזל בעצמך ככה.
והכי חשוב, את לא יכולה לפוצץ את הלב הקטן הזה שלך כל פעם, להכניס לתוכו מטען חבלה ולהתפוצץ בכל הכוח.
תסתכלי,
הדם שלך מרוח בכל מקום.
ואני, מי אני בכלל? סתם איזה אהבל שהתאהב בך באמצע הדרך,
והאהבל הזה מנגב בכל פעם את כל הקירות המדממים האלה,
כדי להקל על הכאב שלך.
האהבל הזה מנסה לעטוף את הלב שלך בפלסטרים,
כדי שתפסיקי לגמור את עצמך.
האהבל הזה מסתכל עלייך דרך המראה השבורה שלך,
ומנסה להושיט לך יד מהצד השני של ההשתקפות השבורה,
אבל לא משנה כמה אנסה,
אף פעם לא אפסיק להיחתך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
