פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 235 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-4 חודשים רכבת kim
פספסתי את הרכבת.
לא משנה כמה ארוץ אחריה, היא לעולם לא תיעצר.
בדיוק כמו האהבה הישנה שלי,
שלכבודה היום אני מרים לחיים.
הרכבת נוסעת במהירות ונעלמת מעיניי לפני שאני מספיק למצמץ,
וזה מזכיר לי איך לקחתי את הרגליים ובחרתי ללכת.
זה מזכיר לי שאם רק יכולתי לחזור אחורה בזמן,
הייתי בוחר אחרת.
בזמנו הייתי ילד, אחד כזה עם ציפיות גדולות מדי מהחיים.
בגיל הזה שהראש לא מחובר לקרקע והכול מסביב נראה כל כך מפתה וזמין,
בגיל הזה שכולנו צעירים ויפים מבחוץ,
אבל הבפנים שלנו רקוב ומלא בלחפש ריגושים.
בדיעבד, האהבה הישנה שלי הייתה בדיוק מה שהייתי צריך בחיים האלה.
פשוט לא קלטתי את זה בזמן.
הייתי ילד בדמות של בחור שחשב שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו,
אז השארתי אותה מאחור.
מסתבר שהפרסומות והלחץ של החברה עושה לך משהו, אתה חושב שהכל יכול לקרות, אתה הופך אהבה למושג נזיל, מסתכל על אחרות וחושב שהן בקלות יוכלו להחליף את המקום של זאת שהייתה בלב שלך.
כי זה קל.
קל להחליף אותה בכולן, לא ככה?
מסתבר שלא.
אחרי כל האופוריה והאטרף של החיים אתה חוזר למציאות, שהיא קשה ואכזרית כמעט כמו סטירה מצלצלת.
אז רדפתי אחרי הרכבת, ניסיתי לעצור אותה,
להאט.
לנסות להסביר.
הרכבת באותו הרגע הפכה להיות הדבר הכי חשוב בחיים האלה, הייתי חייב שתפתח בחזרה את הדלתות.
הייתי צריך אותה.
והרכבת שלי, האהבה הישנה היפיפייה שלי כבר מזמן חלפה על פניי,
היא חייכה בנימוס כשניסיתי להתנצל ולהסביר למה הייתי ילד טיפש,
וניסיתי לתרץ את זה שהייתי ילד, כאילו זה באמת יעזור.
והאהבה הישנה שלי שאלה אותי אם אי פעם הייתי על רכבת,
עניתי לה שכן.
היא אמרה לי שזה בדיוק מה שקרה בינינו, הגעתי מהר, הלכתי מהר, השארתי מסילה ריקה והיא נאלצה להמשיך ללכת על אותה המסילה עד שהיא התפצלה למסילה אחרת.
עד שהבינה שמגיע לה יותר.
היא אמרה לי שמבחינתה אהבה זה כוח, זה להיות הכל אחד בשביל השני. להיות הבנאדם הראשון והאחרון שאתה חושב עליו כשאתה מתעורר והולך לישון.
כל העולם מוקף בבני אדם, זה לא אומר שאתה יוצא עם כולם. אתה יכול להתאהב בהם, השאלה אם בלילה אתה מרגיש מאושר ובר מזל.
האהבה היקרה שלי חייכה, ואמרה שהיא חושבת שהיא מיוחדת גם אם היא לא באמת כזו. היא רוצה להאמין שהיא מיוחדת, והיא רוצה להיות עם בן אדם שיראה את זה, שלא יוכל לעזוב אותה, שלא יחשוב בכלל על חיים בלעדיה, שבגלל זה הוא כל כך התאהב בה.
ואני, אני שחררתי אותה בקלות, כמעט כמו שאני משחרר אנקה לאוויר הקר, אז איך אפשר בכלל לקרוא לזה אהבה?
האהבה שלנו הייתה כמו רכבת, אני רדפתי אחרי הרכבת, אחרי הפיתויים של החיים, והיא הלכה במסילה, אחרי החיים עצמם.
כשאני חשבתי שהרכבת זה הדבר שאני הכי רוצה בחיים,
זה היה בעצם המסילה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
