אתמול שאלת אותי אם קשה לשחק מישהי אחרת,
אם אני אף פעם לא מתמוטטת או מתעייפת.
הזמנתי עוד וודקה רדבול על חשבונך,
ואתה חיכית לתשובה.
ישבתי בבר פינתי ישן,
עם קירות מתפוררים ודלת חלודה,
הגעתי לכאן לפני שעה וחצי,
לבד.
לבשתי כמו בכל יום רביעי את השמלה הכי יפה,
עמדתי מול המראה ובהיתי בהשתקפות,
רזה, נמוכה, קטנה.
אז נעלתי נעלי עקב גבוהות עד לשמיים,
שאף אחד לא יפספס.
אני כבר לא קטנה ונמוכה, אני גבוהה ואישה.
ועדיין כל כך רקובה.
תמיד באתי לכאן לבד, הרוב באו עם חברים או חברות,
אבל לא אני. הברמן זיהה אותי מרחוק, יושבת בשולחן ומחכה למשקה הקבוע.
הבר התמלא בצחוק רך, רכילויות, דרינקים והרבה פלירטוטים.
ואני ישבתי בשולחן הקבוע,
ושתיתי כוס,
ואחר כך עוד אחת,
ועוד אחת.
באת אחרי שעה ומצאת את מקומך מהר מאוד,
לידי.
היית צעיר ממני בשנתיים שלוש, והחיוך המתוק שלך גרם לי להבין מה אתה מחפש הלילה.
אני לא כזאת רציתי להגיד.
אבל שתקתי,
רציתי לראות אותך מנסה ואז מתייאש.
רציתי להתעלל בך קצת, התחשק לי להיות רעה היום.
ברגע שישבת הברמן הניח עוד דרינק.
"אחי זה לא ילך ... " הוא כבר הכיר אותי מספיק,
שנתיים אני יושבת כאן, כל שבוע, ביום רביעי קבוע.
" למה ככה? תן לנסות" אמרת, ואני צחקתי בשפתיים סגורות
טיפש. כמו כולם.
התחלת לדבר ואני עניתי בחצאי מילים, חיוך, שתיקה, או מבט עייף.
קוראים לך ג'ונתן ואתה בן עשרים ושלוש, לומד פסיכולוגיה.
הקפדת להתרברב על הכסף שיש לך, ועל זה שאתה לא מתבייש לשים מתי שצריך,
ועדיין ישבת כאן. ישבת לידי.
התחלתי כבר להשתעמם והשיחה שנראתה לך קולחת נעצרה.
שתקנו, ואני כבר סיימתי את המשקה החמישי.
ואז שאלת אותי, במין בוטות כזו,
אם קשה לשחק מישהי אחרת,
אם אני אף פעם לא מתמוטטת או מתעייפת.
הסתכלתי לך ישר בעיניים,
" סיימנו לעשות כאן כיף?" שאלתי במירמור,
במין כאב עמום.
"חכי! לא התכוונתי להעליב א-" כבר לא הקשבתי,
זרקתי את השטר והסתלקתי.
כשצעדתי בדרך הביתה כשלתי ונפלתי,
ישר על הפנים.
כמה בחורים צעירים עזרו לי לקום, ושאלו אם אני בסדר,
מלמלתי מספר מילים והתחלתי לבכות.
"איפה כואב?" הם שאלו, והסתכלו על הברכיים המדממות.
בסוף הם ליוו אותי עד לתחילת הרחוב,
ומשם המשכתי את דרכי לבד.
צולעת.
עליתי מדרגה מדרגה עד לדלת הבית,
שלפתי את המפתח וסובבתי את הדלת.
נכנסתי פנימה אל תוך האוויר המוכר וטרקתי אותה בכוח.
זרקתי את הנעליים על הספה, קרעתי את השמלה שקניתי רק לפני יממה,
תפסתי מגבון וניקיתי את הפנים,
והדמעות יצרו שבילים שחורים.
רצתי אל המראה ועמדתי,
מסתכלת על האישה הנמוכה והרזה, הקטנה,
הכל כך רקובה.
את אותה אחת שאימא לימדה שגברים הם זבלים,
ובשביל לשרוד בעולם צריך כל יום לקום מישהי אחרת.
" אל תהיי טיפשה בעולם של גברים. תהיי הכי יפה... ובלתי ניתנת להשגה. זה יחסוך ממנך שבירות לב מיותרות"
והקשבתי לה, תמיד הקשבתי לה,
אפילו שהיה קשה.
ברביעי הבא כשניפגש,
אשים עוד תחפושת שלא תצליח לנפץ,
אמכור לך אישה שלא קיימת,
אשחק את ההצגה הטובה ביותר.
הרי בעולם של גברים,
הם מוכרים רק אשליה של אהבה,
ובטוחים שנשים לא יודעות את הסוד.
אבל אני כן יודעת,
וכשתתאהב, ותרגיש שאתה מוכן להתחייב,
אראה לך כמה כואב להתרסק,
ולפני שאצא מדלת ביתך,
ואתה תתחנן שאשאר.
אזרוק לך משפט אחד,
מוחץ וכואב.
"סיימנו לעשות כאן כיף?"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה