ביקורת ספרותית על הדרך מאת קורמאק מקארתי
ספר בסדר

---

הספר מתאר מסע של אב ובנו בעולם שנחרב לפני שנים. אין אוכל, האדמה חרוכה, רוב האוכלוסייה כבר נכחדה, ואת אלו ששרדו עד כה סביר להניח שלא הייתם רוצים לפגוש.
הם הולכים דרומה לכיוון החוף. למה דרומה? כי שם יהיה חם יותר. למה דווקא לחוף? אם מישהו שקרא את הספר הבין, אשמח שיגלה לי. הרי בחוף אין סיכוי למצוא מזון, משם לא תבוא הישועה.

הספר מתאר היטב את העולם החיצוני, את ההרס והחורבן.
אבל הייתי מצפה שהדגש יהיה דווקא על העולם הפנימי. על ההתלבטות בין להמשיך הלאה לבין לתקוע כדור בראש. על הקונפליקט עם האישה שהייתה אי שם בעבר ולא יכלה לשאת את זה (רק העזיבה שלה מתוארת ולא הקונפליקט).
גם השיחות של האב והבן לא תורמות יותר מדי. זה תוכן השיחות:
אני מפחד.
אני יודע.
חלמתי חלום רע.
רוצה לדבר על זה?
לא.

השפה בספר כל כך גבוהה שיש מצב שאפילו ירון לונדון היה נאלץ לפתוח מילון מדי פעם. הקריאה מרגישה כמו מבחן פסיכומטרי מתמשך. לא כיף.

הספר מעניין לפרקים, אבל גם משעמם, מונוטוני ומתיש.
לא התלהבתי.

מזל שהמתים המהלכים חזרה לעונה חדשה - זאת אפוקליפסה במיטבה.

» ביקורות נוספות של ניר אזולאי
» ביקורות נוספות על הדרך