התיישבתי בבית קפה קטן באזור פסטורלי של העיר. מבעד לזגוגית נשקף עץ מרשים ועב גזע שעמד איתן וזקוף בלב רחבת לבנים רחבה שהייתה תחומה במבני אבן מרשימים. דודה צנומה וחייכנית ניגשה לשולחני. תווי פניה, כמו ענפי העץ, שיוו לה מראה של מי שעברה דבר אחד או שניים בחייה. היא התעניינה בשלומי ושאלה אם אני רעב. אני מניח שניתן היה לראות בשאלתה פן הומוריסטי, אך באותו הרגע לא עלתה במחשבתי אף לא מחשבה צינית אחת. היא לא הגישה לי תפריט, שאלה מה אני רוצה להזמין, או מה אני רוצה לאכול. היא שאלה אם אני רעב, כמו אם השואלת את בנה שחזר הביתה ממרחקים. השבתי שאשמח להזמין ארוחת בוקר. היא אמרה לי לא לדאוג, שהיא "תכין לי משהו לאכול" ונבלעה במטבח.
הבטתי בעוברים ושבים שנכנסו אל שדה הראייה שלי ויצאו ממנו. תהיתי מי הם ולאן פניהם מועדות. כמה אנשים כמותם חולפים על פניי מדי יום ואיני מבחין בהם? וכמה עוברי אורח הספיק לספור העץ הזה?
שלפתי את המצלמה מהתיק ודפדפתי בתמונות. רגעים שקפאו לעד. מאחורי כל תמונה סיפור שלם: תמונה של אמיתי בחוף במורו עם איזו מישהי, שלא שמה לב שבזמן שהיא מכניסה את הבטן בשביל התמונה, הוא גמר לה את האסאי; תמונה שלי רגע לפני שהחלקתי על הפסנתר המפורסם מהסרט 'ביג' בחנות הצעצועים בניו יורק; תמונה שלי על התחת רגע לאחר מכן; אינספור תמונות שלנו חוגגים במראקנה, בריו, ניצחון מטורף בדקה השמונים ותשע עם האוהדים של פלמנגו; תמונות נוף שאמיתי צילם. (אף פעם לא הבנתי אנשים שמצלמים נוף בלי שהם עצמם בתמונה. לשם מה?); תמונות שבהן אמיתי ואני מנהלים 'שיחה מקרית' (קטע שהמצאנו בברזיל), כי זה מטופש בעינינו לעמוד מול המצלמה ולחייך באופן מלאכותי. בחלק מהתמונות רק מי שהיה נוכח יודע את הסיפור שמאחוריהן, בחלקן הסיפור כולו כלוא בתוך המסגרת, אך הטובות מכולן הן אלו שמעוררות סקרנות ועניין לשמוע את הסיפור.
ארוחת הבוקר שהגישה הדודה לא הייתה רשומה בתפריט של בית הקפה, או בכל תפריט אחר בעולם, אני משוכנע. הארוחה הייתה בסגנון 'מה שיש במקרר'. הדודה השקיעה, נתנה את לבה והקדישה משמעות לכל פעולה פשוטה – החל מעריכת השולחן וכלה בפינוי הכלים. נדירים האנשים שחודרים ללבך בקלות כזו, נדירים האנשים שטוב לב הוא הכוח המניע אותם. מחשבותיי נדדו אל הבית, לאמא.
מתוך רסיסי טיולים
http://mendele.co.il/?wpsc-product=resiseytiyulim
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
