ביקורת ספרותית על רעש - קווים לדמותה של הפרעה תרבותית מאת יעקב בורק
ספר טוב

---

"אכילת חטיף בוטנים מגדילה בחמישים אחוז את הסיכוי לחלות בסרטן הערמונית."
תארו לעצמכם שנתקלתם בכותרת הזאת בעיתון.
מיד דפדפתם לעמוד המתאים לקרוא בהרחבה על המחקר, וגיליתם שהוא בוצע על ידי חוקרים בהרווארד, לא פחות!
נלחצתם קצת, תודו.
כנראה ששקיות הבמבה לא יגדשו את המדפים שלכם בתקופה הקרובה (בכל זאת, בשביל מה לקחת סיכון, אם אפשר לאכול דוריטוס).

מה שהכתב לא ציין זה שהסיכוי לחלות בסרטן הערמונית הוא 4 ל 10,000 (כלומר, 0.04%).
כך שאם תמשיכו לאכול חטיפי בוטנים כאוות נפשכם, הסיכוי שלכם לחלות עולה בסך הכול ל 0.06%.
זניח לחלוטין, נכון?
אבל סביר להניח שאם זאת הייתה הכותרת בעיתון, לא היו לעיתון הזה קוראים רבים.

(הדוגמה להמחשה בלבד, ואינה נמצאת בספר).

יעקב בורק דן בספר ברשימה שלמה של רעשים חיצוניים ופנימיים שאנו נתקלים בהם עשרות ואף מאות פעמים ביום. החל מפרסומות, הבטחות של פוליטיקאים, עודף המידע שמציף אותנו, העיתונים והחדשות, ועד לרעשים הפנימיים שנמצאים בתוכנו, כמו הצורך להשתייך, הפחד להיות לבד והפחד מהמוות.
הוא מדבר על העיוורון שלנו לסטטיסטיקה, על איך שהוא משפיע ההחלטות שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מסתכלים על נתונים:
למשל, רוב האנשים מרגישים סכנה מוחשית יותר מהסיכוי שלבנאדם אחד מתוך מאה יקרה אסון כלשהו, לעומת הסיכוי שזה יקרה לאחוז מהאנשים.
למשל, רופאים שמפנים מטופלים לבדיקות מסוכנות (מלאות קרינה, לדוגמה), רק בשביל לשלול משהו שהסיכוי שלו הוא אפסי.

הספר מעניין.
כמו בכל הספרים מסוג זה, יש פרקים טובים יותר ויש פחות.
אבל הקריאה בו פחות מהנה וזורמת מספריהם של מקביליו בתחום (דן אריאלי, וחיים שפירא).

» ביקורות נוספות של ניר אזולאי
» ביקורות נוספות על רעש - קווים לדמותה של הפרעה תרבותית