<mark>גלית דיסטל אטבריאן</mark>.
בקיצור: גדא.
גדא גדא, אבל ביש גדא.
ביש ביש גדא גדול שנקרא, למשל, אם-סי-די-די.
מה זה אם-סי-די-די? ילדים שנמצאים על הגבול בשלוש חזיתות: חזית רגשית, חזית שכלית וחזית תקשורתית.
או בתרגום לשפה של בני אדם: גם אוטיסט, גם מפגר וגם חולה נפש? (עמ' 518)

הבן אדם ש"תירגם" את זה לשפה של בני אדם הוא ענבל, שהיא המספרת בספר הזה והאמא של הילד עם האם-סי-די-די.

אם-סי-די-די הוא רק אחת

שמות זה נושא מרתק. את כולם. אם קורה ואתם נמצאים באירוע והסמול-טוק גווע, הרי שנושא "הכרתי ילד שקראו לו...." הוא מושיע שתיקות ופודה מבוכות ידוע. בדוק. זו גם אינדיקציה לאינטראקציה אנושית המתרחשת בסביבה. אם אתם מארחים והשיחה מתגלגלת לכדי "שמעתי על ילדה שההורים שלה קראו לה", אות הוא שמצב האירוח הוא בכי רע, והגיע הזמן לקינוח. יום אחד שמעה <mark>גלית דיסטל אטבריאן</mark> על שלושה אחים הנושאים את השמות איב, סאן ולורן,

וואו !!!!

כרגע סיימתי את הספר "טווס בחדר המדרגות", ואני גומרת ורצה לספר לחברה... (-;
ראשית, אני רוצה להודות לסופרת <mark>גלית דיסטל אטבריאן</mark>, על השבוע המרתק, שהיא העניקה לי.
אה, וגם תודה למוכרת מצומת ספרים, נוי המתוקה, שהמליצה לי עליו ((:
לא יכולתי להניח אותו מהיד.
הספר הזכיר לי קצת את "טירת הזכוכית", אך הפעם בגירסה ישראלית, בדירת שיכון סטנדרטית ברמת גן.
מסופר שם על שלושה אחים: איב, סאן ולורן

אגרוף לבטן הרכה. תארו לעצמכם ספר שלוקח כמה מהפחדים והסיוטים הכי גדולים שלכם, מהילדות, מהזוגיות, מההורות, אורז אותם לסיפור אחד ריאליסטי עד כאב, ומגיש לכם אותו למסע ארוך ועמוק לתוך נפשכם פנימה? זה מה שהרגשתי שהספר הזה עשה לי. לכן קשה לי להעריך אותו בצורה אובייקטיבית. הוא פרט על כל נים ונים בנפשי, קראתי אותו כמו מישהו שחולם סיוט בלילה. כאילו אני בתוך שינה טרופה רווית צער ומועקה. אחרי כל פרק, הייתי צ

מעניין לראות את סטטיסטיקת הנשים לעומת גברים לספר "ואם היו אומרים לך" - בעת כתיבת ביקורת זו, 100% מהקוראים הן נשים. מצד אחד, נשים אלו צודקות. "ואם היו אומרים לך" הוא ספר יפה, יפה במובן שהכתיבה יפה ובמובן שהספר מעמיק בצורה יפה. יפה מדי, לפעמים, אבל נגיע לזה עוד רגע.

"ואם היו אומרים לך" הוא ספר ארוך מדי. <mark>גלית דיסטל אטבריאן</mark> הייתה יכולה לקצר את ספרה בקרוב ל-200 עמודים בלי שנרגיש דבר (חוץ מהקלה... הס

בית . תבנית מוכרת של בניין , המורכב מדירות דירות , שבכל דירה , חדרים המאוכלסים בדיירים , באנשים , נשמות. ואיך אנחנו לא יודעים אף פעם מה מסתתר מאחורי הקירות , אם קירות יכלו לדבר... אבל הם לא . הם יכולים רק לספוג לקרבם את כל הסבל והרגשות שחוו הנשמות האומללות שחיו בינות לקירות הללו.

בבית של איב , סאן , ולורן הקירות ספגו לתוכם הרבה .
שלושת האחים שחוו ילדות כאובה , נשמות פגועות שגדלו , ועדיין סו

אישה בורחת משם.
זה היה המשפט הראשון שעלה בי כשהגעתי לעמוד האחרון, הפכתי דף וגיליתי שהגעתי לעמוד התודות.
אישה בורחת מהשם שלה, מהמהות שלו, ממה שהוא מייצג, מהצליל שלו, מכל מה שקשור אליו וכל כך לא קשור אליה.

כן, הספר פותח ברשימת שמות מוזרה - שמות כמו סטייסי אוטמזגין ואיב וסאן ןלורן עמיזדה ואמלי וברוק אלמוזנינו - "שמות פרטיים של שחקני פורנו עם שמות משפחה של מעמול וקוסקוס" - ומסתיים באישה שסוף סוף

יש לי חום. אמא ריסקה לי כדור אקמול וערבבה עם סירופ. זה עדיין מגעיל. אני בולעת.
-היא הלכה לעבודה. היום סבא שומר עלי.
-אני מתעוררת, מישהו נושא אותי למיטה של אמא ואבא.
-המכנסיים שלי מופשלים. גם התחתונים. אצבעות מפשפשות לי בפנים.
-"ששש... תשני. כשתקומי כבר תרגישי יותר טוב".

הציטוט מלמעלה הוא לא מהספר. הוא שלי מהבית. זה התחיל כשהייתי בת 8, כך אני זוכרת. זה קרה תמיד כשהוא התנדב לשמור עלי כשהייתי

חגגו לי יום הולדת בראש השנה.
הבת שלי, בת ה-8, שאלה אותי שבועיים קודם לכן: "אמא, מה את הכי אוהבת?",
ואני עניתי: "ספרים". עוד באותו יום היא סחבה את אחותי לסטימצקי ובחרה את הספר לפי הכריכה שמצאה חן בעיניה.
אחותי קראה את התקציר בגב הספר, ושתיהן החליטו לקנות לי אותו כמתנה.
מהרגע שהתחלתי לקרוא בו, הזמן שלי עצר מלכת. נשאבתי לסיפור הנפלא הזה, שיש בו שנינות, רגישות, הומור ועצב. הרבה עצב.
שלושה אחים עם