1. אחת עשרה בלילה/מיכל

היא הסתכלה על שעון היד הכסוף שקנה לה, החץ הגדול הצביע על המספר שתיים עשרה ואילו החץ הקטן על המספר אחת עשרה. השעה הייתה אחת עשרה בלילה בדיוק והשמים לא יכלו להיות יפים ואוהבים יותר אחרי חודש ימים שהיו מלאים בעננים האפורים הכהים של עונת החורף.
שירים שאהבה נגנו באוזניה ומבטה לא התנתק משמי הלילה שהיו מלאים באין ספור כוכבים נוצצים וירח אחד מלא וגדול שהאיר את הדרך. זוגות אוהבים מחזיקי ידיים ישבו בספסלים שעברה על פניהם, כאשר הם נהנו ממזג האוויר החורפי הקריר או יותר מחום הגוף של ההאחר,מהמגע ואולי מהמבט המתמשך בעינייהם. היא ממש יכלה לדמיין אותם יושבים ככה, בספסל מבודד, מוקפים בעצים מכוסים בשלג, מחזיקים את הידיים, מלטפים, מחובקים חזק ולא רוצים לעזוב. היא גם יכלה לדמיין את השנייה שבאה אחרי זה, כדורי שלג עפים באוויר, והרבה הדי צחוק.
הביניין שהיה נראה כנמלה כמה דקות אחדות קודם לכן, עמד מולה. צעדיה האיטו ופעימות ליבה האיצו. היא העבירה את ידה בשיערה החום הארוך והחלק, מרגישה כאילו באותה שנייה ממש,היה זה הוא שמעביר את ידו בשערה. כאשר סידרה את מעילה לפני הכניסה לבית היא הביטה באותה מרפסת שהיה עומד בה,מחכה לבואה,וקורא בשמה "ענבר". אותה מרפסת נראתה לפתע חסרת חיים.
ענבר נכנסה אל תוך הבית, רואה בעייניה את מדי הבז' תלוים מגוהצים על המתלה שליד המראה הגדולה
בכניסה והנעליים השחורות מנוחות על ידם. ממש כמו כל פעם שהייתה מגיעה. הספה הייתה כצבעם של המדים, מסודרת, והכרית שעלייה היו מניחים את ראשם כשהיו צופים בטלויזיה נמצאה במקומה, עדיין היה אפשר לראות את השקע שהשאיר ראשו בפעם האחרונה שצפה בטלוויזיה. לרגע עינייה הירוקות שהיה אומר עליהן כי הן "כה יפות" נצצו. היא התיישבה בעדינות על הספה, מנסה לשים את ראשה כצורת השקע שהשאיר ראשו ולהרגיש. להרגיש שוב את אותן הפעמים שהרגישה אותו, את פעימות ליבו ונשימותיו האיטיות.
ענבר התרוממה כמה דקות לאחר מכן בעדינות, שלא לשנות שום דבר ממה שהיה מונח קודם, גם לא להפיל את חולצת הטריקו הכחולה המקופלת שנשא את ריחו.
המכתב שהוציאה מתיקה נשא כתמים שחורים, אולי אלו היו כתמים שחורים מאותה אדמה ואולי אותם כתמים היו הכתמים השחורים שנשארו בליבה. על המכתב היה כתוב שמה, אך בדרך מוזרה אמו הייתה זו שהביאה לה את המכתב. "קיבלת מכתב מעומר" אמרה בכמעט לחישה וניתקה. רק שמו העביר לה צמרמורת מכף רגל עד ראש, אך היא מודה שגם נשקותיו העדינות על שפתייה העבירו לה את אותה הצמרמורת.
היא נזכרה בנשיקה הראשונה שלהם, על שפת הים. בקבוקי הבירה כבר היו רייקים, והחופים היו הומי אדם, אבל כאשר נישק אותה פתאום הכל ניהיה שקט.היא לא רצתה את השקט הזה סביבה יותר.
ענבר פתחה את המעטפה וכמעט שלא העיזה לקרוא.
"יקירתי, השעה אחת עשרה בלילה בדיוק, לא תנחשי איך אני יודע את זה. אפילו בלי להסתכל על השעון אני יודע שזאת השעה. אני מרגיש אותה על בשרי, איך אפשר לשכוח את השעה, ואת התאריך שבו התארסנו?
השעה אחת עשרה בלילה בדיוק אהובתי והירח מאיר בכזו עצומתיות ואני לא יכול שלא לחשוב עלייך. קר פה, אפשר ממש לראות את האדים לרקע החושך. הייתי רוצה את חום גופך פה, אני אפילו אסכים לך הפעם לגנוב לי את השמיכה." הדמעות והצחוק הראו את הרגש שלא יכלה להביע.
"אין לי הרבה זמן לכתוב. אבל אני מתגעגע, אני מתגעגע למגע, לקריצה שאת תמיד מנסה אבל לא מצליחה לעשות, לליטוף. אל תבכי מתוקה שלי, אני יודע שאת מתגעגעת. אבל אני אחזור בקרוב. ואנחנו נתחתן. אני מסתכל על הירח ועל הכוכבים הזוהרים שמזכירים לי אותך. תסתכלי עליהם, אני מסתכל על אותו דבר בדיוק.
אני אוהב אותך ענבר יקרתי, אני אחזור בקרוב."
היא בלעה את רוקה שעמד תקוע בגרונה, נישמותיה הפכו כבדות ודמעותיה לא עצרו. הן ירדו במורד לחייה שלפעמים היה נושך, צווארה שהיה מנשק וגופה שהיה נוגע.
היא לקחה את המכתב והצמידה אותו קרוב לליבה, הולכת לקחת כוס מים שירגייעה. ממול עמד השולחן שבו אכלו ארוחות יחדיו, אותן ארוחות שהיו מכינים ביחד, מתלכלכים מקמח או מציירים זה על זה בקרם השוקולד לעוגה של שבת.
על אותו שולחן היו בארוחות הערב מניחים נירות רייחנים שאהבה, אך הפעם השולחן שהיה מלא בנרות רייחנים היה מלא בנרות זיכרון. הבחור שלה היה אחד מעשרים ושניים אלף חיילים שהמלחמות לקחו, והוא היה אחד מעשרים ושניים אלף בשבילה.

נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים

2. דממה - אשמח לשמוע את דעתכם !

הציפורים עוד לא צייצו,חושך כיסה את פניי השמים והכוכבים החלו להיבלע בתוך החשכה ששררה בחוץ. את השקט שבר צילצולו של השעון המעורר שהיה מנוח על השידה. ניסיתי לשלוח יד על מנת לסגור את הציצול הרועש אך ללא הצלחה, מודעת שזו הייתה הכוונה – התעוררתי באי רצון, שותפת את פניי ולובשת את מדיי העבודה השחורים שלי, מרגישה שאם אצא החוצה, אשתלב עם השמים ואף אחד לא יבחין בי,לפחות לא עד הזריחה.
הכנתי את קפה הבוקר שלי, מתיישבת בערסל האפור שבגינה האחורית. שקועה בשמש שמתחילה לבצבץ באופק ושוברת עם קרניה המעטות את החושך. נראת כי מתקשה לצאת החוצה, ולפרוס את חממותה על האדמה. השמים היו צבועים באדמומיות, מקרינים יופי ואימה כאחת.
השעה הייתה שש בדיוק, הגעתי לאולם, מקשיבה לדממה ששררה בה, השולחנות היו ערוכים בלבן לארוחת בוקר של יום שבת.
את הדממה שבר צחוקם המהדד של המתארחים במלון, חיוכים, דיבורים, אפשר היה לראות את השלווה ששררה בהם.
עמדתי על יד הדלת,מאחלת בברכת בוקר טוב את הנכנסים, מחייכת חיוך מנומס, למרות שחלקם נכנסו עם מבט ספק אדיש ספק כועס, הוא הפך לחיוך קטן גם כן.
הסתובבתי בין השולחנות, נהנת מהצחוק המעדד ומפנה צלחות מהשולחנות שמתחילים להתמלא באוכל. באחד השולחנות העגולים שהיו קרובים לבריכת המים, ישב בחור על פניו היו טיפות זיעה,ומפיתו כבר הייתה רטובה. "היי,יוני." פניתי לבחור הגבוה שעמד קרוב לדלת. "מה קורה,שר?" אהבתי את הכינוי 'שר' מאשר את שמי המלא, שרונה. "אתה יכול לבדוק אם המזגן דולק, יש פה בחור שממש מזיע לי השולחן" פניתי אליו חזרה.
"אין בעיה" אמר בחיוך, ויצא מהדלת בעודי מוזגת לאדון הצעיר כוס של מים קרירה, להיות נחמדה לא יזיק לאף אחד, חשבתי.
ניגשתי בדרך אחרת, ממה שהגעתי קודם, עמדתי מאחורי האדון המזיע כשבידי האחת כוס מים ואילו בידי האחרת טפחתי על כתפו " אדוני?" .
מרגע של צחוק מהדד בעולם, הצחוק הפך לצעקות מצמררות אוזניים ופיסעות על רצפת האולם, צעקה של שימי "שר" נשמעה ברקע, כציווחה ארוכה ואז הכל הפך לדממה שקטה.
דם כיסה את מדי השחורים, אך כמעט לא ראו אותן, דם כיסה את יידי בעודי מנסה להחזיק את הפצע על מנת לא לאבד המון דם, ודם התפשט על הרצפה האדומה, כמו כתמים שקשים להסרה.
ניסיתי להאבק בעצמי, לא לסגור את עייני, נשמתי הפכה לכבדה, מדמיינת את הבוקר של היום, את השמים האדומים שהיו יפים ומאיימים כאחת. חושבת על בוקר קסום, שנגמר בפחד הכי אכזרי שלי.
דממתה של בן אדם, דממתה של אישיות ושל נפש, דממה.


מה אתם חושבים?
אהבתם?

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

3. עמדו לפניי שתי דלתות

עמדו לפני שתי דלתות, המרחק בניהן לא היה רב,בסביבות העשרה סנטימטרים.היה נראה כי כמעט נגעו זו בזו.הגבול בניהן היה כה דק, או שיש קיר המפריד בין שני החדרים הללו, או שאלו שתי דלתות לאותו חדר. משמע דבר לא הגיוני,עברה המחשבה במוחי.
אחת הדלתות נראתה עבה וגדולה, צבעה היה דובדבן והיא משכה את עייני. הרצון לראות מה עומד מאחורי הדלת הזו, היה כה חזק ונסתר. המסתורין שהדבר שעומד מאחורי הדלת יכול להיות כה עצום ומרהיב ואולי
ההפך ממנו. לפעמים הניסיון בלראות דברים שהם אינם אפשריים הן ההאכזבות בחיים. כמו הניסיון לראות מה קורה אחרי המוות, המוות עומד מאחורי דלת כה גדולה עצומה וחזקה שאפילו אי אפשר לפצח אותה. ההחלטה לנסות לפתוח אותה, לא רק שתאכזב אותך כי לא תצליח לפתוח את הדלת הכבדה הזו אלא שגם יש דברים שעדיף שישארו סגוריים ורחוקים ממה שאנחנו בני האדם מסוגלים לראות.
הדלת הזו משכה את תשומת ליבי בצורה עזה שכמעט ניגישתי ופתחתי אותה בכדי לראות מה מאחוריה.
עצרתי את עצמתי וניגשתי לדלת הקרובה.
הדלת הייתה דלת זכוכית אדומה, גודלה היה כגודל דלת העץ. הצלחתי לראות כמעט בבירור מה נמצא מאחוריי הדלת ההיא, אבל עם כל נגיעה בדלת, הזכוכית התלכלכה מטביעות אצבעות של האנשים שעמדו פה כמוני,לפני.
ומטרתם היתה לבחור באיזה דלת לעבור, איזה דלת לפתוח – בדיוק כמו המטרה שלי.
הדלת תשאר מלוכלכת, אך רק אם לא יגעו בה יותר היא תשאר נקייה ויפה להפליא, אדומה בוהקת.
ניסיתי לנקות את הדלת קצת עם שרוול חולצתי, העברתי את השרוול בעדינות על הדלת, במטרה שאוכל להביט מה יקרה לי אם אכנס לדלת הזו.
ראיתי שם את עצמי,זכרתי את היום ההוא. השיער שלי התפרע ברוח,המוזיקה האהובה שלי נגנה בפול ווליום,הנוף המרהיב חלף לנגד עייני עם כל כמה מטרים שחלפנו.אני אוהבת את הטבע, העצים הירוקים והגבוהים שנראים כאילו הם מגיעים עד השמים למרות שהם לא. הציפורים שעפות כלהקות יחד רק במטרה לעזור זה לזו.החיות, הפרחים עם ריחן הטוב להפליא.
זו הייתה נסיעה כל כך נהדרת כי אני זוכרת שגם הוא היה שם לצידי, נוהג, שר יחד איתי, מחייך אלי את חיוכו החולמני.
רציתי לראות את פניו בבירור, הצמדתי את עייני קרוב יותר לדלת הזכוכית,הוא לא היה שם. ראיתי את זה בבירור, מאחורי הדלת, הייתי אני, לבד, במוכנית נוסעת. אבל איכשהו היא המשיכה לנסוע באותו נתיב, בלעדיו.
הרצון לפתוח את הדלת גבר, רציתי להיות בטוחה שהוא לא שם, זה לא איתכן שהוא אינו.הרגשתי את דמעה אחת זולגת על פניי, דמעה עם המון משמעות.
אני יכולה לפתוח דלת אחת בלבד,אני לא אוכל לחזור חזרה, אולי בעתיד אתקל בעוד שתי דלתות שכאלו,אבל במה בוחרים,איזה דלת מובילה לאן?
ניגשתי חזרה לדלת העץ, מצמידה את אוזניי, מנסה להאזין לעתיד. שמעתי בכי רב ועוצמתי, לא יכולתי שלא לשמוע אותו. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מדוע, מדוע אני בוכה שם.
התרחקתי ונעמדתי בין שתי הדלתות,מבולבלת, חסרת מסקנות. היתרון היה שאהבתי הגדולה מכולן הייתה לחקור,אהבתי לחקור בספרי בלשות, לגלות את הסוף כבר באמצע, אהבתי לחקור דברים שאינם ידועים מראש.
הטביעות אצבעות האלו בטוח אומרות משהו,ניגשתי אל הדלת והבטתי דרך טביעות האצבעות,מופתעת.הוא היה שם, נוהג על ידי.החיוך שעל פניי עלה. אלו היו טביעות של אהבה, טביעות שמקשות עליך לראות,מקשות עליך לקבל החלטה,אבל הן שם,כל עוד יש אהבה.מקשות עליך לראות מה הולך לקרות, אבל מעניקות לך דברים שאין אותן לכל אחד.באותה דקה הגעתי להבנה מהי הדלת השניה, מהי הדרך שאליה אובל.
ידעתי מה אני רוצה,ניגשתי אל ידית הדלת ופתחתי אותה.מוכנה לעמוד בתוצאותיה, מוכנה לצעוד בדרכה
ולא להביט לאחור.

תמיד עיניין אותי, מה אתם הייתם בוחרים.

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים

4. "ספר החיים" סיפור שכתבתי

אני מביטה אל עבר הכוורת שצבעה דבש, מלאה ספרים על גבי ספרים, עבים ודקים בכל הצבעים.אני מעבירה את האצבע כמו מכחול שמצייר על קנבס על הספרים שעומדים בשורה. בוחנת כל ספר וספר שמונח לפניי בקפידה. מנסה להחליט, איזה ספר ארצה לקחת הפעם.אני לוקחת מספר ספרים לבסוף עפ"י צבע הכריכה שמשך את עייני, עולה על אופניי ונוסעת למקום האהוב עליי.
הרוח נושבת בעדינות ומעיפה את שערי,אני מביטה בסביבה ובודקת שהמקום שלי פנוי רק בשבילי. אני מניחה את האופניים על יד עץ התפוחים שכבר הבשיל. מוציאה את הספרים מתיק בית הספר ומתיישבת על הנדנה שלי.
אני לוקחת את הספר שכריכתו אדומה,הצבע האהוב עליי.מריחה את ריחם של הדפים הישנים, פותחת את הדף הראשון ומתחילה לקרוא:
"היופי בספרים שלכל ספר סיפור משלו,כתיבה משלו ודמויות משלו.חידה או בעיה שעומדת בדרכו.שגורמת לנו לרצות להמשיך לקרוא ולקרוא,ללא הפסקה מעצם הבעיה שאנחנו הקוראים לא יודעים מה הולך לקרות.אנחנו רוצים להגיע לסוף ולקוות שיהיה טוב, אך שמחים כשהסוף מפתיע אותנו.בדיוק כמו החיים."
הפיסקה הראשונה כבר מסקרנת אותי לגביי תוכן הספר,אך לפניי שאני ממשיכה בקריאתו אני יותר מסתקרנת משמו של הכותב המוצלח שסיקרן אותי בארבע השורות הראשונות.
על גביי הספר האדום, מצויירת ילדה בולנדינית שעינייה חומות ושמה היה כשמי המלא: ג'סמין, למרות שכולם קוראים לי ג'סי.זה שיעשע אותי כי תמיד הייתי רוצה להיות הבחורה הבלונדינית עם העיניים החומות שמצויירת על כריכת הספר ולא הבחורה עם השיער החום שעייניה חומות גם כן.
אני פותחת את הספר בחזרה וממשיכה בקריאתו:
"פרק ראשון – החלטות.
החיים כמו שהחיים,כוללים בתוכם אין ספור החלטות.אם זה איזה ספר לקחת בסיפרייה, אם זה ללבוש את החולצה עם המחשוף, או דווקא החולצה הצנועה.אם זה ללכת למסיבה, או להשאר בבית מול האש החמימה.ההחלטות כמו בסרטים,משפיעים על החיים ועל הימים שאנחנו עוברים. והחיים שלך? תלויים בדיוק בהחלטות האלו..." אני ממשיכה לקרוא ללא הפסקה את הפרק הראשון, בקצב מהיר יותר ממהקצב שבו קראתי את שאר הספרים שקראתי לאחרונה, מזדהה עם מצבים שקרו לי בעברי. אם להיות איתו, או להיות איתו. להמשיך הלאה, או לוותר ואפילו לפני ששמתי לב, הגעתי לפרק השני.
"פרק שני- קנאה.
זה להסתכל על מישהי ולהגיד שאת רוצה את השיער הבלונדיני שלה והעיניי דבש, ואז להסתכל על עצמך ולראות את השיער החום שלך ואת העיניים שגם הן חומות,ההפך ממה שאת רוצה להיות.. זה להסתכל על מישהו ולהגיד הלוואי, ולא לראות את היופי בעצמך.." הג'סמין הזאת כותבת כאילו על עצמה, כאילו עליי.
אני מעבירה דף ועוד דף ומגיעה לפרק נוסף.
"פרק שלישי-שמחה.
כשאדם מחייך,אתה מחייך. והחיוך הוא מדבק. אתה ניהיה שמח מבפנים לאט לאט ומדבקים את האנשים שמסביבך בשמחה ובחיוך שלך.תחייך יותר ויהיה יותר טוב." מתחת לפיסקה ישנו ציור של אותה ילדה שעל הכריכה מחייכת חיוך גדול ואני נדבקת ומחייכת חיוך קטן.
"פרק רביעי- עתיד.
לא חשבתם שאני אגלה לכם מה יהיה העתיד שלכם נכון?
תחליטו את ההחלטות הנכונות,לכו אחרי הלב שלכם, תפעלו בשיקול דעת, תפתיעו, אל תלכו אחרי מה שהחֶברה הולכת,ותחייכו. תכתבו את ההמשך, את הדפים הרקים לבדכם,הדפים הרקים שבחייכם.אלה החיים שלכם"

נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים