“ספינות טרופות מאת אקירה יושימורה אם אתם מחפשים ספר שיטלטל אתכם וישאיר אתכם עם מחשבות גם זמן רב אחרי שתסיימו אותו, "ספינות טבועות" של אקירה יושימורה הוא בחירה מצוינת. ❓זהו ספר על הישרדות בגרסתה הטהורה והאכזרית ביותר. העלילה מתרחשת בכפר יפני נידח במאה ה-19, שבו התושבים מפתים ספינות לעלות על שרטון כדי לבזוז את המטענים ואת גופות המלחים. דרך עיניו של איסאקו, ילד בן תשע שגדל לתוך המציאות הזו, אנחנו נחשפים למנהג המזעזע, שהוא גם הדרך היחידה של הכפר לשרוד. ❓מה הופך את הספר למיוחד? יושימורה כותב בפירוט יבש, קצר ולעניין. הוא לא מנסה לייפות את המציאות האכזרית, מה שרק מגביר את העוצמה של הסיפור ואת המתח. כל תיאור, ולו הקטן ביותר, משרת את העלילה ובונה את האווירה הדחוסה והמלחיצה. *דילמות מוסריות מורכבות: הספר מכריח אתכם להתמודד עם שאלות קשות. האם אנשים שמבצעים מעשים נוראיים הם בהכרח רעים? האם הישרדות מצדיקה הכל? יושימורה לא נותן תשובות קלות, אלא מציג את תושבי הכפר כבני אדם, ולא כרשעים מוחלטים* ❓ מתח מתמיד: כבר מהעמוד הראשון, האווירה אפלה וכל רגע טעון במתח. הספר לא רק מתאר את מה שקורה, אלא גם חוקר את הפסיכולוגיה של הדמויות, מה שהופך את הקריאה לחוויה אינטנסיבית ומרתקת. אם אתם מעריכים ספרות חזקה, נטולת רגשנות, שמעמידה במבחן את הגבולות המוסריים שלנו, "ספינות טבועות" הוא ספר שתזכרו עוד הרבה זמן.”

“פקחתי את עיני כי שמעתי דיבורים, עדיין לא מבינה היכן אני. הרגשתי שאני זקוקה לעוד כמה דק' בתוך שק השינה שלי. ואז נזכרתי...אני בחושה בסוף העולם בניו גיני עם שבט הקונים בכפר שנקרא דאבה דאבה .השעון הראה על 5 בבוקר. אני עדיין "אדם של בוקר" אך לא אוהבת שמאיצים בי. התיישבתי ומולי ראיתי את ראש הכפר בחיוך צחור ועוד כמה מנכבדי הכפר לידו. הם מסתכלים עלי ואני עליהם, הם עלי ואני עליהם. בוקר טוב ,למה כולם מסתכלים עלי? שאלתי את הבחור שתרגם לאנגלית. ואז הוא אמר שזה מנהג. האורחים אוכלים קודם ואז ראש הכפר אוכל. הם פשוט חיכו שאתעורר ואתן את הביס הראשון. הסתכלתי בקערות הפח השונות, לא ממש רציתי לאכול כלום על הבוקר אך אני אורחת אצלם ומוטב שאתנהג. היו שם אורז ותפוחי אדמה שהבאנו לכפר כמנחה ורצון טוב כשהגענו. כן הם הצליחו להפתיע אותי שם. הסיבה שאני מספרת את כל ההקדמה הזו כי מכירים את המשחק "סיימון אמר", ובכן ראש הכפר מחליט מה יהיה ,ומה יקרה. ואם ראש הכפר אמר שאני אשב ואספר סיפורי ירושלים כל הלילה וכולם יקשיבו אז זה מה שיקרה. לא ראיתי התנגדות אז וגם בסיפור שלנו על כפר הדייגים הכבוד והציות לראש הכפר היו ללא עוררין וללא דופי. על פיו יישק דבר. ****************** זה סיפורו של ילד בן 9 שאביו השתעבד כדי שיהיה למשפחתו אוכל והוא הפך להיות הגבר של המשפחה ויד ימינה של אמו. המוזר בסיפור שאין פה חיבוק או נשיקה או דבר חיבה אחר. אנשים כמעט ולא פונים אחד לשני בשיחות טפלות. כל אחד עושה את המוטל עליו בשתיקה תהומית. כולם מאוד קודרים ושותקים ואני מניחה שזה העוני הגדול ביותר בספר מלבד הרעב הפיזי. העלילה מגוללת סיפור של כפר דייגים ביפן, סיפורן של משפחות, נשים, ילדים... שחיים יום ביומו ומנסים לשרוד כדי לא למות מחרפת רעב. הם עובדים קשה, הנשים סוחבות על גבן שקים, מבשלות ,צולות, מנקות. הילדים בני 7 יוצאים עם הגברים לים כדי לדוג דגים ולהרוג דיונונים בכדי לפרנס בכבוד את המשפחה. הם גרים בחושות והשמחות הקטנות והפשוטות שלהם ממיסות את הלב . ביער הם היו מקוששים עצים להסקה, מהחלק הרך של העצים ,העצה, היו מכינים בגדים בתהליך ארוך ומייגע. הם היו מסננים את המלח שהגיע מהים ומבשלים אותו ולבסוף מוכרים תמורת דגנים. העוני היה כה גדול שרק המחשבה על אורז גרמה להם לחיוך דל של עונג וכמיהה לאוכל משביע. אין פה עלילה מרעישה כי בחיים כמו שהם חיו לא נשאר זמן להתרפקות או למשחקים, גם לא נשאר זמן לתהות, יש זמן קצוב לישון ,לעבוד ולהתפרנס. זה כמו הסיפור על משל המערה, עד שמשהו לא יוצא החוצה מהמערה הוא לא יודע שיש גם חיים אחרים. ******************** וההפתעה הגדולה של הספר שהכתה בי, איך כפר שלם בראשות ראש הכפר עושים מעשים שלא מביישים שודדי ים מנוסים, כאלה שאנו רואים רק בסרטים. הם קראו לזה – "או -פונה-סמה – כלומר ספינות טרופות. זה היה סוד רק לאנשי הכפר, כולם מהקטן עד לגדול פיללו שספינה טרופה תגיע אל חופם. תורני הכפר הבעירו מדורות לילות שלמים בחורף כשרוחות וסופות מייללות סביבם רק כדי להטעות ספינות שנתקעו בסערה ולא מוצאות דרכן. הם פיללו שספינות סוחרים יגיעו כדי שיוכלו לבזוז אותן ולהרוג את מי שנמצא עליהן. {על ספינות סוחרים יש שקי אורז ,שמן, חפצים, בגדים} . אנשי הכפר התפללו לגורל טוב שכזה כי אז הם לא ירעבו כמה שנים טובות. כי אז אף אחד לא ילך להיות משועבד ויעזוב את משפחתו. כי אז יחיו ללא חרפה! הספר הוא קטנטן ממש, הוא מטלטל והדמויות נכנסות ללב במהירות, חלקן מתות בגלל מגיפה או מחלה. זה ספר שגורם לחשוב על החיים שלנו כפי שהם ולהעריך אותם ולדעת שאף אחד לא חסין מפני תהפוכות הגורל .בעיקר לומר תודה על מה שיש. הסוף מפתיע ומטלטל צפו להנחתה.”

“סיפור מקסים המתרחש בכפר דייגים קטן ביפן. תושבי הכפר מתפרנסים מדיג. הסופר מתאר מחזוריות דיג קבועה לפי עונות השנה, דיונונים, מקרלים וכד' בלילות החורף הסוערים עוסקים בהכנת מלח על החוף, תוך הדלקת מדורות וציפייה דרוכה ל"או-פונה-סמה" - כינוי לספינה טרופה הנשברת על שרטון מול חופי הכפר. לספינה כזו כל תושבי הכפר מתפללים כל השנה. תושבי הכפר חיים במצב של רעב תמידי, דגת הים לא מספיקה ומעט הדגנים שהם קונים בכפר שכן בתמורה למלח, גם הם לא מספיקים, אפילו שעבוד בן משפחה לשנים של עבודה קשה מחוץ לכפר, בתמורה לדגנים – אף היא לא מצילה ממוות. לכן בזיזת ספינות טרופות מהווה הסיכוי היחיד לשרוד, במיוחד כשמדובר בספינות המובילות אורז – מצרך הנחשב למעדן מפנק בכפר מזה הרעב הזה. גיבור הסיפור - איסאקו בן התשע מתאר את חיי משפחתו הקשים. אביו נאלץ לשעבד את עצמו למשך שלוש שנים מחוץ לכפר, כדי לאפשר לאשתו וארבעת ילדיו סיכוי לשרוד. הילדים נרתמים לעבודת הדיג בגיל צעיר מאוד. החיים בכפר הדייגים הזה מנוהלים על ידי ראש הכפר בציות מוחלט, כולם יודעים את מקומם ואת תפקידם. השגרה ומחזוריות החיים מקבלים תפנית חדה כשסמוך לכפר הדייגים נטרפת ספינה יוצאת דופן.... מומלץ בחום.”

“אקירה יושימורה כתב ספר מעולה!! איסאקו, ילד בן תשע!! נושא על כתפיו הצנומות את עול הפרנסה למשפחתו הענייה החיה בכפר יפני נידח. כל תושבי הכפר חיים בצמצום ובחשש מתמיד לרעוב למוות, ולכן מחפשים פתרונות להישרדות. אביו של איסאקו כמו רבים אחרים, נאלץ לשעבד את עצמו לעבודה בכפר אחר, על מנת להביא מזון למשפחתו. התושבים העניים מלקטים מזון מכל הבא ליד, וכשהים רגוע הם יוצאים עם הסירות ומנסים לדוג כמה שיותר. "או פונה סמה" היה שמן של הספינות שהתנפצו אל השונית המשתרעת על החוף מול הכפר. עפ"י רוב נושאות הספינות על סיפונן מזון, כלי עבודה, חפצי מותרות ובדים, המשפרים את איכות חיי הכפריים" ולא היה מאורע שמח מזה!! אממה...הספינות הטרופות לא התנפצו במקרה. התושבים הם אלו שמשכו את הספינות אל השוניות החדות!! מבחינתם היה הדבר מוצדק והכרחי. למרבה האירוניה, אני כקוראת מרגישה הזדהות עם המעשה, כי ברור לי שחייהם מוטלים על הכף, ובמזג אוויר סוער ספינה עלולה להתנפץ בלאו הכי. זאת הגדולה של הסופר, שהוא מצליח להעביר לקוראים אמפתיה כלפי התושבים העניים, עד כדי הבנת המאורע הקשה. וכך הציפייה והתפילה לבואה של "או פונה סמה" מתרחשת כל חורף מחדש, עד שמגיעה ספינה אחרת, עם מטען שונה מהרגיל.... ספינה שמשנה את חיי כל הכפר!!! מומלץ....אפילו מאוד.”

“ספינות טרופות מאת אקירה יושימורה אם אתם מחפשים ספר שיטלטל אתכם וישאיר אתכם עם מחשבות גם זמן רב אחרי שתסיימו אותו, "ספינות טבועות" של אקירה יושימורה הוא בחירה מצוינת. ❓זהו ספר על הישרדות בגרסתה הטהורה והאכזרית ביותר. העלילה מתרחשת בכפר יפני נידח במאה ה-19, שבו התושבים מפתים ספינות לעלות על שרטון כדי לבזוז את המטענים ואת גופות המלחים. דרך עיניו של איסאקו, ילד בן תשע שגדל לתוך המציאות הזו, אנחנו נחשפים למנהג המזעזע, שהוא גם הדרך היחידה של הכפר לשרוד. ❓מה הופך את הספר למיוחד? יושימורה כותב בפירוט יבש, קצר ולעניין. הוא לא מנסה לייפות את המציאות האכזרית, מה שרק מגביר את העוצמה של הסיפור ואת המתח. כל תיאור, ולו הקטן ביותר, משרת את העלילה ובונה את האווירה הדחוסה והמלחיצה. *דילמות מוסריות מורכבות: הספר מכריח אתכם להתמודד עם שאלות קשות. האם אנשים שמבצעים מעשים נוראיים הם בהכרח רעים? האם הישרדות מצדיקה הכל? יושימורה לא נותן תשובות קלות, אלא מציג את תושבי הכפר כבני אדם, ולא כרשעים מוחלטים* ❓ מתח מתמיד: כבר מהעמוד הראשון, האווירה אפלה וכל רגע טעון במתח. הספר לא רק מתאר את מה שקורה, אלא גם חוקר את הפסיכולוגיה של הדמויות, מה שהופך את הקריאה לחוויה אינטנסיבית ומרתקת. אם אתם מעריכים ספרות חזקה, נטולת רגשנות, שמעמידה במבחן את הגבולות המוסריים שלנו, "ספינות טבועות" הוא ספר שתזכרו עוד הרבה זמן.”

“פקחתי את עיני כי שמעתי דיבורים, עדיין לא מבינה היכן אני. הרגשתי שאני זקוקה לעוד כמה דק' בתוך שק השינה שלי. ואז נזכרתי...אני בחושה בסוף העולם בניו גיני עם שבט הקונים בכפר שנקרא דאבה דאבה .השעון הראה על 5 בבוקר. אני עדיין "אדם של בוקר" אך לא אוהבת שמאיצים בי. התיישבתי ומולי ראיתי את ראש הכפר בחיוך צחור ועוד כמה מנכבדי הכפר לידו. הם מסתכלים עלי ואני עליהם, הם עלי ואני עליהם. בוקר טוב ,למה כולם מסתכלים עלי? שאלתי את הבחור שתרגם לאנגלית. ואז הוא אמר שזה מנהג. האורחים אוכלים קודם ואז ראש הכפר אוכל. הם פשוט חיכו שאתעורר ואתן את הביס הראשון. הסתכלתי בקערות הפח השונות, לא ממש רציתי לאכול כלום על הבוקר אך אני אורחת אצלם ומוטב שאתנהג. היו שם אורז ותפוחי אדמה שהבאנו לכפר כמנחה ורצון טוב כשהגענו. כן הם הצליחו להפתיע אותי שם. הסיבה שאני מספרת את כל ההקדמה הזו כי מכירים את המשחק "סיימון אמר", ובכן ראש הכפר מחליט מה יהיה ,ומה יקרה. ואם ראש הכפר אמר שאני אשב ואספר סיפורי ירושלים כל הלילה וכולם יקשיבו אז זה מה שיקרה. לא ראיתי התנגדות אז וגם בסיפור שלנו על כפר הדייגים הכבוד והציות לראש הכפר היו ללא עוררין וללא דופי. על פיו יישק דבר. ****************** זה סיפורו של ילד בן 9 שאביו השתעבד כדי שיהיה למשפחתו אוכל והוא הפך להיות הגבר של המשפחה ויד ימינה של אמו. המוזר בסיפור שאין פה חיבוק או נשיקה או דבר חיבה אחר. אנשים כמעט ולא פונים אחד לשני בשיחות טפלות. כל אחד עושה את המוטל עליו בשתיקה תהומית. כולם מאוד קודרים ושותקים ואני מניחה שזה העוני הגדול ביותר בספר מלבד הרעב הפיזי. העלילה מגוללת סיפור של כפר דייגים ביפן, סיפורן של משפחות, נשים, ילדים... שחיים יום ביומו ומנסים לשרוד כדי לא למות מחרפת רעב. הם עובדים קשה, הנשים סוחבות על גבן שקים, מבשלות ,צולות, מנקות. הילדים בני 7 יוצאים עם הגברים לים כדי לדוג דגים ולהרוג דיונונים בכדי לפרנס בכבוד את המשפחה. הם גרים בחושות והשמחות הקטנות והפשוטות שלהם ממיסות את הלב . ביער הם היו מקוששים עצים להסקה, מהחלק הרך של העצים ,העצה, היו מכינים בגדים בתהליך ארוך ומייגע. הם היו מסננים את המלח שהגיע מהים ומבשלים אותו ולבסוף מוכרים תמורת דגנים. העוני היה כה גדול שרק המחשבה על אורז גרמה להם לחיוך דל של עונג וכמיהה לאוכל משביע. אין פה עלילה מרעישה כי בחיים כמו שהם חיו לא נשאר זמן להתרפקות או למשחקים, גם לא נשאר זמן לתהות, יש זמן קצוב לישון ,לעבוד ולהתפרנס. זה כמו הסיפור על משל המערה, עד שמשהו לא יוצא החוצה מהמערה הוא לא יודע שיש גם חיים אחרים. ******************** וההפתעה הגדולה של הספר שהכתה בי, איך כפר שלם בראשות ראש הכפר עושים מעשים שלא מביישים שודדי ים מנוסים, כאלה שאנו רואים רק בסרטים. הם קראו לזה – "או -פונה-סמה – כלומר ספינות טרופות. זה היה סוד רק לאנשי הכפר, כולם מהקטן עד לגדול פיללו שספינה טרופה תגיע אל חופם. תורני הכפר הבעירו מדורות לילות שלמים בחורף כשרוחות וסופות מייללות סביבם רק כדי להטעות ספינות שנתקעו בסערה ולא מוצאות דרכן. הם פיללו שספינות סוחרים יגיעו כדי שיוכלו לבזוז אותן ולהרוג את מי שנמצא עליהן. {על ספינות סוחרים יש שקי אורז ,שמן, חפצים, בגדים} . אנשי הכפר התפללו לגורל טוב שכזה כי אז הם לא ירעבו כמה שנים טובות. כי אז אף אחד לא ילך להיות משועבד ויעזוב את משפחתו. כי אז יחיו ללא חרפה! הספר הוא קטנטן ממש, הוא מטלטל והדמויות נכנסות ללב במהירות, חלקן מתות בגלל מגיפה או מחלה. זה ספר שגורם לחשוב על החיים שלנו כפי שהם ולהעריך אותם ולדעת שאף אחד לא חסין מפני תהפוכות הגורל .בעיקר לומר תודה על מה שיש. הסוף מפתיע ומטלטל צפו להנחתה.”

“סיפור מקסים המתרחש בכפר דייגים קטן ביפן. תושבי הכפר מתפרנסים מדיג. הסופר מתאר מחזוריות דיג קבועה לפי עונות השנה, דיונונים, מקרלים וכד' בלילות החורף הסוערים עוסקים בהכנת מלח על החוף, תוך הדלקת מדורות וציפייה דרוכה ל"או-פונה-סמה" - כינוי לספינה טרופה הנשברת על שרטון מול חופי הכפר. לספינה כזו כל תושבי הכפר מתפללים כל השנה. תושבי הכפר חיים במצב של רעב תמידי, דגת הים לא מספיקה ומעט הדגנים שהם קונים בכפר שכן בתמורה למלח, גם הם לא מספיקים, אפילו שעבוד בן משפחה לשנים של עבודה קשה מחוץ לכפר, בתמורה לדגנים – אף היא לא מצילה ממוות. לכן בזיזת ספינות טרופות מהווה הסיכוי היחיד לשרוד, במיוחד כשמדובר בספינות המובילות אורז – מצרך הנחשב למעדן מפנק בכפר מזה הרעב הזה. גיבור הסיפור - איסאקו בן התשע מתאר את חיי משפחתו הקשים. אביו נאלץ לשעבד את עצמו למשך שלוש שנים מחוץ לכפר, כדי לאפשר לאשתו וארבעת ילדיו סיכוי לשרוד. הילדים נרתמים לעבודת הדיג בגיל צעיר מאוד. החיים בכפר הדייגים הזה מנוהלים על ידי ראש הכפר בציות מוחלט, כולם יודעים את מקומם ואת תפקידם. השגרה ומחזוריות החיים מקבלים תפנית חדה כשסמוך לכפר הדייגים נטרפת ספינה יוצאת דופן.... מומלץ בחום.”

“אקירה יושימורה כתב ספר מעולה!! איסאקו, ילד בן תשע!! נושא על כתפיו הצנומות את עול הפרנסה למשפחתו הענייה החיה בכפר יפני נידח. כל תושבי הכפר חיים בצמצום ובחשש מתמיד לרעוב למוות, ולכן מחפשים פתרונות להישרדות. אביו של איסאקו כמו רבים אחרים, נאלץ לשעבד את עצמו לעבודה בכפר אחר, על מנת להביא מזון למשפחתו. התושבים העניים מלקטים מזון מכל הבא ליד, וכשהים רגוע הם יוצאים עם הסירות ומנסים לדוג כמה שיותר. "או פונה סמה" היה שמן של הספינות שהתנפצו אל השונית המשתרעת על החוף מול הכפר. עפ"י רוב נושאות הספינות על סיפונן מזון, כלי עבודה, חפצי מותרות ובדים, המשפרים את איכות חיי הכפריים" ולא היה מאורע שמח מזה!! אממה...הספינות הטרופות לא התנפצו במקרה. התושבים הם אלו שמשכו את הספינות אל השוניות החדות!! מבחינתם היה הדבר מוצדק והכרחי. למרבה האירוניה, אני כקוראת מרגישה הזדהות עם המעשה, כי ברור לי שחייהם מוטלים על הכף, ובמזג אוויר סוער ספינה עלולה להתנפץ בלאו הכי. זאת הגדולה של הסופר, שהוא מצליח להעביר לקוראים אמפתיה כלפי התושבים העניים, עד כדי הבנת המאורע הקשה. וכך הציפייה והתפילה לבואה של "או פונה סמה" מתרחשת כל חורף מחדש, עד שמגיעה ספינה אחרת, עם מטען שונה מהרגיל.... ספינה שמשנה את חיי כל הכפר!!! מומלץ....אפילו מאוד.”