ביקורת ספרותית על בני החורין הקטנים - בני החורין הקטנים #1 מאת טרי פראצ'ט
ספר מעולה

---

"פעם אם מישהו התחבק, זה כי הוא היה אולפניסטית. ברחוב התחבקו רק אולפניסטיות, ואנשים ממש הזויים" ~אחי הקדוש
המשפט הזה אולי יכול להסביר את המצב הטיפה מביך שקרה לי היום - ידידה / חברה / קרובת משפחה / כל מונח שנועד לתאר חברות לא רומנטית שאני לא מכיר כי גדלתי בבועה דתית, שאלה אותי אם אני אעמוד כמו בול עץ אם היא תחבק אותי. השאלה הזאת לא הייתה מופרכת, במקום שבו גדלתי חיבוק זה או רומנטי או מצב חירום ( למשל הלוויה. לא, אני לא צוחק, אני רציני לחלוטין. ). לא מחבקים חברים. חברים לוחצים ידיים, לא מעבר. אני תמיד מופתע כשאנשים באים לחבק אותי, מסתבר שזו פעולה לגיטימית והגיונית כמו כיף או לחיצת יד. אני גם מסתבך בשיחה רגילה עם בנות, אלא אם זה על ספרים, כעוד טראומת חינוך. אבל מנגד, כשאני בכיתה הדתית ועושה מעשים פחות מקובלים בציבור הדתי, יסתכלו עלי מוזר - למה אתה עושה את זה?
קשים חיי הדתל"ש.
לא רק חיי הדתל"ש קשים, אלא גם חיי הסטודנט. יש לי תרגיל גדול להגשה מחר, פרויקט לחמישי הקרוב, שני הבא ושלישי הבא. חוץ מזה יש עוד תרגיל גדול ושתי חתונות. אני בשלב שבו כבר אני יודע שאני אקבל ציון דפוק, אז למה להשקיע? ואף על פי כן יש לי קול קטן שעושה ייסורי מצפון.
בזמנים כאלה, אני תמיד יכול להזכר בשני דברים היפים בחלוף הזמן:
א. כל יום שעובר, מרחיק אותי ביום אחד מהשביעית.
ב. כל יום שעובר, מקרב ביום אחד את היום שאני אפרוש מישיבת ההסדר.
ואז אני חושב על השביעית, שזו הייתה שנה חרא בכל קנה מידה, ועל זה שעכשיו קצת יותר טוב. ושנה הבאה יהיה גם קצת יותר טוב, ובסוף אולי אפילו הכל יסתדר וזה יהיה נהדר. ואני רואה עכשיו, וקשה לי להאמין, אבל ליד הרב קוק הקטן שבלב שלי, מאחורי הניצוץ היהודי העמוק, מתחבא ליד הישו הקטן שבלב - יש ניצוץ של תקווה. אני פתאום נזכר בימים הטובים בשביעית, בפנימייה, כשהמדריך עשה לנו שעת סיפור - ישבנו והוא הקריא סיפורים. סיפורים מכל מיני סוגים - היה שם סיפור אחד של חבר שלו, ושניים של עגנון, והנסיך הקטן, ופו הדוב ואפרים קישון. וישבנו, ושמענו, ושתינו תה ואכלנו ביסקוויטים וזהו. אלו היו ימים טובים. ואני נזכר בהם, וכל מה שאני רוצה זה תה נענע חם, ביסקוויטים, וארבינקא. יודעים מה? אפילו לא ארבינקא, אני מתפשר על סיפור משפחתי, או אפילו הנסיך הקטן. אז אני ניגש אל מדף הספרים, מוציא את הספר, ומגלה שהוא לא שם. אין לי כאן ארבינקא, או סיפור משפחתי, או הנסיך הקטן. גם אין לי פו הדוב. אין לי מה לקרוא.
אני עובר על המדפים שלי, בערך 60 ספרים בחדר הזה, ומגלה שאין לי מה לקרוא.
הנמלים? מתוחכם מדי.
אסימוב? כבד מדי.
המשחק של אנדר? השאלתי לחבר שלא החזיר לי.
מרד הנפילים? Hell, No!
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה? אני לא במצב רוח המתאים.
ואז אני אגיע מגיע לחלק של הספרים של פראצ׳ט, ויש שם ספרים בוגרים - בשורות טובות, אחיות הגורל, מכשפות בחוץ-לארץ, אנשי המשמר. ואלו ספרים מעולים, ואני אוהב אותם, והם מצחיקים נורא - אבל הם יותר מדי כבדים. אני מחפש ספר ילדים, ספר קל וחביב. ואז מצאתי - ספר קל, יפה, חמוד, מצחיק וכיף שבדיוק מתאים - בני החורין הקטנים. הלכתי לקרוא, לילה טוב.

» ביקורות נוספות של דז'נייב האב
» ביקורות נוספות על בני החורין הקטנים - בני החורין הקטנים #1