"פעם אם מישהו התחבק, זה כי הוא היה אולפניסטית. ברחוב התחבקו רק אולפניסטיות, ואנשים ממש הזויים" ~אחי הקדוש
המשפט הזה אולי יכול להסביר את המצב הטיפה מביך שקרה לי היום - ידידה / חברה / קרובת משפחה / כל מונח שנועד לתאר חברות לא רומנטית שאני לא מכיר כי גדלתי בבועה דתית, שאלה אותי אם אני אעמוד כמו בול עץ אם היא תחבק אותי. השאלה הזאת לא הייתה מופרכת, במקום שבו גדלתי חיבוק זה או רומנטי או מצב חירום ( למשל הלוויה. לא, אני לא צוחק, אני רציני לחלוטין. ). לא מחבקים חברים. חברים לוחצים ידיים, לא מעבר. אני תמיד מופתע כשאנשים באים לחבק אותי, מסתבר שזו פעולה לגיטימית והגיונית כמו כיף או לחיצת יד. אני גם מסתבך בשיחה רגילה עם בנות, אלא אם זה על ספרים, כעוד טראומת חינוך. אבל מנגד, כשאני בכיתה הדתית ועושה מעשים פחות מקובלים בציבור הדתי, יסתכלו עלי מוזר - למה אתה עושה את זה?
קשים חיי הדתל"ש.
לא רק חיי הדתל"ש קשים, אלא גם חיי הסטודנט. יש לי תרגיל גדול להגשה מחר, פרויקט לחמישי הקרוב, שני הבא ושלישי הבא. חוץ מזה יש עוד תרגיל גדול ושתי חתונות. אני בשלב שבו כבר אני יודע שאני אקבל ציון דפוק, אז למה להשקיע? ואף על פי כן יש לי קול קטן שעושה ייסורי מצפון.
בזמנים כאלה, אני תמיד יכול להזכר בשני דברים היפים בחלוף הזמן:
א. כל יום שעובר, מרחיק אותי ביום אחד מהשביעית.
ב. כל יום שעובר, מקרב ביום אחד את היום שאני אפרוש מישיבת ההסדר.
ואז אני חושב על השביעית, שזו הייתה שנה חרא בכל קנה מידה, ועל זה שעכשיו קצת יותר טוב. ושנה הבאה יהיה גם קצת יותר טוב, ובסוף אולי אפילו הכל יסתדר וזה יהיה נהדר. ואני רואה עכשיו, וקשה לי להאמין, אבל ליד הרב קוק הקטן שבלב שלי, מאחורי הניצוץ היהודי העמוק, מתחבא ליד הישו הקטן שבלב - יש ניצוץ של תקווה. אני פתאום נזכר בימים הטובים בשביעית, בפנימייה, כשהמדריך עשה לנו שעת סיפור - ישבנו והוא הקריא סיפורים. סיפורים מכל מיני סוגים - היה שם סיפור אחד של חבר שלו, ושניים של עגנון, והנסיך הקטן, ופו הדוב ואפרים קישון. וישבנו, ושמענו, ושתינו תה ואכלנו ביסקוויטים וזהו. אלו היו ימים טובים. ואני נזכר בהם, וכל מה שאני רוצה זה תה נענע חם, ביסקוויטים, וארבינקא. יודעים מה? אפילו לא ארבינקא, אני מתפשר על סיפור משפחתי, או אפילו הנסיך הקטן. אז אני ניגש אל מדף הספרים, מוציא את הספר, ומגלה שהוא לא שם. אין לי כאן ארבינקא, או סיפור משפחתי, או הנסיך הקטן. גם אין לי פו הדוב. אין לי מה לקרוא.
אני עובר על המדפים שלי, בערך 60 ספרים בחדר הזה, ומגלה שאין לי מה לקרוא.
הנמלים? מתוחכם מדי.
אסימוב? כבד מדי.
המשחק של אנדר? השאלתי לחבר שלא החזיר לי.
מרד הנפילים? Hell, No!
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה? אני לא במצב רוח המתאים.
ואז אני אגיע מגיע לחלק של הספרים של פראצ׳ט, ויש שם ספרים בוגרים - בשורות טובות, אחיות הגורל, מכשפות בחוץ-לארץ, אנשי המשמר. ואלו ספרים מעולים, ואני אוהב אותם, והם מצחיקים נורא - אבל הם יותר מדי כבדים. אני מחפש ספר ילדים, ספר קל וחביב. ואז מצאתי - ספר קל, יפה, חמוד, מצחיק וכיף שבדיוק מתאים - בני החורין הקטנים. הלכתי לקרוא, לילה טוב.

יש לי רב קוקיסט שמקפיד לשאול אותנו - מה יהיה התפקיד שלנו בספר הבא בתנ"ך? הרי עכשיו כותבים חלק נוסף לתנ"ך, כותבים ספר חדש לקאנון, מה יהיה התפקיד שלנו? מה יהיה כתוב עלינו? אנחנו צריכים לדאוג שיהיה כתוב משהו טוב. אנחנו בעצם חלק מסיפור ואנחנו יכולים לקבוע מה ייכתב.
מתישהו יהיה ספר על הגאולה השלמה, על בניין ירושלים ( היי, יום ירושלים! ) על הנבואה שחזרה לעם ישראל. אנחנו חיים את הספר הזה.
וזה פחות או יותר כל מה שיכתב כאן על הרב קוק, גם ככה הרופא שלי צועק עלי שעברתי את מנת הקוקיזם החודשית שלי.
עכשיו אתם וודאי שואלים - מה עניין שמיטה בהר סיני? או במילים אחרות - מה הקשר בין הרב קוק לאורסון סקוט קארד?
יש לזה שלוש תשובות אפשריות:
א. הרב קוק קשור להכל. הכל. הכל הכל הכל.
ב. אורסון סקוט קארד הוא אלוהים, ולכן הרב קוק קשור אליו.
ג. כי על זה בדיוק אורסון סקוט קארד מדבר - על הסיפור שאנחנו כותבים. הוא גם מדבר על כשף, פנטזיה, אגדות עם ופרדוקסי זמן, אבל השאלה הבסיסית של הספר - האם אנחנו כותבים את הסיפור שלנו? האם יש מישהו שמתערב לנו בסיפור? מה הכוח שלו? ומה הכוח שלנו? עד כמה אנחנו שולטים בסיפור, והאם יש סופר אחד גדול? ואיפה על אגדות העם נכנסות באמצע?
זה ספר מדהים, הספר משלב אגדות עם רוסיות ביחד עם פרדוקסי זמן ועלילה מדהימה. הספר עוסק בשאלות של גורל, בחירה חופשית, אלים קטנים, אלים גדולים, והמקום שלנו בכל הסיפור.

אורסון סקוט קארד סופר מבריק. הוא פשוט סופר מדהים - יש לו את הפכחון והפקחות של סופרי מד"ב אתאיסטים רבים. הוא יתקוף את הכנסיה האורתודוקסית, הוא יכסח את הנצרות הקדומה והמודרנית, הוא יתקוף פמיניזם ופוסט-מודרנה, אבל בסוף - הוא כן יענה תשובה דתית.

אין לי עוד הרבה מה לומר על הספר, בטח אם אני לא רוצה לעשות ספויילרים. או שמא יש לי יותר מדי מה לומר, ואני פשוט לא יודע איך. אני רק אוסיף - אורסון סקוט קארד העריץ את אייזק אסימוב. הוא מצא דרך בתוך ספר שאופייני לו עד מאוד להצדיע הצדעה של כבוד לסופר האהוב עליו.
אני אעצור כאן, ופשוט אשאיר לכם לקרוא את הספר.

מה עושה אדם שמגלה בוקר אחד שאין לו כלום? היתה לו אומה, אבל עכשיו אין לו הורים, אין לו בית, ואין לו תקווה? הוא נמצא לבד בסביבה לא מוכרת, בתנאי מחיה קשים, מה הוא עושה עכשיו? אני יכול בטווח של שלוש שניות לחשוב על לפחות שלוש דמויות שמתאימות לסיפור הנ"ל - רובינזון קרוזו, גיבור הספר "אומה" או סבא שלי, שיקרא כאן בשם הבדוי אהרון.
נשאלת השאלה הבסיסית – איך סבא שלי קשור? אני טוען שסבי ז"ל מאוד מזכיר את מאו, גיבור הספר. כאן אני חושב שלמען ההגינות ההיסטורית דרוש לציין - הסבא הנ"ל מת כשהייתי בן שנה, וכל הידע שלי מגיע מסיפורים עליו. עוד אציין למען ההגינות ההיסטורית - לנסות להבין משהו מהסיפורים עליו, היה טיפה מסובך. המשפחה שלי לא מאמינה בהשערת ארבעת המקורות, היא יותר בכיוון של חמישים.
ואם כבר הגינות היסטורית - תחילת הביקורת נכתבה כשאני שפוך מעייפות, והחלק השני נכתב רק למחרת.
אז בחזרה לספר - קודם כל, הוא מדהים. יש קטעים שלמים שהייתי רוצה לצטט ממנו, אך כיוון שהוא לא אצלי אני לא מסוגל. אני כנראה אקנה אותו בעתיד, ואז אוכל לכפר על העוול. הספר, מבחינתי לפחות, מדבר על מאו. מאו הוא דתל"ש, אבל הוא דתל"ש מורכב. הספר מדבר על המורכבות הזאת.
סיפור הרקע הוא כדלקמן - היה צונאמי, הצונאמי הרג את כל יושבי האי הנידח שעליו מאו גר. מאו באותו הזמן היה באי אחר, כחלק מטקס מעבר לבגרות, ולכן לא נהרג בצונאמי. מאו חוזר לאומה שלו, ומגלה חורבן וגופות. אין לו בית לגור בו, אין לו משפחה לחזור אליה, אין לו חברים להצטער איתם, ויותר מכל - אין לו אלים להאמין בהם.
מאו שואל את שאלת המוסר והצדק הבסיסי - למה האלים עשו את זה? למאו, לפחות בהתחלה, אין אף אחד שיענה לו שזה רצון האלים, שאסור לחקור במופלא, או שזה בגלל בחירה חופשית (עכשיו תאמרו שאין פה עניין של בחירה חופשית, כי זה צונאמי. מה שמראה שאתם לא מבינים, הצונאמי בגלל - טוב, לא משנה, אני אעצור כאן, אני סתם דתל"ש נרגן ועייף) או כל סיבה אחרת. בזמן שהוא לא מבין מה קורה, הוא מתחיל לשאול שאלות שאסור לשאול, ואז הוא שומע את קולות הסבים. האומה אינה דת מומצאת - יש מסורת. לאומה יש את הסבים. זקני השבט הגיבורים שמתו ונקברו במערה גדולה. לא כל אחד זכאי להיקבר שם, רק אנשים גדולים ומיוחדים - הם משגיחים על האומה, הם צופים על האומה ועוזרים, והם נותנים למאו הוראות - מה עם המְנָחוֹת? הוא צריך להביא לסבים בירה. אין זה משנה שהוא לא יודע להכין בירה כי הוא ילד זכר, יש לו אומה לנהל, יש לו אומה להחיות, יש לו אומה להחזיר. הסבים נותנים פקודות, אבל לא עונים על שאלות. במקביל יש לו משימות נוספות - הוא צריך לקבור את האנשים, על מנת שיצליחו להגיע לגלגול הבא ויהפכו לדולפינים, הוא צריך להקים מחדש את מקום הנשים, להחזיר את פסלי האלים, גורל האומה על אחריותו. ואז הוא מתחיל לדבר עם שר המוות. שר המוות שילווה אותנו לאורך כל הספר, ביחד עם הסבים והאלים, עד הסוף.
כאן אני הולך לדלג טיפה - במהלך הספר מגיעים פליטים נוספים לאי, ואחד מהם הוא כהן, משרת את האלים - וכאן העסק מתחיל להסתבך. מאו איננו גבר כי לא זכה לערוך את הטקס, ולפיכך גם אינו מוגן משדים - זעקות הכפירה היוצאות מפיו אינן אלא זעקותיו של שד. מאו לא מחלל את שם האלים, כי זה חילול רק אם הם אמיתיים והוא כופר בקיומם.
אף על פי שמאו כופר באלים, מאו הוא בעצם דתל"ש, הוא דתל"ש שמאמין באומה. יש אומה. הוא יחזיר אותה, כי האומה זה דבר חשוב. הוא ילחם למען האומה, כולל האלים של האומה, האמונה של האומה, המנהגים של האומה, כי האומה זה הדבר החשוב ביותר. יש אומה, אדם אחד הוא לא אומה, אבל שניים כבר כן. סבי אהרון האמין בקיומו של העם היהודי אחרי השואה, הוא האמין באומה, אבל לא באלים.
קטע קצר על סבא שמכיל ספויילר
סבא שלי גדל בבית דתי, בלשון המעטה. הוא סירב להיפתח, והוא מעולם לא אמר מה הוא באמת מרגיש וחושב, אבל ידוע כמה דברים - הוא שרף את החסידות ואת בית אבא לאחר השואה, הוא שנא את אלוהים, ומבחינתו היה חשבון לא סגור. הוא היה דתי, כן, בניו למדו בחינוך דתי, אשתו (להלן רות) הייתה דתיה ולעניות הבנתי - זו הסיבה שגם הוא היה דתי. רות חינכה את הילדים, רות לימדה אותם יראת שמים, לא הוא. הוא שמר מצוות, אבל אני לא חושב שהוא האמין באלוהים. הוא היה כמו מאו. מאו אומר שאין אלים, ורגע לאחר מכן יורד לחוף ומגדף על כך שאין את האלים. אנחנו צריכים אותם. אנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיהם. כהן הדת מבין את המורכבות, הוא רומז כמה פעמים שהוא לא באמת מאמין, אבל שזו הדרך היחידה. הוא יהיה כהן, הוא לא יאמין באלוהים, אבל הוא יקיים את הדת. כי אין אופציה אחרת. ולבסוף, כשהוא ימות, יאמר מאו - "הוא היה אדם טוב! הגיעו לו אלים טובים יותר!"
סוף ספויילר
עד כאן התעלמתי באלגנטיות משלושה חלקים בספר:
א. היחס למערב - הוא מורכב ופחות דיבר אלי אישית. הוא חלק עצום מהספר, ובכל זאת לא אגע בו.
ב. נאווי - נאווי היה יליד האי לפני הצונאמי, מאוד אהבתי אותו, והרגשתי חיבור למה שהוא אמר, אבל אני לא יכול לדבר עליו ללא הספר, אז אני אוותר.
ג. האלים - האלים מדברים אל מאו. מאו מדבר עם הסבים והאלים, בעיקר אל המוות. מה המשמעות של זה? הייתי צריך לחשוב על זה, ואז הגעתי למסקנה. אני לא יודע אם היא נכונה או לא, אבל אני רוצה להאמין שכן. במהלך השנים האחרונות, חוויתי חוויות דתיות. התנהגתי בצורה כל כך דתית בזמנים מסוימים, שאנשים סביבי לא האמינו שאני אתאיסט. לפעמים אפילו אני לא האמנתי. יש כמה רגעים שאני יכול לציין אותם, והחשוב שבהם היה הרגע שבו האמנתי שאלוהים עונה לי. התפללתי, והרגשתי לחלוטין שאלוהים עונה לי תשובה ואני לא מבין אותה, זה היה רגש חזק להפליא. באותו הערב, האמנתי באלוהים. דיברתי עם אחד הרבנים שלי על זה, רב שידע שאני לא מאמין, והוא שמח נורא. הוא חשב שזה יוביל אותי לדרך הישר. אבל כאן מגיע הנקודה הכואבת - אני רציתי להאמין. באותה שבת, יותר מכל רציתי להאמין. הייתי מוכן לשלם מחיר כבד בשביל האמונה התמימה, הייתי כל כך נואש, שפירשתי את זה כתגובה אלוהית. מכל החוויות האלוהיות שהיו לי במהלך שלוש השנים האחרונות, אף אחת מהן לא הייתה מחזירה אותי בתשובה היום. לא היה לי מאורע או נס, היה לי ייאוש שלבש צורה של התגלות כי זה מה שחיפשתי.
מאו סובל מזה, הוא מספיק נואש לחפש את אלוהים כדי למצוא אותו.
הסבל הזה ילווה את מאו עד סוף חייו.
הסבל הזה ילווה את כולנו.

בספר "השותפות הגדולה" הרב זקס מתאר שתי דרכים להעביר מידע - טיעונים לוגיים, וסיפור. סיפור לא מכיל טיעון לוגי, הוא לא מכיל הוכחה, הוא מכיל קרבה וחיבור ואמפתיה. הרב זקס מסביר שאי אפשר להעביר את אלוהים בטעיון, אלא רק בסיפור. טרי פראצ'ט לא מביא טיעונים - הוא כותב סיפור. הוא כותב סיפור על אלוהים, על אהבה ואומץ, על מוסר וצדק, על מושכלות ומפורסמות. הוא כתב ספר שאי אפשר להעביר הלאה בטיעונים, צריך לספר הלאה בסיפור.
אני אינני סופר, איני יודע לספר סיפור.

כהרגלי בקודש – אני עייף. וצריך לקנפג שרת DHCP ולא מצליח. לכן אני כותב ביקורת. זה רבותי – הגיון צרוף. למרבה המזל, אני תמיד יכול לטעון שאין לי בחירה חופשית וזה מה שהגורל קבע לי. למרבה הצער, עם גורל לא הולכים למכולת.
מה הוא גורל? האם כל המעשים שלנו קבועים מראש? אם כן, זה נשמע עולם מבאס משהו. לא שמבאס הופך משהו ללא נכון, אבל עדיין – זה לא בדיוק משהו שהייתי רוצה להאמין בו. ומה המשמעות של כל זה לחיינו?
או נשמה, מה היא נשמה? האישיות של האדם? יש חלק ספציפי במוח שאחראי על זה. הזיכרונות של האדם? כנ"ל. האם הנשמה היא פיזית בכלל? זה נשמע ממש לא הגיוני, כי אם היא פיזית זה קצת מאבד את הפואנטה, לא? אבל אם היא לא פיזית, אז מה היא כן? ואיך היא מתקשרת לעולמינו?
לפולמן יש תשובה ברורה לנושא, לפחות לקטע של הנשמה. הנשמה היא דבר פיזי לגמרי. מה הכוונה הפיזי? לכל אדם יש דמון, שזה מעין נשמה. פגיעה בדמון כפגיעה באדם ולהפך. כאשר אדם מת, הדמון שלו מתפוגג. הדמון הוא דבר פיזי בצורת חיה, והיא מסוגלת לדבר עם האדם. האדם לעולם לא בודד, כי תמיד יש לו דמון. עד כאן – רעיון מגניב, ממש מגניב. ומכאן והלאה יהיו שני דברים – תלונות וספויילרים.
עד כאן זה נשמע ספר מעולה, וככה גם המליצו לי עליו – ספר נהדר שאני ממש אוהב אותו. אם המלצות כאלה אי אפשר לסרב, נכון? ובכן, אני אדם מנומס לתפארת ולכן קראתי אותו. וזו הייתה הטעות שלי.
כאשר הרבה אנשים ממליצים על משהו, זה יוצר בילד-אפ, וכאשר זה לא עומד בציפיות זה מבאס. הספר נחמד, אבל הוא פנטזיה. כמה פנטזיה? כל כך פנטזיה ששקלתי לזרוק את הספר באמצע. כי כאשר באמצע הספר מגלים לפתע שליירה היא בת של עזריאל וגברת קולטר וזה אמור לסחוט ממך משהו שאני לא יודע מה הוא בכלל, זה טיפה מתסכל. מה? למה זה טוב? נו, שוין. המשכתי לקרוא והספר השתפר עם הזמן, אבל הוא עדיין לא מדהים. המליצו לי על ספר "מדהים" וקיבלתי ספר "חביב+". עכשיו, למען הסדר הטוב – זה לא שכל פנטזיה היא כזאת, ולא שכל קטע כזה הוא פנטזיה, אבל זה משהו שלרוב מתקשר, בעיני לפחות, עם פנטזיה.
ועכשיו, כמו כל מעשיה טובה, נגיע לדת – הדת תופסת חלק מסוים בספר. חברי הדתיים שהמליצו לי על הספר, ובכלל זה אחדים מבני משפחתי, הזהירו אותי שהספר הזה מאוד אנטי דתי. יש בו חלקים אנטי דתיים, אני לא יכול לומר שלא, אבל ציפיתי ליותר. מה הכוונה? יש ספרים אנטי דתיים טובים. סלמון הספק? מעולה. ננסי המכרות? מעולה. Small gods? מעולה. אפשר לכתוב ספר כפרני איכותי וטוב. הספר הזה לא עונה להגדרה. הוא כן מכיל כפירה, בעיקר בסוף הספר – נשמה היא דבר פיזי וניתנת לניתוק, אינקוויזציה, כנסייה סטייל גלילאו גליליי, פושעים מנוולים. הכנסייה מושחתת ומנוולת ומעקבת את המדע. מותר לחקור הכל, בגבולות המותר הסביר והתיאולוגי. מחקרים כפרניים יסתיימו באופן רע. אפשר משהו חדש? זה נורא כיף להאשים את הכנסיה בכל, אבל אם כל המאמצים שלה, עדיין שלושת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה – מאו, סטלין והיטלר היו אתאיסטים. הכנסייה רצחה את המדע? לא, כי הקומוניזם פיתח מדע טהור, וגם הנאציזם.
מבחינת הפולטיקה של הספר – היא קיימת, אבל היא יכולה להיות טובה יותר. ספר שיש בו רובד פוליטי איכותי, יכול להיות טוב. מבחינה זאת הספר הזכיר לי טיפה סיפור של אסימוב שגם כן עסק בצנזורה. בשני הסיפורים הפוליטיקה לא הייתה כתובה טוב מספיק. יכול להיות שפשוט פספסתי רובד שלם כי סתם הייתי עייף, ואף על פי כן – לא מצאתי את הספר הנפלא שהבטיחו לי. קראתי כבר ספרים טובים יותר.
אז אחרי שסיימתי לקטר – מה כן טוב?
הרעיון. הרעיון של נשמה שאפשר לנתק נפלא. הרעיון של מה קורה לילדים בעקבות זה? מעולה. לי באופן אישי הדובים הזכירו טיפה את חוות החיות – הם מנסים להיות בני אדם וזה מתפקשש באופן מוחלט וטוטאלי, אבל כנראה אין שום קשר.
הבדיחות על פיזיקה? מצויין. הוא פנה עולם עם פיזיקה מצוינת, דבר שלא נהוג אצל סופרים מסוימים. פולמן בנה עולם דומה לשלנו, וזה כולל את הפיזיקה. כולל הדואליות של החלקיק, והחתול של שרדיגר. וזה לא מובן מאליו, וזה מקסים.
העולם דומה מאוד לשלנו, ובמובן מסוים זה מקל. קל לזכור גזעים, מינים ושאר חיות רעות בצורה קלה בהרבה עם קוראים להם סוענים ולא בני לילית או משהו.
לסיכום - הספר סך הכל היה בסדר, אולי אפילו טוב עם קצת דמיון, אבל הוא לא מה שציפיתי לו. אני כנראה אקרא את ספרי ההמשך, אבל אם פחות תקווה, ואולי אפילו זה יהיה טוב בסוף. מי שאוהב פנטזיה כנראה יהנה יותר, ובוודאי מי שפחות קטנוני ממני. לא הייתי ממליץ לקרוא אותו, אבל כנראה הרוב חלוקים עלי בנושא זה.

מקינטוש זה כמו קפאין, אין לי קפאין. קפאין זה טוב, אני רוצה קפאין. אני גם במצב תפקודי כזה שכתבתי 3 פעמים את המילה קפאין עד שהיא יצאה תקין. באופן כללי משפטי "X הוא כמו Y, אין לי Y" אלה משפטים נהדרים ופלטפורמה מצוינת שלא מוצתה כראוי. למשל - "חברים זה כמו מחשב, אין לי מחשב", או בצורה טיפה יותר מתקדמת - "macOS זה כמו שפיות, אני דז'נייב", ו "אדמס הוא כמו אלוהים, אני אתאיסט".
לכל מי שחושב שזו דרך מוזרה לפתוח ביקורת - כנראה לא קראתם ביקרות קודמות שלי על אדמס, עמכם הסליחה. העניין הוא כזה, השאלה היא לא למה אין לי קפאין, אלא למה אני כותב את הביקורת הזאת בשעה 6 בבוקר ולא באחת בלילה? התשובה לכך פשוטה - אני עייף. אני כל כך עייף שאני כותב ביקורת. וכשאני עייף וכותב ביקורת, אני לא אחראי על התוצאות.
מכל מקום - מקינטוש. כן. מה עניין שמיטה בהר סיני? אז ככה, אבא שלי נוהג לומר שכל אדם מושלם צריך לעשות משהו ממש מפגר בחייו כדי שלא יחשבו שהוא מושלם. רש"י, למשל. אנחנו אוהבים את רש"י. רש"י בחור טוב. תהיו רש"י. רש"י שלנו יודע שעלולים בטעות לחשוב שהוא משיח ( זה כי לא היה את הרב מדן בתקופתו ) והוא חושב לעצמו - איזה דבר ממש מטומטם אני אגיד כדי שכולם יבינו שאני לא? רש"י חושב ומגיע למסקנה - בית המקדש ירד מהשמים! ( הידעתם? יש דעה בגאונים שהכוונה שתרד מהשמיים הולוגרמה ואנחנו נבנה על פיה. סוגיה מדהימה, אתה לומד אותה - אתה רואה ספירלות אקראיות של צבע בהתאם לרעשי הרקע בבית המדרש ). אז בחזרה לעניינו - מקינטוש. אני די שונא את המילה הזאת, אם יורשה לי לציין. זו מילה די מאוחרת, אולי עדיף להשתמש בקיצור - מק. הבעיה, אני שונא את המילה מק כי היא קשורה למקינטוש. אבל איך זה קשור לעזאזל? לשאלה זו יש מספר תשובות:
א. זה לא, אני עייף נורא ולא חושב. אני צריך לקום ולהכין קפה.
ב. יש קשר! טא-דם! ועכשיו לכבוד שבת הקדושה המתקרבת בצעדי ענק ( שבת זכור, הצילו, מה הולך כאן?! ) אני הולך להביא וורט מופלא שיעיף לכם ת'stack. כל הביקורת הזאת כעיקרון מוקדשת לאפל ולאדמס. מי ששואל את עצמו מה הקשר - שיתבייש בעצמו, ואז יקרא את סלמון הספק. בסלמון הספק אנחנו רואים שאדמס מת על אפל. לדעתי פשוט הוא הבין שיחשבו שהוא אלוהים, אבל פעם קודמת שמישהו חשב שהוא אלוהים זה נגמר רע. ואז היה לו רעיון! וזה אפילו לא כלל לצלוב אף אחד! הוא יאהב אפל! זה דבר כל כך מטומטם, שיבינו מיד שהוא סתם בן אדם!
אני בעד ליצור פרסומת לאפל - "מייקרוסופט - אנחנו אולי לא נעשה הכל נכון, אבל לפחות ידענו שמתכנתים רוצים להעביר תוכנות."
כידוע לכולכם על הפלנטה הקרויה ארץ, האדם הניח תמיד שהוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, וזאת משום כל אותם הישגים שהצליח להשיג - אייפון, מקינטוש, swift, חברת אפל וכיוצא באלה. בעוד שכל מה שהדולפינים עשו מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות זמנם בנעימים. לעומת זאת האמינו הדולפינים כי הם אינטיליגנטים הרבה יותר מהאדם, מאותן הסיבות בדיוק.
אפל זה פויה, אפל זה איכסה. אבל מה לי ולאפל? הו, זה סיפור ארוך.
אז תקציר עד העלילה עד כאן - בראשית נברא היקום. הדבר הרגיז מאוד אנשים רבים ונחשב בעיני רבים כמהלך גרוע במיוחד. מכיוון שאין לי זמן להתחיל לספר את כל העלילה בצורה הזאת, אני אדלג טיפה הלאה לחלק נידח ודי מחורבן ביקום שלנו - מקום שלימים יקרא כדור הארץ. תקציר - ברקים, מרק, תא, יצור ימי, יצור יבשתי (בזזז! טעות!), ירידה מהעצים (בזזז! טעות!), בני אדם, רצח, סקס, רצח, סקס, רצח עם סקס, סקס עם רצח, רצח, רצח, רצח, צולבים איזה בחור בלונדיני גבוה ( שכנראה היה בכלל עם עור כהה, הוא נולד בארץ, לא באירופה! ) נזירים שלא עושים סקס, נזירים שכן עושים סקס, רצח, עוד קצת רצח, סקס חופשי וכאן זה נגמר בערך. מה שלא ציינתי במהלך התקציר הנ"ל הוא את הטעות הגדולה של האנושות, כפי שהם נכתבו בשלושה ספרים - הטעות הגדולה של האנושות, עוד על הטעות הגדולה של האנושות, ו - מי זאת האנושות הזאת בכלל?
בכל מקרה, אם נסתכל על הטעות הזאת, צריך הקדמה קצרה - בראית היה UNIX, והUNIX היה תוהו ובוהו וחושך. ואז הגיע לינוקס, שהיה אמור להיות חדשני, חסין, נוח וטוב. הבעיה היחידה היא שיש טעות שכיחה שאנשים נכשלים בה כשהם מנסים לתכנן משהו חסין לגמרי היא זלזול בגאוניותם של שוטים גמורים. אבל לינוקס לא מעניין אותנו, כי אותם יצורים מפגרים שירדו מהעצים החליטו להיות מפגרים ברמה יוצאת דופן. כל יוצאת דופן, שההוא שם למעלה הפיל את הקוביות שלו. משהו מפגר ברמה אחרת - הם מרחו את החמאה למטה במקום למעלה. זו כמובן, לא הטעות הנ"ל, זה סתם פיגור. הטעות הנ"ל היא ההבנה הבסיסית שחנון הוא משהו שמשתמש בטלפון כדי לדבר עם אנשים אחרים על טלפונים. ולכן בעצם צריך שטלפונים יהיו מתאימים רק לחנונים, נכון? למען האמת, גם זו לא ממש הייתה הטעות, העניין היה כשהם יישמו את המתודה הזאת על מקינטוש. סטיב ג'ובס, ווזניאק, לכו להזדיין.
מקינטוש זה דבר מחורבן. לכאורה, אין לי בעיה עם מקינטוש - זכותו של אדם לטעות ולעבוד עם מקינטוש אם זה מה שמהנה אותו, למה שאני אתערב? אז ככה - אני צריך להגיש תרגילים בSWIFT, שלמי שלא יודע הרבה על תכנות - זו שפה שבתיאוריה קיימת רק על מקינטוש. מדריך המתכנת בגלקסיה ברגע של בהירות הגיונית שהוא כמעט יחיד במינו בין חמישה מיליון, תשע מאות שבעים וחמישה אלף, חמש מאות ותשעת דפיו, אומר על מוצרי אפל ש"קל מאוד שלא להבחין בחוסר התועלת הבסיסי שלהם עקב תחושת ההישג המורגשת כשמצליחים בכלל להפעיל אותם". לא על שום פלטפורמה אחרת. מי שעדיין עוקב עד כאן - קבל ח.ח.! אני מקווה שאתה זוכר את הפתיחה, אבל אם לא אני אכתוב אותה שוב - "מקינטוש זה כמו קפאין. אין לי קפאין." אמנם זה כבר לא כל כך נכון, כי כבר שתיתי כוס קפה מאז תחילת הביקורת, אבל אין מקשים על הדרשן.
עכשיו אני צריך להתוודות - פתאום קלטתי שאני לא זוכר איך הגעתי לכאן ומה בעצם אני מנסה לומר.
איפה היינו? SWIFT, כן ימ"ש שר"י. בכל מקרה, זה דבר מציק נורא - ניסיתי להתקין מכונה וירטואלית של MAC, לא מדברים על זה. בסוף אני עובד על clion בkali שכבר יש לי מכונה וירטואלית. בזמנים כאלה, אני מצטער שלא הקשבתי לאמא שלי כשהייתי ילד. אגב, קלטתי עכשיו שיש לי 6 מכונות וירטואליות, אחת עבור כל ספר של המדריך. אפילו יש לי את "ועוד, משהו" ( המכונה של מק ).
איך זה קשור? זה לא קשור. עכשיו אני פשוט אעבור לאדמס בצורתו הטהורה, אכניס כמה רפרנסים ואסגור את הבסטה.
אז למה בעצם בחרתי את המסעדה בסוף היקום?
א. כי קראתי אותו לא מזמן
ב. כי זה ספר של אדמס שלא כתבתי עליו
ג. כי הייתי עייף, זה היה לפני כוס הקפה
אז, בחזרה לעניינו - אדמס הוא לא כמו מק, אנחנו אוהבים אדמס. אדמס זה טוב. אדמס זה נהדר. אדמס זה כמו קפה.
ואם כבר באדמס עסקינן, הפסקה הבאה עוסקת במדמ"ח, מוזמנים לדלג. מן המפורסמות הוא כי יש מספר אינסופי של בעיות, פשוט מאחר שקיים מרחב אינסופי של מספרים שהם יכולים להימצא בו. על כל פנים, לא כל אחת מהן ניתנת לחישוב, ואף על פי שיש אינסוף בעיות פתירות זה אינסוף קטן יותר (בדידה וזה). כל אינסוף מסוג א0 שנחלק באינסוף מסוג א הוא בקירוב גבוה דיו - לא כלום - ועל כן אפשר לומר כי יכולת החישוב של המחשב הממוצע (באחוזים של סך הבעיות) היא אפס. מכאן נובע כי כמות הבעיות הפתירות כולן היא גם כן אפס, וכי אותם תוכנות שעובדות שתפגוש מזמן לזמן הם תוצרים של תוכנת מחשב מתעתעת. מכל מקום - אם יש לך תוכנה עובדת, יש לי כמה חברים שישמחו לקבל אותה ויטפלו בבעיה.
ובחזרה לאפל - אני בטוח שיום אחד החולירעות האלה ישתלטו עלינו. אני כל כך בטוח בזה, שאני גם יודע מה תהיה ההודעה האחרונה שלהם - "סליחה על חוסר הנוחות". כעיקרון תכנתתי או תכננתי או כל מילה אחרת להמשיך לכתוב עכשיו רפרנסים על אדמס. אבל אני עייף וידע ותשלימו לבד את הפסוק. אז מכיוון שאני הולך ונהפך לפינגווין - אני אפסיק ואלך לתכנת בswift.
היו שלום, תודה על הדגים.

אני אפתח בהתוודות קצרה. לא, אני אפתח בשתיים:
א. מעולם לא קראתי את הספר.
ב. אני עייף, לא ישנתי טוב הלילה, אני זקוק לקפאין ואני צריך ללמוד את תורת הקומפילציה.
מי שממשיך לקרוא מכאן זה על אחריותו הבלעדית.

קריאת ספר זה כמו קומפילציה - יש שלושה שלבים עיקריים ( פלוס יצירת קוד תלת מעני, סביבת זמן ריצה, אופטימיזציות, יצירת קוד מכונה ועוד אופטימיזציות. אבל נתעלם מהם לבינתיים, אף על פי שהם למבחן. )
א. השלב המילולי - האם המילים בספר תקינות? את השלב הזה שני העמודים שבן דוד שלי הביא לי לקרוא עברו בהצלחה. למען ההסבר - "בן דוד שלי" נשמע כמו ילד קטן וחמוד שקורא ספרים של נוער ומטה. ובכן, הוא אב לחמש ילדות, מתכנת מחשבים מוכשר מאוד ובזמנו הפנוי לומד על עברית, פיוט ושירת ימי הביניים. הוא הביא לי לקרוא שני עמודים מסוימים שאני אגיע אליהם עוד מעט, ועליהם בעצם כל הביקורת.
ב. השלב התחבירי - האם התחביר תקין? האם המשפטיים מסודרים היטב? בשלב הזה אין משמעות לסמנטיקה, רק לתחביר. גם בשלב זה אני לא זוכר בעיות חמורות.
ג. השלב הסמנטי - השלב הזה הוא שלב מסריח. בין השאר כי לעשות אותו בצורה יעילה זה קשה, אז משתמשים ביוריסטיקות. כללי אצבע שעוזרים לנו לקבוע מה טוב ומה לא. אני הולך עכשיו להציע כלל אצבע יעיל מאוד בספרות: "אם אין לך מושג על מה אתה מדבר, פשוט תשתוק". אבל רגע, הרי אני אוהב מדע בדיוני? והרי לזרוק את השם "היפר-אטומי" ולסגור עניין, זה די לא לדעת על מה מדברים? אז אני אסייג את עצמי טיפה - זה בסדר, אבל קח בחשבון שקוראים עלולים לא לאהוב את זה. אבי למשל, אדם חכם שקורא אסימוב מדי פעם, נוהג להתעצבן על כך שהוא לא מסביר שום דבר ומתעלם מחוקי הפיזיקה. הוא גם לא אהב את הפיזיקה הבעייתית של "אני, רובוט". לעומת זאת, אני נהניתי מאוד כי זה פשוט אוסף סיפורי דיבאגינג.
מכל מקום, אז מה אני מנסה לומר לכל הרוחות? זו שאלה טובה, וקשה לי לענות עליה במצבי הנפשי, אבל אני אשתדל. כנראה התשובה האמיתית שאני מחפש תירוץ למה לא ללמוד על יצירת קוד מכונה.
אז שני העמודים שקראתי מהספר עוסקים בSQL injecction. למען אלו שזה לא אומר להם כלום - טכניקת תקיפה ישנה שאמנם שימושית היום (ראיתי עד עכשיו אתר מקצועי אחד שסבל ממנה) אך כל אתר שמכבד את עצמו ימנע אותה די בקלות. הספר נפתח בדמות כלשהי שהיא לכאורה "גאון מחשבים" בלה בלה בלה, שחושב על איך לפרוץ את האתר של העבודה של אבא שלו בלה בלה, בולשיט על האקינג, עוד קצת בולשיט, חוסר ידע במחשבים וטראח - הוא משתמש בטכניקה מדהימה - SQL injection! רעיון כל כך חדשני ומרגש, למה הוא לא עשה את זה קודם? הוא בטוח האקר מקצועי לגמרי. ( האקר זו מילה זוועתית שמוכרת טוב. כמו סייבר. למה לכל הרוחות הדגש בתואר הוא "סייבר" ולא "אבטחת מידע" או שם קצת פחות פלצני שנועד להרוויח כסף? בעעע. ) ( נזכרתי עכשיו במתקפת XSS על אתר משרד הפנים. זה משגע אותי. לא משנה. ) בן דוד שלי הראה לי את זה בתור בדיחה לאחר שדיברנו על טכניקות anti reversing בכלל ו anti dedbug בפרט. אז יאי - שני מתכנתים צוחקים על ספר ילדים שלא ראה צורך להכנס לפרטים טכניים לגבי "פריצה" ( שונא את המילה הזאת ) לאתרים. מה הבעיה? ילד ממוצע לא אמור לדעת את זה... נכוון, אבל זה לא הנקודה. פשוט לא היה לי ספר אחר לכתוב עליו, שאני לא מתכוון אולי לכתוב עליו משהו אחר בעתיד.
וכאן אני מגיע לשאלה אחרת - מתי כן צריך לדעת על מה אתה כותב? סופר שכותב על משחק מחשב, ועולם שבתוך משחק מחשב - צריך לדעת תכנות? הוא צריך לדעת על אבטחת מידע? לעניות דעתי - כן.
סופר שכותב ספר מתח, או ספר בלשים - צריך לדעת הצפנה? כאשר קראתי את הסיפור של שרלוק הולמס על הדמויות המרקדות קפץ לי לראש "צופן החלפה" וכמה שיעורים בקריפטו. האם אדם שכותב ספר צריך לדעת קריפטולוגיה? למה זה טוב?
האם כל ספר צריך להיות מושלם? האם כל ספר צריך להיות אמין?
כן ולא. ספר צריך להיות אמין, לפחות לכלל הקוראים. אבל מי הם כלל הקוראים? יש מצבים שזה ברור. בספר לעיל אני לא אמור להתעצבן על חוסר ידע טכנולוגי ( אני באמת לא מתעצבן, יותר צוחק. מעצבן אותי שחקן מספר אחת לדוגמא ) כי אני ככל הנראה לא כלל היעד. גם לספר על שרלוק הולמס אני לא קהל היעד. אני לומד קריפטוגרפיה בצורה אקדמית מסודרת, הספר לא נכתב לאנשים כאלה.
ניתן דוגמא נוספת - עולם הטבעת. לשמחתי הרבה אבא שלי לא קרא את הספר, אבל כשדיברתי איתו על הקטעים המתמטיים והפיזיקליים מחלק הוא ממש התרשם וחלק גרמו לו להעלות עשן. ניבן לכאורה יודע פיזיקה טוב, אז כאשר הוא התעלם בגסות מחוק בייס או מחוקי הכבידה, אבל שלי התעצבן. מנגד - הוא כתוב עולם טוב, הוא מאתר את הפיזיקה, הוא מסביר את המתמטיקה, האם זה לא מוגזם לבקש ממנו לכתוב משהו על רמה כל כך גבוהה?
אז אם כך? לא צריך לבקש מסופר שום דבר?
אז מניבן ביקשו לכתוב ספר המשך על ההסבר של איך העולם הזה הגיוני מבחינה פיזיקלית. הוא גם עשה את זה. אם אני אבקש מהסופרת הנ"ל לתקן את הספר ולהחליף בבאג מעניין יותר, אני כנראה לא אקבל תשובה.
אז אני אסיים כמו רמב"יסט טוב ואגיד שהדרך הנכונה היא איפשהו באמצע. אנ אצפה מסופר לדעת טוב מאוד את כל מה שהוא כותב עליו. אני אתבאס אם הוא לא, וכנראה לא אקנה עוד ספרים שלו. אני מוכן לסלוח לסופר על טעות בפיזיקה, אבל יהיה לי יותר קשה עם זו תהיה טעות חמורה במדמ"ח או מתמטיקה. סופר שידבר על חלוקה באפס ואקסיומות מתמטיות באופן שגוי, יהיה לי קשה לאהוב את הסיפור אלא אם הוא ממש טוב. מנגד, אני מחבב את שחקן מספר אחת, אף על פי הטעויות שלו. חבר שלי לא מסוגל לסבול את שחקן מספר אחת כי הוא טוען שהוא חובבני ולא מבין מספיק בשנות השמונים ובתרבות הגיקית.
הכל יחסי, הכל מורכב, ואכמ"ל.

לפני שאני אתחיל בדעתי על הספר, אני צריך להקדים כמה הקדמות.
הראשונה היא לגבי כישורי הגננות שלי ושל משפחתי - אמנם היה לנו קומפוסט בבית, ויצרנו דשן בחצר, אבל הדשן הצליח להרוס את עץ המשמיש. בזמנו, הורי נטעו עץ תפוזים, והתקיים בו המשפט "תפוזים היו לחושחשים!" - החושחש השתלט על התפוז וגדל לנו עץ חושחשים. פעם ניסיתי לגדל נענה - ת.נ.צ.ב.ה. בזיליקום - היה נהדר, עד שהוא מת תוך כמה חודשים. תות - עדיף לא לדבר על זה. אבל זה רק צמחי מאכל, מה עם עצי נוי? סבי נהג לומר שאין דבר כזה עצי נוי. איך עץ יכול להיות יפה אם אין לו פירות? אז כך יוצא שבדרך נס כל שנה אנחנו יכולים לצאת לגינה ולברך ברכת האילנות, אבל כמעט ואין לנו בחצר עצי נוי. מה כן יש? גזע משמש ישן, שסק שכל שנה ציפורים פולשות על היבול, שזיף שלפעמים מוציא משהו, המון שיחי בר, כמה פסיפלורות שמתו, כמה פסיפלורות שחיו, גרניום שיצא משליטה, אגס, עץ לימון (לימונים זה דבר נהדר), ורימון שבדרך כלל לא משהו. כל זה אודות לכישורי הגינון של אבא שלי, שאמנם גדל בעיר אבל יש לו כישורים חקלאיים טובים. לאמא שלי לעומת זאת היו גנים מעולים מאבא שלה, אבל אלי לא הגיע כלום. הדבר היחיד הקרוב אולי לגננות - זה דבורים. אני מתעניין בדבוראות. יש שקוראים לזה מסיבה לא ברורה לזה ולזה חקלאות ובבת אחת משייכים את זה לאותו מקצוע.
ההקדמה השניה - אח שלי אדם מעניין, שכנראה רובכם לא מכירים. הוא קורא הרבה ספרות, ולומד את זה בדרכו לתואר. הספר האחד לפני האחרון שהוא המליץ לי עליו היה הגיבן מנוטרדם - גיבוב מילים בלתי נתפס באורכו שארוך מכדי להקרא ספר. האורך האידאלי של ספר הוא לכל היותר מאתיים עמודים. אני בכלל בעד סיפורים קצרים. הספר האחרון שהוא המליץ לי עליו היה שנת הגנן, בטענה שהוא דומה לגאורגיקה. אמנם אני מעט עמר"ץ אבל מה זה הגאורגיקה אני יודע, וזה לא בדיוק גורם לבן אדם לרצות לקרוא ספר. ההמלצה הנוספת שקיבלתי על הספר הייתה מאמא שלי. אמנם יש לה טעם טוב, אבל היא טוענת שהספר הזה בעצם מדבר על חינוך. הוא לא מדבר על חינוך. אין לי שום רצון לקרוא ספרים על חינוך.
הקדמה שלישית - צ'אפק סופר אדיר. אני ממש אוהב אותו. הוא כתב את הספר הנפלא "המלחמה בסלמנדרות" ואת "האיש שידע לעופף", והוא שילוב נדיר של סופר כשרוני וציני. אל תאמינו לשום מילה שויקיפדיה כותבת עליו - היא מוציאה לו שם רע. הוא סופר נפלא ופסימי להפליא, ששנא את הנאצים, את הקומוניסטים, את הפשיסטים ואת הקפיטליסטים. סופר מבריק, המציא את המילה "רובוט" וכו'. פשוט תקראו ספרים שלו.

ועכשיו, בחזרה לספר - הוא מבריק. הוא ציני, ונהדר, ולא באמת צריך ידע בגננות. הספר בעצם עוסק בלוח השנה של הגנן, ומה הוא עושה בכל שלב ושלב. בין לבין יש פרקים שעוסקים בגננות באופן כללי - בקקטוסים, בגשם, באדמה, ובשאר ירקות.
הספר הזה הוא בעצם כמו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, רק צ'כי ועל גננים. מה הכוונה? יש ספרים כמו שר הטבעות שאני יכול לומר עליהם שאני לא זוכר את כל הבדיחות והפרטים, אבל אני זוכר את הרעיון הכללי והעלילה. להלן העלילה של המדריך למען אלה שלא קראו אותו - אין. המדריך הוא אוסף הברקות, אפשר לומר שאני זוכר משם לא מעט הברקות אבל אין לי מושג מה העלילה או מה הסיפור הכללי. הספר הזה חסר עלילה, אבל מלא בהברקות נפלאות. כגון:
"עבור גנן מסור גם ינואר אינו חודש של בטלה," אומרים ספרי ההדרכה לגננות. אכן, הם צודקים, מפני שבינואר הגנן מ ג ד ל בעיקר את מ ז ג ה א ו ו י ר.
או:
יש הטוענים שצריך להוסיף לה פחם עץ, בשעה שאחרים שוללים את הדבר. יש הממליצים על מעט חול זהוב מפני שהוא מכיל לטענתם ברזל, בשעה שאחרים מזהירים מפניו דווקא מהסיבה הפשוטה שהוא מכיל ברזל. אחרים ממליצים על חול נהרות נקי, אחרים על כבול בלבד או על נסורת. הכנת אדמה לזרעים היא סוד גדול ומעשה כשפים. רצוי להוסיף לתוכה אבקת שיש (אך איפה אפשר להשיג אותה?), זבל בקר בן שלוש שנים (לא ברור אם הכוונה לזבל פרות בנות שלוש או לערמת זבל בת שלוש שנים), קמצוץ אדמה ממחילת חפרפרת, טיט טחון לאבקה מדיר חזירים ישן, חול מנהר הלבה (אך לא מנהר הוולטבה), אדמת חממה בת שלוש שנים, אולי גם רקבובית מפרחי הרע, וחופן אדמה מקבר בתולה שתלתה את עצמה. את כל אלה צריך לערבב היטב (ספרי העזר לגננות אינם מציינים אם הדבר חייב להיעשות בראש חודש או בליל ירח מלא או בליל מכשפות) ואז לשפוך את תערובת האדמה המסתורית הזאת לעציצים (שטופים במים שעמדו שלוש שנים בשמש ושבתחתיתם יש להניח שברי חרס רתוחים וחתיכות פחם עץ, דבר פסול בעיני בעלי סמכות אחרים). אם אכן תבצעו את כל ההוראות האלה, הסותרות לרוב, דבר המכביד במידה ניכרת על הטקס הנ"ל, אתם יכולים לגשת ללב העניין, דהיינו לזריעת הזרעים.
וגם:
תארו לעצמכם את הספר "חיי גיאורגינוס הקדוש איש דליה". גיאורגינוס היה גנן חסוד וירא שמים, שהצליח אחרי תפילות ארוכות לגדל את הדליות הראשונות. כאשר שמע על כך הקיסר פלוקסיניאן עובד האלילים, רתח מזעם ושלח את הזקיפים שלו לעצור את גיאורגינוס ירא השמים.
"מגדל קלחים שכמוך עלוב שכמוך," רעם עליו הקיסר, "השתחווה מיד לפלוקסים נבולים!" "לא אשתחווה," ענה בתקיפות גיאורגינוס, "מפני שדליות הן דליות ופלוקס הוא רק פלוקס." "רסקו אותו," צווח פלוקסיניאן האכזר. על כן ריסקו את גיאורגינוס הקדוש איש דליה, ואת גינתו החריבו ופיזרו עליה ויטריול וגופרית. אולם מחלקי גופו המרוסקים נוצרו פקעותיהן של כל הדליות לעתיד, כגון דליה מנוצה, דליה קישוטית, דליית הקקטוס, דליית הפומפון המיניטאורית, רוזטה וגם הכלאות.
ואחרון חביב - קיימים אנשים, בעיקר מבקרי ספרות ונואמים בציבור, שאוהבים לדבר על שורשים. הם מכריזים למשל, שעלינו לחזור לשורשים או שיש לבער איזה פגע מן השורש או שעלינו לרדת לשורש הדבר. אם כן, הייתי רוצה לראות אותם מוציאים מן האדמה (עם השורשים) נניח עץ חבוש בן שלוש שנים.

הספר מקסים, מבריק, נהדר, נפלא, מלא במשפטים ארוכים עם תיאורים רבים, משעשע, קצר, זורם, קליל, חוזר על עצמו, מדבר על מושגים שאינני מבין, ובאופן כללי אפשר לפעמים לדלג על משפטים ארוכים מעין זה - המתחילים בעמוד אחד ומסתיימים עמוד אחר, ללא חשש טבל, עורלה או שביעית, על מנת לא להתחרפן מאורך המשפט ולהתבכיין על זה אחרי זה בביקורת שאתם כותבים על הספר, כי כמובן אתם תהיו חייבים לכתוב ביקורת על הספר כי הוא מוצלח, ואדיר וכן הלאה.
בקיצור - תקראו את הספר, הוא קצר והוא שווה את זה.
ואסיים במשפט יפה - "הגינה לעולם אינה גמורה. בכך דומה היא לעולמו של אדם ולמעשיו."

בני אדם הם יצורים מפגרים שלפעמים לא חושבים צעד אחד קדימה. ואם לא כל בני האדם, לפחות אני כזה. לפיכך הבטחתי לפפר שכל ספר שהיא תגיד לי שבאמת שווה לי לקרוא, אני באמת אנסה. לא ציפיתי שזה יכלול ספר על מתבגר אמריקאי. אני אחזור על זה שוב, כדי להסביר את גודל האימה - מתבגר. אמריקאי. ספר. מתבגר. מה אני אמור לעשות עכשיו?
זה השלב שבו האני העצמי שלי שקל אופציות פעולה כמו לזייף כאב ראש פתאומי או בחילה לא ברורה, ולבסוף לקחתי את הספר והבטחתי לקרוא אותו. כל הכבוד דז׳נייב, הגאונות בהתגלמותה.
כדי להפחית מעט את רוע הגזרה, הזהרתי אותה שאני לא אסיים את הספר בשבת, ואולי בעצם היא לא רוצה להשאיל לי אותו, אך פפר לא נותנת לטרור להפחיד אותה, בעיקר אם זה לגבי ספרים, בעיקר אם הטרור זה אני. אז לא הייתה לי ברירה, והתחלתי לקרוא.
אז קודם כל, אני לא אפרט את העלילה, כדי לא ליצור ספויילר בגודל של הגראד קניון. העלילה הבסיסית - יש ילד מתבגר, החיים שלו חרא, ההורים שלו דפוקים, והוא מתאהב בנערה יפה. אל תברחו! תנשמו עמוק, זה פחות גרוע ממה שזה נשמע.
הספר עוסק בשאלה, לא - זה לא הביטוי המדויק, הוא קובע אמירה - אפשר להיות מתבגר הורמונלי ולהיות אדם טוב. אפילו אם זה אומר מתבגר אמריקאי, עם כל החלקים הרעים בדבר.
ועכשיו - בוא נדבר טיפה על מתבגרים. יש שיאמרו שאני כזה, ואני לומד בכיתה מלאה כאלה. בארוחת צהריים לרוב הכיתה יושבת ביחד, או לפחות חלקים ממנה ומדברים על החיים, היקום, וכל השאר. יש לי יחס דו ערכי כלפי השיחות הללו, שלרוב עוסקות בנושאי מתבגרים רגילים - קפיטליזם, אלוהים, ובדיחות גסות.
בשלב מסוים נמאס לשמוע את הטיעונים החופרים על כלכלה, כי כולם חוזרים עליהם אחרי שתי דקות, שיחות על אלוהים נגמרות בדרך כלל בקביעה שאני כופר (ואפילו לא חלקתי על עיקר מי"ג עיקרים! לכל היותר על צרתו, צרת צרתו, או אשת יבמתו מאח אחר). ובדיחות גסות... ובכן, הן גסות. הפתעה. אז נכון, אנחנו מקום דתי, ודוסים וזה, המילה "פאק" אסורה בתכלית, ובדרך כלל גם "סקס", "זין", "כוס" וכן הלאה. אך אל תזלזלו במוח הגברי - אפשר לספר בדיחות גסות ולדבר על אוננות בצורה מצונזרת להפליא. יש שיאמרו שזה כישרון לעצור את הבדיחה באמצע כך שכולם יבינו בלי להגיד שום דבר רע. האם זה הופך את הכיתה שלי לאנשים רעים?
אדם טוב מאוד שהכרתי נפל בצפיית פורנוגרפיה באופן קבוע. הוא עזר לי מאוד, וכנראה עזר מאוד להמון אנשים. גם אדם נוסף שהכרתי שנפל בזה מדי פעם עזר לי מאוד. האם הם אנשים לא טובים? לאחד מהם היו פנטזיות מיניות סטייל BDSM, האם זה הופך אותו לאדם רע?
הספר מציג מתבגרים באור רע, הרבה יותר רע ממה שאני מכיר. ייאמר לפרוטוקול - אני גדלתי בחינוך דתי, עם שיעורי חלמי"ש, ורוב מוחלט מהנוכחים בשיחה הם דתיים. מתוך כל האנשים שאני מכיר מסביבתי הקרובה - רק אחד מהם קיים פרקטיקה מינית, וגם הוא דתל"ש. מה יקרה בתיכון אמריקאי, שבו סקס לפני חתונה זה נורמה?
הספר קובע שמתבגר יכול להיות הורמונלי, ובכל זאת אדם טוב. כל אדם יכול להיות טוב, וזה שהוא אנושי, וזכר, ומתבגר, זה לא מה שמונע ממנו. היו שנים שבהם חשבו שמין הוא שורש כל הרוע. הספר "בעל זבוב" נכתב בתקופה כזו, והנצרות הקתולית עושה מטעמים מזה, אבל נשים רגע את ההורמונים הארורים בצד, ונדבר לרגע על האנושות בכללה.
האם אפשר להיות אדם טוב ואנושי בה בעת? אנשים נוהגים לומר לפעמים שאנשים הם רעים מעצם היותם. לא צריך להיות הוגה דעות גדול, מספיק לראות כמה סרטונים של מה שקורה בdefcon. בזמנים אלו אני נזכר במשפט הנהדר של אסימוב - "איזו אנושות סתומה! עליה אתם צריכים לבכות". אם נסתכל לרגע על ניוטון - הוא היה די חרא של בן אדם. ומה עם ריצ׳רד פיינמן? הוא היה אדם טוב, אבל שוויצר ומתנשא. טיורינג? אמנם היתה לו סיבה נהדרת, אבל...
קיים חיבור שעוסק ב"מולך". החיבור טוען שבני האדם נועדו לכישלון, כי מי שאין לו ערכים תמיד ינצח כי הם ישקיעו יותר זמן בהתפתחות והולדת ילדים. הספר הנפלא "המלחמה בסלמדנרות" טוען (אזהרת ספויילר) שהאדם בכלל, הקפיטליזם בפרט ובאופן כללי כל אידאולוגיה גדולה בחצי הראשון של המאה העשרים הולכת להביא לחורבן והרס, ושורש הבעיה - בני אדם הם בני אדם.

לבני אדם יש הורמונים, יש תאוות, יש פנטזיות. תקראו לזה החטא הקדמון, תקראו לזה ערך אבולוציוני, תקראו לזה מפורסמוֹֹת (אם אתם הרמב"ם) או אנושיות. זה לא משנה, זה קיים.
האם אדם יכול להיות אנושי וטוב? הספר עונה - כן, הוא יכול. כאשר יש לאדם הורמונים שאומרים לו לעשות משהו אחד, אבל המעשה הנכון הוא לעשות משהו אחר, האדם יכול לבחור לעשות את המעשה הטוב. מתבגר יכול להיות טוב, אף על פי שהוא מאוהב בבחורה, ורוצה לשכב איתה, ויש לו פנטזיות.
בתור מתבגר, אני יודע לקיומו של הדבר הארור הקרוי מיניות, ורצון מיני, ובולשיט דומה. אני לא יודע אם אני אדם טוב, אחדים מחברי טוענים מסיבה לא ברורה שכן. אני בהחלט רחוק מלהיות מושלם, אבל אני משתדל לעשות את הדבר הנכון.
אני אישית חושב שהספר הזה הוא גס באופן חריג (כאן פפר התעצבנה עלי. היא אמרה בקול רגוע להפליא משהו בנוסח - "לכל הרוחות! אתה גדלת בחינוך דתי! אתה למדת בישיבה תיכונית! זה אולי גס באופן חריג ביחס למה שאתה רגיל אליו, אבל רוב האנושות תראה בזה משהו נורמלי לחלוטין"). התיאורים שלו רחוקים מהעולם שאני מכיר, והוא לא מדבר על הסביבה שלי. אבל המסר שלו חשוב - אפשר להיות אנושי, להיות מתבגר, ועדיין להיות טוב.
ובחזרה לפתיחה - סיימתי את הספר לפני תפילת שחרית. תקשיבו לפפר, לפעמים היא צודקת. תמיד היא צודקת. So sad.