"ובצעידתך אל עתידך,

ובריצתך אל עבר הכומתה,

לא הרגשת ששכחת משהו בחדרי נפשך?

הנחת אותה על המדף, לא הבטחת שתחזור.

בשמלה משובצת עם שולי תחרה לבנה,

גלים זהובים בים של שיערה.

חיוך קפוא ודמעה חמה,

הילדה הפכה לנערה, ומנערה לאישה.

על המדף היא עדיין יושבת,

עליך במשך שנים רבות היא חושבת.

מחכה שיום בהיר אחד אתה תחזור,

ולליבה לפעום מחדש אתה תעזור..."

הטיפות נוקשות על גג התחנה כמו אלפי צעידות של חיילים על האדמה הקרה,

והרוחות מייבבות כמו עלמה צעירה על קבר אהובה.

אצבע קטנה מציירת על זגוגית החלון לב תמים, מלא בדמעות קפואות הזולגות מלחיי ענני המלחמה.

"מסעף בית העלמין" מכריז הקריין,

ואני חולמת על הימים בהם היית מצייר את הלב אתה

"הגיעה העת בה הפסיקו המלאכים לגונן על חיילים בנשיקותיהם הטהורות, והחלו החיילים לשמור על מלאכים בכנפיהם עשויות הפלדה"