ביקורת ספרותית על המצפן הזהוב - חומריו האפלים #1 מאת פיליפ פולמן
ספר בסדר

---

כהרגלי בקודש – אני עייף. וצריך לקנפג שרת DHCP ולא מצליח. לכן אני כותב ביקורת. זה רבותי – הגיון צרוף. למרבה המזל, אני תמיד יכול לטעון שאין לי בחירה חופשית וזה מה שהגורל קבע לי. למרבה הצער, עם גורל לא הולכים למכולת.
מה הוא גורל? האם כל המעשים שלנו קבועים מראש? אם כן, זה נשמע עולם מבאס משהו. לא שמבאס הופך משהו ללא נכון, אבל עדיין – זה לא בדיוק משהו שהייתי רוצה להאמין בו. ומה המשמעות של כל זה לחיינו?
או נשמה, מה היא נשמה? האישיות של האדם? יש חלק ספציפי במוח שאחראי על זה. הזיכרונות של האדם? כנ"ל. האם הנשמה היא פיזית בכלל? זה נשמע ממש לא הגיוני, כי אם היא פיזית זה קצת מאבד את הפואנטה, לא? אבל אם היא לא פיזית, אז מה היא כן? ואיך היא מתקשרת לעולמינו?
לפולמן יש תשובה ברורה לנושא, לפחות לקטע של הנשמה. הנשמה היא דבר פיזי לגמרי. מה הכוונה הפיזי? לכל אדם יש דמון, שזה מעין נשמה. פגיעה בדמון כפגיעה באדם ולהפך. כאשר אדם מת, הדמון שלו מתפוגג. הדמון הוא דבר פיזי בצורת חיה, והיא מסוגלת לדבר עם האדם. האדם לעולם לא בודד, כי תמיד יש לו דמון. עד כאן – רעיון מגניב, ממש מגניב. ומכאן והלאה יהיו שני דברים – תלונות וספויילרים.
עד כאן זה נשמע ספר מעולה, וככה גם המליצו לי עליו – ספר נהדר שאני ממש אוהב אותו. אם המלצות כאלה אי אפשר לסרב, נכון? ובכן, אני אדם מנומס לתפארת ולכן קראתי אותו. וזו הייתה הטעות שלי.
כאשר הרבה אנשים ממליצים על משהו, זה יוצר בילד-אפ, וכאשר זה לא עומד בציפיות זה מבאס. הספר נחמד, אבל הוא פנטזיה. כמה פנטזיה? כל כך פנטזיה ששקלתי לזרוק את הספר באמצע. כי כאשר באמצע הספר מגלים לפתע שליירה היא בת של עזריאל וגברת קולטר וזה אמור לסחוט ממך משהו שאני לא יודע מה הוא בכלל, זה טיפה מתסכל. מה? למה זה טוב? נו, שוין. המשכתי לקרוא והספר השתפר עם הזמן, אבל הוא עדיין לא מדהים. המליצו לי על ספר "מדהים" וקיבלתי ספר "חביב+". עכשיו, למען הסדר הטוב – זה לא שכל פנטזיה היא כזאת, ולא שכל קטע כזה הוא פנטזיה, אבל זה משהו שלרוב מתקשר, בעיני לפחות, עם פנטזיה.
ועכשיו, כמו כל מעשיה טובה, נגיע לדת – הדת תופסת חלק מסוים בספר. חברי הדתיים שהמליצו לי על הספר, ובכלל זה אחדים מבני משפחתי, הזהירו אותי שהספר הזה מאוד אנטי דתי. יש בו חלקים אנטי דתיים, אני לא יכול לומר שלא, אבל ציפיתי ליותר. מה הכוונה? יש ספרים אנטי דתיים טובים. סלמון הספק? מעולה. ננסי המכרות? מעולה. Small gods? מעולה. אפשר לכתוב ספר כפרני איכותי וטוב. הספר הזה לא עונה להגדרה. הוא כן מכיל כפירה, בעיקר בסוף הספר – נשמה היא דבר פיזי וניתנת לניתוק, אינקוויזציה, כנסייה סטייל גלילאו גליליי, פושעים מנוולים. הכנסייה מושחתת ומנוולת ומעקבת את המדע. מותר לחקור הכל, בגבולות המותר הסביר והתיאולוגי. מחקרים כפרניים יסתיימו באופן רע. אפשר משהו חדש? זה נורא כיף להאשים את הכנסיה בכל, אבל אם כל המאמצים שלה, עדיין שלושת הרוצחים הגדולים בהיסטוריה – מאו, סטלין והיטלר היו אתאיסטים. הכנסייה רצחה את המדע? לא, כי הקומוניזם פיתח מדע טהור, וגם הנאציזם.
מבחינת הפולטיקה של הספר – היא קיימת, אבל היא יכולה להיות טובה יותר. ספר שיש בו רובד פוליטי איכותי, יכול להיות טוב. מבחינה זאת הספר הזכיר לי טיפה סיפור של אסימוב שגם כן עסק בצנזורה. בשני הסיפורים הפוליטיקה לא הייתה כתובה טוב מספיק. יכול להיות שפשוט פספסתי רובד שלם כי סתם הייתי עייף, ואף על פי כן – לא מצאתי את הספר הנפלא שהבטיחו לי. קראתי כבר ספרים טובים יותר.
אז אחרי שסיימתי לקטר – מה כן טוב?
הרעיון. הרעיון של נשמה שאפשר לנתק נפלא. הרעיון של מה קורה לילדים בעקבות זה? מעולה. לי באופן אישי הדובים הזכירו טיפה את חוות החיות – הם מנסים להיות בני אדם וזה מתפקשש באופן מוחלט וטוטאלי, אבל כנראה אין שום קשר.
הבדיחות על פיזיקה? מצויין. הוא פנה עולם עם פיזיקה מצוינת, דבר שלא נהוג אצל סופרים מסוימים. פולמן בנה עולם דומה לשלנו, וזה כולל את הפיזיקה. כולל הדואליות של החלקיק, והחתול של שרדיגר. וזה לא מובן מאליו, וזה מקסים.
העולם דומה מאוד לשלנו, ובמובן מסוים זה מקל. קל לזכור גזעים, מינים ושאר חיות רעות בצורה קלה בהרבה עם קוראים להם סוענים ולא בני לילית או משהו.
לסיכום - הספר סך הכל היה בסדר, אולי אפילו טוב עם קצת דמיון, אבל הוא לא מה שציפיתי לו. אני כנראה אקרא את ספרי ההמשך, אבל אם פחות תקווה, ואולי אפילו זה יהיה טוב בסוף. מי שאוהב פנטזיה כנראה יהנה יותר, ובוודאי מי שפחות קטנוני ממני. לא הייתי ממליץ לקרוא אותו, אבל כנראה הרוב חלוקים עלי בנושא זה.

» ביקורות נוספות של דז'נייב האב
» ביקורות נוספות על המצפן הזהוב - חומריו האפלים #1