מה אפשר לכתוב על "מטבח משפחתי" שלא כתבתי כבר על "סוכריות מהשמיים"?
הסופר אותו סופר, הסגנון אותו סגנון, גם המתכונים (שלא באמת מעניינים, צר לי), עדיין שם, והכריכות די דומות.
אז כתבתי על "סוכריות מהשמיים" ש -
יש בו סיפורים, אבל לא כולם בנויים ממש במתכונת של סיפור קצר. חלקם נוטים לגלוש לכיוונים שונים ולערבב בין סיפורים, בחלקם הפואנטה קצת חלשה, אבל זה לא משנה.
אלו סיפורים נהדרים, מצחיקים, נוגעים לל

"אליעזר בן יהודה
יהודי מבדח.."

שר מתי כספי אי אז בימים שבהם היתה לו רעמה מכובדת. עברו כמה שנים טובות מאז, ועכשיו הנין של אליעזר מבדח אותנו. ואין מה לומר, יפה כוח הבן מכוח האב.


"איתמר - אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו היתה שפת עבר..."

תמיד תהיתי מה נסגר עם איתמר. למה הבנאדם ננעל על לאה ולא ירד ממנה. שלוש שנים להתחנן, לנהל רומן שכל ירושלים עוקבת אחריו בנשימה עצור

ברכישה האחרונה שלי הוא היה במבצעים, אני נורא נהנית לקרוא את ספריו של <mark>גיל חובב</mark>, הוא לא מתייפייף כותב בגובה העיניים... וזה תמיד זמן טוב לקרוא אותו.

ספר מעולה מעולה מעולה. אם היה אפשר הייתי נותנת יותר מ5 כוכבים.

אין כמו <mark>גיל חובב</mark>, אני מאוד נהניתי צחקתי כל הזמן בקול גדול והחזיר לי את "האדום ללחיים", התחלתי לקרוא אותו ככה כמו כל הספרים שאני מתחילה וחשבתי שימין להסעה של מחר למשמרת בדיעבד איפה לא יכ

אוי, כמה בכיתי כשקראתי את "הבכור לבית אב"י", אי שם בשלהי כיתה ד' או ה'.
איזה ספר טרגי זה היה, כמה מחלות, מוות, ייסורי גוף ונפש.
את "אהבת איתמר" כבר לא קראתי, הוא יצא מאוחר מדי.
כבר הייתי בוגרת מדי לקריאת ספרי ילדים, וצעירה מכדי לחזור לקריאת ספרי ילדים.
אז נשארתי עם הטרגדיה, העצב, המוות והמחלות.

איזה מזל שקם נצר למשפחה המופלאה הזו וכתב את הספר המקסים הזה.
איזו מחווה יפה יותר אפשר לעשות למח

8.7.15
"שלום, הגעתם למוקד כבקשתך, מפעל להגשמת משאלות."
"היי, מדברת קריקטורה מירושלים, תעבירי אותי בבקשה למחלקת כתיבה."
"מיד."
פלייבק מעצבן של "לפעמים חלומות מתגשמים"
"היי, מדבר גיא, מחלקת כתיבה. כתיבה כמו של מי תרצי לקבל?"
"טוב, אז אני רוצה שהכתיבה שלי תהיה שילוב מיוחד של כל הסופרים הבאים, אתה רושם?"
"כן."
"ג'יי קיי רולינג, חיים סבתו, מיכאל שינפלד, חוה רוזנברג, ש"י עגנון, ג'יין אוסטן."

אין לי מושג למה אהבתי אותו פחות מאת שני הקודמים לו. אמנם פחות בקמצוץ, בקורט, אבל פחות. הסיפורים המסופרים בספר הזה דומים מאד לסיפורים שסופרו בקודמיו. אותם גיבורים, אותו "ראש" ואותם מתכונים להכנת המנות של הסבתא שהם... איך לומר? לא ממש מעוררים תיאבון. אז למה אהבתי פחות?

בספרים הקודמים נראה כאילו הסיפורים נשפכו החוצה בלי מאמץ. הם פשוט סיפרו את עצמם ו<mark>גיל חובב</mark> רק אסף אותם, ניער מהם אבק ואיפשר לכולם ל

סיימתי ברגעים אלו את הספר והמחשבות מתרוצצות במוחי בעירבוביה כאוטית אך צבעונית ושופעת רגשות מעורבים המתחבטים זה בזה בקולניות.
במשך מספר ימים קראתי טיפין טיפין את הספר. מתוודעת לצידה האחר של ההיסטוריה היהודית. של אלה שהיו אחראים על אבן היסוד העיקרית במדינתנו: השפה. פריחתה ותפארתה של השפה העברית. נטילת האבק מעל פניה והרוויתה מחדש.
אותה המשפחה שפעמים רבות מתוארת באופן חמור סבר, בדקדקנות שגעונית, כמע

יש ויכוחים על החוק שנקרא "חוק הסופרים". אנשים נגדו, אנשים בעדו, אין מסקנה חותכת. אבל מבחינתי יש לו יתרון אחד, והוא ששוב אפשר לתת ספר במתנה, בלי להיחשב קמצן מעצבן שרוכש במבצע של ארבע במאה ושומר אותם בבוידעם. הנה אחד התחביבים הפחות ידועים במשפחה שלנו: לרכוש כמתנה למישהו ספר חדש, אבל באמת חדש. בשחיתות של המחיר הקטלוגי המלא, כי זה למתנה, ורק ככה יידעו שבאמת השקענו, ולא קנינו באיזה מבצע חלילה. ואז, כשה

ישנם כותבים שקריאת יצירתם מגרה בעיקר את חוש הרחמים. מצוין בהחלט בנושא זה הוא יהודה עמיחי כמובן, שקריאה של שיר אקראי שלו נוטעת בי רצון עז להושיב אותו ולהכין לו תה קמומיל. או נענע. איזה תה שירצה, באמת, המסכן. אמנם יש מסכנים מזויפים, כלומר שכנות מסכונתם שנויה במחלוקת, כגון עמוס עוז בספרו המלנכולי ביותר (נחשו לאיזה התכוונתי).
בשפה עשירה ובתיאורים חיים, מפליא <mark>גיל חובב</mark> לתאר את ילדותו המשונה ומשפחתו המי