ביקורת ספרותית על גברת ורבורג מאת עירית לינור
ספר לא משהו

---

תודה, עירית לינור, על שעזרת לי להסביר לעצמי למה אני כל כך שונאת ספרי מבוגרים, או לפחות את המודרניים מביניהם.

יש עובדה אחת בעולם הזה שאני מאמינה בה בכל מאודי: העולם מאוזן בין טוב ורע. קרי, שיש המון המון רע ומגעיל ומכוער, אבל ממש באותה מידה יש יפה וחמוד ומקסים וטוב לגמרי. מול היטלר וזיהום אוויר ורוצחים ניצבים ביל גייטס והים וחתלתולים.

הקטע הוא שמבוגרים רבים, בעיקר האומנותיים עאלק שבהם, לא מכירים בכך. הם עסוקים בהשתכשכות בשטח הביניים הנרחב שמשתרע בין השניים: אזור הביצות המאובק בו הרע לא רע מאוד והטוב לא קיים בכלל והעולם בינוני נורא וזהו. ומאחר שהחיים שלהם קצת משעממים, כי הם מעדיפים להישאר שם ולעבוד על עצמם שהם אומללים בצורה רומנטית בזמן שגם אם כל האושר שבעולם היה מקפץ מולם בכיסוי הקומקום של דובי הם לא היו שמים לב, הם חשים צורך ליידע את העולם בכך. וכאן מתחילה הטרגדיה: אנחנו קוראים את זה.

הספר הזה קריא, סוחף, והחלק הראשון שלו מתואר מצוין, וזה סוף הדברים הטובים שאני יכולה לומר עליו. כי כל מה שקורה במשך כ370 עמודים מזורגגים הוא שעירית לינור שוטחת בפנינו דיוקן של גיבורה מייגעת להפליא וסביבתה המייגעת פי כמה, כדי לגחך אלינו ולציין שאנחנו פתטיים אם רצינו מסקנה. חה חה. העולם כה חסר משמעות, אני כה מתוחכמת.

הכוח היחיד שמניע את גיבורת הספר היא האהבה שהיא לכאורה מרגישה. זה א. דרך מעפנה להניע עלילה, ב. לא אמין בכלל. הדמויות סביבה הן קריקטורות, אנחנו אמורים להאמין שהיא אמינה.

הספר בנוי בערבוביית זמנים שאמנם עובדת אבל מתישה עד דמעות (האם היה לספר עורך?).

אולי עוד הייתי מקבלת את זה איכשהו אם בתוך הביצה המדשדשת הזו היה נוסף לנו עומק בדמות צבעוניות מיוחדת, אנושיות או אפילו ריאליסטיות. אבל לא. אנחנו חיות בתל אביב והו כה עצוב לנו בחיים חסרי התועלת שלנו בהם אנחנו שוכרים דירות יחיד ממשכורת של מזכירה, נשארים כל החיים עם שלושה אנשים ובוגדים במי שרק אפשר כדי להרגיש משהו. וואו. אין לנו תחביבים, ומי שיש לו זוכה לכאלו קיתונות לעג כי הוא העז להזכיר לקורא שקיים עולם טוב יותר בחוץ שכדאי לו לפזול אליו במקום לקרוא את הספר הזה.

רוצה לכתוב ספר שמדבר על סתמיות החיים? תכתבי, אבל שכנעי אותי. לא שכנעת? אל תמרחי את זה על פני כל כך הרבה זמן.

אני קוראת ספרים שעוסקים בעצב של החיים הבוגרים, באמת. אבל הטובים מתוכם אשכרה יודעים להציג איזון: בפאנגירל קאת' סובלת המון זבל, אבל יש לה את האינטרנט והכתיבה וקפה וסוודרים, ואבא שלה אמנם מיואש אבל עם ניצוץ אמיתי בעיניים. בג'יין אייר הטרגדיה אמיתית והגיבורים לא כופים אותה על עצמם ויודעים לחייך מדי פעם ולאהוב אנשים סביבם.

אז לא. לא שכנעתם אותי. זה היה גרוע, זה היה לא אמין אפילו לרגע, אני תוהה מאיפה בנאדם סופג מספיק כוח ושנאה עצמית כדי לכתוב את הדבר הזה ולהאמין שזה ראוי לצאת לאור, כואב לי שהספרות המודרנית חושבת שככה החיים המודרניים נראים, כי הם לא. ואם החיים של מישהו מכם נראים ככה, בחיי שאין לי אלא לומר שזה מגיע לכם.

ביי.

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על גברת ורבורג