“ביום רביעי האחרון, בשעת בוקר מאוחרת כלשהי, פקחתי סוף סוף עיניים והתמתחתי. הראש שלי התחיל לאתחל את עצמו, מקרטע, בזמן שגיששתי אחרי המשקפיים. ואז זה קרה.
ASDFGHJKL!!!! צווח קול נלהב מאוד בירכתי המוח שלי.
המבקר הפנימי שלי גלגל עיניים.
מותר לי להתלהב בנסיבות כאלה, התעקש הקול. וחוץ מזה אני פאנגירל, אם לא אכפת לך, ועל זה משלמים לי.
בטח שמותר לך, ציינה הפולנייה הפנימית שלי בנועם. תצעקי מה שאת רוצה, תעירי את כולנו, למה לא. אולי בשלב מסוים אפילו תספרי לנו מה העניין, נניח.
הפאנגירל התחילה למלמל משהו, נחנקה מרוב התרגשות, נופפה בידיים זמן מה עד שהצליחה לחזור להביע התלהבות בדרכים יותר מקובלות, ואז אמרה חסרת נשימה, השיטה הרציונלית! מודפסת! בעברית! קיבלנו חמישה עותקים! זה הפאנפיק הכי מדהים שאי פעם חכיחשכגטוביחהסהזסדכקאקאטןםקםפ!!! את סוף המשפט היא הבליעה שוב אל תוך השתנקויות מלאות הבעה.
ואז הכל יצא משליטה וכולם התחילו לדבר בבת אחת, אלף קולות נרגשים בתוך הגולגולת שלי על הבוקר עוד לפני הקפה, לעזאזל איתם.
בכל זאת הבנתי ללבם. לא כל יום יוצא לאור הפאנפיק האהוב עליך. למעשה, זה לא קורה אף פעם.

פאנפיק (fan-fiction, סיפורת מעריצים) הוא יצירה שנכתבת על בסיס יצירה אחרת ושואלת ממנה דמויות, רעיונות, אירועים ותפאורה.
במובן מסוים כולנו כותבים פאנפיקים - כשאנחנו מדמיינים לעצמנו סוף אחר לסיפור, או "יודעים" מה דמות כלשהי היתה אומרת בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, או מחזיקים בדעה נחרצת, שונה מזו של הסופר, לגבי הדבר הנכון שהגיבור צריך לעשות. יש אנשים (בנות עשרה בעיקר) שממש הולכים וכותבים את כל זה. התוצרים הם תופעה אנתרופולוגית מרתקת. בעיני לפחות. קודם כל, תשעים אחוז מהז'אנר הם רומנים רומנטיים. שנית, הפופולריות הרבה של פאנפיקי AU, שמתרחשים ביקום אלטרנטיבי, שבו רק שמות הדמויות זהים למקור, מדהימה אותי כל פעם מחדש. שלישית, אתם לא רוצים לדעת מה בנות בנות ארבע עשרה כותבות לקהל יעד של בנות בנות ארבע עשרה. רביעית, רוב הפאנפיקים הם זבל. אבל פה ושם יש יהלומים כאלה שאני מוצאת את עצמי מייחלת שהכותבת תעשה משהו עם הכישרון שלה.
כי פאנפיקים לא יוצאים לאור.
למה?
האיכות הספרותית הטהורה של רוב הפאנפיקים מוטלת בספק רב;
אורך של פאנפיק ממוצע הוא בין שלוש פסקאות לחמישים פרקים, רחוק מאורך של ספר;
אבל בעיקר, מכירת פאנפיקים היא הפרה של זכויות יוצרים. אם אני משתמשת בעולם שיצר סופר אחר ביצירה שלי, אסור לי להפיץ אותה בתשלום. לכן האינטרנט הוא מכורתם של הפאנפיקים. לכן אנחנו שולחות אחת לשנייה קישורים במקום להשאיל עותקים פיזיים של פאנפיק. לכן אי אפשר לכתוב ביקורות על פאנפיקים בסימניה.

אנחנו עומדים עכשיו כולנו בדף הספר של היוצא-מהכלל היחיד. "הארי פוטר והשיטה הרציונלית" (שמכאן ולהבא אקרא לו בשם החיבה האנגלי שלו HPMOR) יצא לאור באנגלית בשישה כרכים, ובעברית יצא זה עתה הכרך הראשון שלו. הוא מרתק ומשעשע, אין ספק שהוא ארוך מספיק, ומאחר ואסור למכור אותו, פשוט חילקו אותו בחינם.
ASDFGHJKL!!!
בדיוק.

אבל כל העניין הזה מרגש לא רק כי הוא יוצא דופן. הוא מרגש, כי "הארי פוטר והשיטה הרציונלית" הוא יצירה מבריקה ומשעשעת ונוגעת ללב, שאני יותר משמחה להחזיק על המדף שלי. אני אוהבת לדבר עליו. אני אוהבת לנתח את הדמויות שלו. אני אוהבת אותו, נקודה. הוא גאוני. אני מדברת עליו יותר מדי, ואני חושדת שהספקתי להשניא את הנושא על כל החברים שלי, אבל הפעם אנסה להעניק סקירה הוגנת. אם אני מתחילה לחפור, תגידו לי.
את HPMOR כתב אליעזר יודקובסקי, חוקר אינטליגנציה מלאכותית אמריקאי. הוא באורך כולל של 120 פרקים, זכה למספר העוקבים הגדול ביותר שזכה לו פאנפיק כלשהו אי פעם, ואני אומרת גלויות שאין שום טעם לקרוא אותו אם לא קראתם את הארי פוטר. אם כן קראתם, בבקשה, בבקשה תקראו את HPMOR. ואם לא קראתם את הארי פוטר, אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל. זאת סדרה נהדרת, וזה ילדותי לא לקרוא אותה רק כי כולם מדברים עליה כל הזמן. אם מדען מחשבים אמריקאי לא מתבייש בזה, גם אתם יכולים.
HPMOR מכיל בין השאר ניסויים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, קצת פיזיקה, קצת מדעי הקוגניציה, קצת כלכלה, היסטוריה על קצה המזלג, רפראנסים לרוב לספרים וסרטים שחנונים אוהבים (אלפי רפראנסים. אני לא צוחקת. מהמתבקשים (לקאנון ולטולקין ולאליס ולמדריך הטרמפיסט וכולי) ועד מפתיעים בתכלית כמו אן שרלי או דוקטור סוס. ברור גם שיודקובסקי קורא פאנפיקים, פאנפיקי פלאף, למעשה. סלאשים. אני נמנעת בכוונה מלהסביר את המשפט האחרון כי מביך אותי לרדת לדקויות העולם המוזר של הפאנגירלז.)
יש לו מנהג מגונה להזכיר מושג כלשהו בחצי משפט ולהמשיך הלאה. ויקיפדיה בדרך כלל מוכנה להרחיב, ואני חייבת לו השלמה של כמה וכמה חורים בהשכלה שלי. אני לא חושבת שנתקלתי אי פעם בטקסט כל כך מעשיר באופן כל כך אגבי.

אז על מה זה בעצם?
HPMOR, למרות שמו, לא מדבר על הארי פוטר. לגיבור שלו קוראים הארי ג'יימס פוטר-אוואנס-וורס. נוח מאוד שיש לו שם אחר, כי הארי של HPMOR הוא דמות חדשה לחלוטין שלא דומה בכלל להארי הקאנוני. בניגוד לרוב הדמויות בפאנפיק, שדומות מאוד למקור. הארי פוטר-אוואנס-וורס הוא יתום בן אחת עשרה שגדל אצל הדודים שלו ויש לו צלקת ברק מוסתרת למחצה על ידי שיער שחור פרוע. הוא גם משקפופר. אבל בכל היבט אחר הוא דמות עצמאית. פטוניה התחתנה לא עם ורנון דרסלי אלא עם פרופסור מאוקספורד, והארי זכה להשכלה מדעית נרחבת. חוץ מזה הוא גם מחונן ואין שום ספק שהוא חנון גאה.
ואז הוא מגיע להוגוורטס ו...בגדול, משתרר כאוס מוחלט, קורים אירועים לא סבירים, מסובכים ומשעשעים מאוד, ואני לא באמת יכולה לדבר על העלילה כי ספויילרים בכל פינה. אבל לדבר על הדמויות אני יכולה בהחלט.

~ הארי פוטר-אוואנס-וורס ~
הוא חבר שלי עכשיו, עוד חבר ספרותי לאוסף של הטובים-ביותר. אני מצטטת אותו יותר משזה בריא. תשעים אחוז מהזמן הוא לא מתנהג כמו ילד בן אחת עשרה, אפילו לא קצת. אבל בעשרת האחוזים הנותרים הוא יעורר בכם חשק עז לחבק אותו. הוא מזכיר לי את פרופסור גונסובסקי מהשד מכיתה ז': "בחור, אתה לא תמות מוות טבעי!" זאת דמות עגולה ומורכבת, מעוררת הזדהות וצחוק. קשה שלא לאהוב אותו. היד על הכריכה היא שלו, ואם תלמידי הוגוורטס היו רואים אותה בתנוחה הזאת הם כנראה היו מתחילים לצעוק. סמוך לקריאה ולמשך כמה שבועות מצאתי את עצמי חושבת כמוהו, מתנסחת כמוהו. מטריד - וגם מאוד מרשים.

~ מינרווה מקגונגל ~
מזכירה מאוד את מי שהיא בקאנון, בתוספת מערכת יחסים יפהפיה עם הארי, וכמה סיטואציות גאוניות. חנות הגלימות של מדאם מלקין, למשל. וממש בסוף, הסצנה בקסמהדרין. שאלו אותי כבר כמה פעמים אם הקריאה של HPMOR תהרוס את ההנאה מהקאנון. התשובה שלי היא לא. אני עדיין קוראת אותו, עדיין אוהבת אותו, ובדמויות כמו מקגונגל, הפרשנות של יודקובסקי לדמות הפכה אצלי לחלק בלתי נפרד מהדמות הקאנונית. הוא לכד את המהות של הדמות המקורית וזיקק אותה, וזאת התוצאה.

~ אלבוס דמבלדור ~
כנ"ל. דמות מורכבת מאוד ורבת פנים שהיא בה בעת דמבלדור שהכרנו וגם צדדים שמעולם לא ראינו בו, אבל מסתדרים להפליא בתבנית השלמה. אני אציין כאן שלא דמבלדור הוא הגנדלף של הארי בפאנפיק הזה, אלא פרופסור קווירל. בכל זאת יש לא מעט שיחות בינו לבין הארי וכל אחת מהן היא הברקה. רעיון עוף החול זוכה בפאנפיק לטיפול רציני, וסנייפ כסוכן כפול גם, ודמבלדור משחק משחק מסובך מאוד, אבל אל תתלוננו על שום דבר לפני פרק 119, בבקשה. (דמעתי בפרק ההוא.)

~ הרמיוני גריינג'ר ~
אותה גאון שאנחנו מכירים, בתוספת חוש מוסרי חזק מאוד. תהפוכות עלילה שאני לא יכולה לפרט לגביהן... (כן, אני נהנית להיות מסתורית ומרושעת. נסו פעם) מערכת יחסים מקסימה בתכלית בינה לבין הארי. דיאלוגים מענגים בעלי משמעות כפולה. סצנה נהדרת שבה הארי צועק על ההורים שלה. אלרג"ה גרסת יודקובסקי. והסוף, וואו, הסוף.

~ פרופסור קווירל ~
קווירל של HPMOR הוא הגאונות בהתגלמותה. הוא...
אני אשתוק.
(שיעורים בקסם קרבי.)
(הצבאות של פרופסור קווירל.)
(צבא דרקון!)
(אני אשתוק.)

~ וולדמורט ~
לא נתקלתי בדמות נבל גאונית כל כך כבר שנים. שנים. אם יודקובסקי יבחר יום אחד ברוע העולם הזה יהיה מקום נורא לחיות בו. מאחר וHPMOR קוטל באכזריות כמה וכמה קלישאות ספרותיות, אנחנו לא זוכים לגרסת וולדמורט המלאה של התרחשות האירועים אלא בונים אותה יחד עם הארי מרסיסי ידע אקראיים. היא עדיין עמוקה ומרתקת. ועצובה, קצת. אם מישהו יצליח לנחש את הסוף הערכתי הנצחית תוענק לו.

~ ועוד משהו... ~
סנייפ, לוציוס ודראקו מאלפוי, נוויל לונגבוטום, פדמה פאטיל, בלטריקס לסטריינג', ועוד אי אלו דמויות שאני לא יכולה לא להתייחס אליהן בכלל, אבל שוב נכנסת לבעיית הספויילרים. בגדול, למעט המאלפויים, לכל אחת מהדמויות מוקדשים כמה פרקים שהופכים אותן ברגע למלאות חיים. המאלפויים הם סיפור אחר וכתבתי ומחקתי כמה פסקאות ואני מצטערת. ספויילרים. למה שלא פשוט תקראו בעצמכם. רק שימו עין על דראקו, כן?


מילה על התרגום.
HPMOR תורגם על ידי משוגעים לדבר, פרק אחרי פרק. הם התחילו שניים או שלושה; פתחו אתר אינטרנט והעלו אליו כל פרק שסיימו לתרגם. עם הזמן עלה הרעיון להניח לקוראים שמחכים לפרק הבא לעזור בתרגום שלו. הם יצרו קישורים באתר למסמכי גוגל דוקס של כל הפרקים הבאים. את רוב הפרקים תרגם תרגום ראשוני יותם פדרמן, ואחר כך עברו עליהם הקוראים והוסיפו תיקונים והערות. גילוי נאות, אני עזרתי בתרגום החל מפרק עשרים ומשהו בערך. מדובר על כשלושים "מתרגמים", כרגע. יחד ניכשנו שגיאות תרגום וביטויים מאונגלזים, שיפרנו ניסוחים, החלפנו שמות תואר באחרים, ניסינו לזהות רפראנסים ולתעתק או לתרגם אותם במדויק. אפשר לומר שהתוצאה בערך משביעת רצון. חוכמת ההמונים וכו'. אבל אז התחילו לדבר על הוצאה לאור, כשנמצא תורם שמוכן לממן את העסק; והאחראים הבטיחו שהפרקים שיודפסו יעברו עריכה מקצועית ויהיו ברמה גבוהה בהרבה מאלה שבאתר.
זה לא קרה.
יש בעותק המודפס שבידי כמה וכמה טעויות, וזה מרגיז אותי. החל מפסיקים או סגירת מרכאות שנשכחו, דרך "לצוטט" במקום "לצותת" (טעות נפוצה אמנם), "אנשך" במקום "אנשוך", "ההגיע" במקום "הגיע", ועד שיבוש ציטוטים אהובים עלי, למשל זה:
"שלטון עולמי זה מונח כל כך מכוער, אני מעדיף לקרוא לזה אופטימיזציית עולם."
עכשיו זה "אני מעדיף לקרוא לזה שיפור עולמי". מצלצל הרבה פחות טוב, לעניות דעתי, ואני אמשיך לצטט את התרגום המקוון אם לא אכפת לכם.
אבל הפשע הכי פחות נסלח הוא החילול הזדוני של המשפט הכי מוכר ואהוב של אלבוס דמבלדור:
"פטפוטים! בלאבוש! קוקו! שפיץ!"
אני לא זיהיתי אותו בכלל, בהתחלה. קבלו את זה: "שמחה, לצון, בום בום טראח!"
יש אנשים שאין להם בושה.

בכל אופן. אני שמחה שהוא יצא לאור; אני שמחה שאני יכולה להציב אותו בין שאר הספרים שלי, ולהעניק אותו לכל מי שאני רוצה נואשות שיקרא אותו כבר; אני שמחה לדעת שגם חמשת הכרכים הנותרים אמורים, בתיאוריה, לצאת לאור בשנים הקרובות.
אבל עד שזה יקרה, אני אצרף פה את הקישור העברי,
http://rationality.co.il/index.php/hpmor/chapter-1/
ואת המקור האנגלי,
http://hpmor.com/chapter/1

אני ממליצה בלהט פאנגירלי חסר עכבות. לכו תקראו אותו. הוא מבריק.
מה שלא יהיה, אל תפסיקו לפני פרק חמש. זה הפרק שבו התאהבתי בו סופית. יודעים מה, אני פשוט אצרף פה את הקישור לפרק הזה. אם אתם מתלבטים אתם יכולים לקרוא אותו בפני עצמו ולהחליט. אני נחנקתי מצחוק.
rationality.co.il/index.php/hpmor/chapter-5/
ודברו איתי. אני תמיד מוכנה לדבר על הספר הזה, הוא אחד הספרים האהובים עלי, אבל מי בכלל קרא אותו?

* ASDFGHJKL הוא רצף האותיות שמתקבל כשלוחצים על כל המקשים בשורה האמצעית במקלדת ברציפות. האגדה האורבנית אומרת שזה מה שקורה כשפאנגירל מטיחה את הראש במקלדת. לא נכון, ואל תנסו בבית. בכל אופן, זאת דרך מקובלת לתמלל פאנגירלז צורחות בהתרגשות.

* לפרוטוקול: המבקר הפנימי שלי מודיע שלא עשיתי את זה נכון ושHPMOR טוב הרבה יותר מאיך שתיארתי אותו.”

“בשלב מסוים, חייבים לקרוא ספר שנערץ על ידי קהל חבריך, גם אם תחושת הבטן מתנגדת. וללא ספק זהו ספר נערץ, ברמת-על, ברמה שכבר יצרה אצלי אנטי. זהו בפנתיאון שלהם, והם באו להסית ולהדיח. למסיין.
הבשורה על פי יודקובסקי:
בקצרה, מדובר בפאנפיק (יצירת-אהדה שממשיכה או משחקת עם יצירה קיימת) על הארי פוטר, מאת אליעזר יודקובסקי. מהותו של הפאנפיק היא לדמיין מציאות אלטרנטיבית, בה הארי פוטר הוא ילד גאון שניגש לגילוי עולם הקסם מתוך אמפיריציזם ו"השיטה הרציונלית", כך שהסופר מפגיש בין אהבתו לסדרה לדרכי החשיבה המדעיים שלו.
אני לא סיימתי את הספר. התחלתי, הפסקתי, התחלתי שוב. כשהפסקתי לראשונה, זה היה מתוך חוסר התעניינות. כשהפסקתי שנית, זה היה סופי, מוחלט – מוחלט במובן של החלטה ובמובן של לחלוטין: אני לא אמשיך לקרוא את זה.
ובכן, מדוע הפסקתי?
ראשית, אין ספק ואין מערער כי יודקובסקי לא יודע לכתוב. המלל שלו כהה ורפטטיבי, הדמויות שלו שטוחות לחלוטין, האינטראקציה ביניהן עשויה מקרטון. בפרק מסוים הארי ניצל ממוות על ידי נשיקה, כי הוא שונא שמנשקים אותו. באמת? זה אינפנטילי - ואז פתאום לקפוץ לגרסה הבוגרת-מדי שלו, כשהוא והרמיוני מביטים זה בזה ויודעים שקרה משהו שאי אפשר להחזיר בלה בלה בלה... אנסה להבהיר למי שלא קרה – ולמי שכן - שלדמויות שני מצבים בלבד: ילדותיים להפליא, ורציניים מעבר למידה. מה כוונתי ברצינות הזו, שהם בוגרים-מדי? לא שהם מתנהגים כמו מבוגרים; די הרבה ספרי ילדים מכילים גיבורים שהם עוקפים את גילם, והאמת הרבה מהם אהובים עלי. אך כאן, הם, איך אסביר, כאילו פתאום הם מבינים דברים ומדברים כאילו יש איזשהו סוד תת-קרקעי עמוק שרק הם קולטים.
ודווקא לא קורה שם שום דבר. התכסיס הספרותי הוא לגרום לך לחשוב שכן.
טוב, אמר חבר שלי. אבל זה ההבדל בינינו: אתה צריך כתיבה, ודמויות, ואני – הוא אמר – רוצה את הרעיונות. הוא טען שזה חילוק בין פנטזיה למד"ב, כשהוא בפלג המדע הבדיוני. עכשיו, הרבה מתנגדים לעצם החלוקה הזו. פראצ'ט כתב שמד"ב זה פנטזיה עם חלליות, אם אינני טועה. אני חושב שפראצ'ט קצת מעלים עין, אך נחזור לכך בהמשך. וגם אם לא נפריד בין הז'אנרים, עדיין קיימת טענה ספציפית של העדפת רעיון על כתיבה.
אפילו אם נקבל שהכתיבה והדמויות כושלות, אולי זה מספיק רק בשביל התוכן? ההברקות שלו בחיבור בין אמפיריציזם לעולם הקסם? שמעו, הוא חכם, ויש לו קטעים מבריקים, אבל הוא חכם וזהו. אין עומק לרוב הקטעים שלו.
לפחות, עד שהוא מגיע לאידיאולוגיה שלו. וכאן מדובר בסיפור אחר לגמרי. זאת הבשורה שלו.
ו-ק ס לואיס בכבודו ובעצמו לא הזריק אידיאולוגיה ביותר דוגמטיות ובאופן בולט יותר מיודקובסקי שלנו: במובן מסויים השיטה הרציונלית משמשת נטו כפלטפורמה להפצת תורתו, אשר הוא מכנה הומניזם ואמפיריציזם. דוחף בכח לכל פינה, לא נותן מקום למחלוקת.
יש סצנה שבו פסאודו-הארי ופסאודו-דמבלדור מסתכלים אחד על השני בחוסר הבנה מוחלטת, כי הארי רוצה לחיות לעד ודמבלדור חושב שצריך למות, בסופו של דבר. ואני הערכתי את הסצנה. כי היא בטאה את הפער העצום שבין האידיאולוגיות, והשאיר אותנו להתמודד עם פער; עם שאלה.
ואז בפרק הבא הוא הרס הכל, כי הוא נתן להארי לנצח. היקום שלו צדד בדעותיו של הארי, בקטע כתוב נורא ומוגזם לאללה וארוך מדי, בקטע של דמויות שלא מרגישים את הדופק שלהם ושל אנשים מפלסטיק – בקטע שבו הארי עושה מעשה כשף שלא נעשה עד אז בהיסטוריה! רק על ידי חזון של אנושות נצחית.
בשלב זה הפסקתי לקרוא.
ופה אני חייב לשתף אתכם בפחד שלי: פחדתי שאני לא אוהב את זה כי הרעיונות שלו מצליחות. שהן מערערות את עולמי ושאני מפחד מהאמת שבדבריו.
וזה חשש שנכון שיהיה לי, כדי לשמור על איזון, על בקורת-עצמית; אבל זה שנכון שיש חשש לא אומר שהחשש נכון. כי יודקובסקי דמגוג, והבמה היא שלו. כי הוא מציג דברים כביכול כאמת בלתי ניתנת לערעור, ולא עוצר לשאול. וזה מביא אותי חזרה שוב ל-ק ס לואיס, אבל הפעם לא בנרניה.
בספרו התיאולוגי-פילוסופי, ביטול האדם, לואיס כותב ששום "יש" לא מוליד "כדאי". שום הערה טכנית על המציאות לא יוצרת סיבה או חובה להתנהגות מסויימת. אפילו קיומו של אל. כל אימרה עובדתית יכולה להיענות במשיכת כתפיים. מוות, כאב, שמחה, דת, לאום, אנושות – מי אמר שאכפת לנו? אנשים שונים ניסו למצוא הוכחה, ביסוס אבסולוטי למוסר שלהם – מאלוה ועד הקדשת האינסטינקט הטבעי של האדם לשרוד. אבל זה לא מוכיח דבר. רק האדם יכול בתוך עצמו להחליט ליישם העדפה. ורק לאחר שהוא כבר יישם אותה, יכול המציאות להכווין אותו. "לאן כדאי לי ללכת?" שאלה אליס את החתול צ'שייר. "לאן את רוצה להגיע?" הוא השיב.
הארי פוטר-אוונס-ורס (שמו ה"מצחיק" ומלא בקורת חברתית וכו' של הגיבור) טוען, בכעס ענקי על כך שכל האנשים טפשים מכדי להבין דבר כל כך ברור, שהדבר המוסרי היחיד הוא להסתכל בעולם, לנתח אותו, ולעשות את מה שהוא מצווה עליך, גם אם זה קשה.
וזה נכון שצריך לתת למציאות להיות קיימת, ושלעתים היא תמנע ממך את דרכיך הישנה ותצטרך להתחיל בדרך חדשה.
אבל היא לא יכולה לומר לך לאן אתה רוצה להגיע.
יודקובסקי יודע זאת: לא פעם הארי אומר שקרא גם הרבה ספרי פנטזיה ומד"ב, ומשם יודע איך להתנהג, ומה זה טוב ורע. כן, יודקובסקי מודע שצריך איזשהו מקור למוסר, אך מקטין זאת היטב, מחליק את זה בין השורות. אפשר לחשוב שמוסריותו אובייקטיבית, שהוא מפיק מערכת מוסרית נטו מהשיטה האמפירית. הסתכל בעלמא וברא אורייתא.
אך עלינו לראות מבעד לתעתועים. כל הרציונליות של הסופר לא יוכל ליצור מוסר. רק להדריך אותך אחרי שכבר יש לך כזה.
ואולי זה ההבדל האמיתי בין מד"ב לפנטזיה, כי בפנטזיה, בקסם, המציאות עצמה יכולה להיות מוסרית, טעונה במשמעות אקטיבית, מפיקה אידיאות. ומד"ב זה פשוט דברים טכניים. המאבק בין טוב-לרע שחשוב בכמעט כל ספר נובע מהאנשים שנפגשים עם הטכנולוגיות, לא מן הטכנולוגיות עצמן.
ואז הסכנה של מד"ב היא לחשוב שזה הטכנולוגיה בעצמה. ויודקובסקי חוטא בכך שטוען לכתוב עולם טכני אך בכל זאת ממלא אותה במשמעות אינהרנטית. הוא עובד עלינו.
אבל היי, אולי המסר שלו בכל זאת חשוב, אם נשכח שניה מאופן ההצגה?
אבקש את סליחתכם, אם אזלוג (או כבר זלגתי) מספרות לפילוסופיה: ה"אנושיות" של יודקובסקי היא, לטעמי, חזיון שוטים. פאטא מורגאנא. היא בריחה מהאמת.
כי חזונו הוא חיי אל-מוות. אבל אנשים מתים. והאנושות תמות. ולהתמודד עם זה בטענה שהמדע תעצור את התהליכים הללו זה לא להתמודד עם זה כלל. הארי פוטר, האמיתי, מלמד רבות על התמודדות עם מוות. ושיש דברים רעים יותר ממוות – ראה הסוהרסן. וכמה יפה זה שיודקובסקי לא מסוגל להבין את המסר של הסוהרסן, עד כדי כך שהוא מוכרח לשנות את עצם מהותו, ממשהו רע מהמוות למוות עצמו. במילים אחרות, יודקובסקי היה לוקח את האבן, לא את הגלימה.
אלמלא שידעתי שהוא כבר עשה זאת, הייתי מציע לו לקרוא את הארי פוטר.

כשלא נהניתי, חשבתי לעצמי, בטח זה מוכיח שזה ספר טוב, ושחשוב לקרוא אותו. כי ספרים טובים דורשים מאמץ, נכון? והם משאירים אותך פחות יציב/ה, ולכן זה לא מהנה, נכון?
לפעמים לא. לפעמים, כשאתה לא נהנה, ומתעצבן, זה בגלל שזה לא ספר טוב. ושהבעיה היא לא בך. ואז אני ממליץ לך, באופן רציונלי, להסתכל על הזמן שכבר בזבזת בקריאה כ"עלות שקועה", ולסגור את הספר בלי לסיים אותו.”

“טוב, אין ספק אחד הספרים הטובים ביותר של הדור האחרון.
הארי פוטר- הסיפור מוכר, יש ילד מוזר, יש דודים מרושעים, הוא מגלה שהוא קוסם, יש כל מיני לחשים מגניבים וכו' וכו'.
רגע, אבל מה אם לא?
הארי פוטר-אוונס-וורס הוא ילד מחונן וגאון, רציונליסט, ויש לו דודים אוהבים. הכל משתנה כשמגיעה פרופסור מקגונגל ומספרתלו דבר שלא ייתכן: הוא קוסם. ןיש דבר כזה קסמים.
בעלילה מצחיקה, סוחפת, וגם מחכימה, יודקבסקי שואב אותנו לעולם של קסם מדעי, שפועל ע"פ חוקי המדע והטבע.
בעיקרון הסיבה שיודקבסקי כתב את הספר, היא בגלל שבתור מעריץ מושבע של רולינג, ורציונליסט שרוף לא פחות, הוא לא יכל לסבול את זה שאין שום חוקים כמעט בקסם.
למשל: יש קסמים שאין בשבילם מספיק כח קסם. מה קובע כמה כח קסם יהיה לך? איך הוא מתפתח? האם יש מגבלה לכמה לחשים אתה יכול להטיל? וכו' וכו'.
הערך המוסף של הספר הזה (מעבר להנאה ולצחוק הבלתי נשלט), הוא שמשולבים בו הרבה רעיונות פילוסופיים, עקרונות מדעיים, ועוד ועוד שכולם נכונים. הרעיון היה לבנות עולם קסם שפועל ע"פ חוקי המדע, מה שהופך את העניין למאד מעניין ומחכים.
ספר משעשע מאד, מעניין מאד וגם נדרש להחזיק ראש בהרבה מקרים, למשל כשהארי מנסה להסביר למאלפוי, קראב וגויל בעיה פילוסופית מסובכת, והופך למונולוג ארוך ומפותל, שדורש ריכוז, אם כי בסוף מופיע גמול בדמות צחוק בלתי פוסק.
הספר זמין באינטרנט, וגם ממש עכשיו הוא מודפס, אם כי רק בהזמנה מראש וכבר נסגרה ההרשמה (יש! הספקתי להזמין!)
קריאה מהנה!

נ.ב
מורי, נראלי תיהנה מהספר הזה יותר משניהנת משל רולינג. תנסה;)”

“הרעיון לביקורת הזו התחיל בשיעור תנ"ך, לאחר שיחת מוסר ארוכה בענייני חינוך. במהלך השיחה רציתי לשאול שאלה והרב די התעלם ממני ( אני אפילו יכול להבין אותו בהתחשב בשאלות הרגילות שלי ). לקראת סוף השיחה הרב אפשר לי לשאול, ושאלתי שתי שאלות. השאלה הראשונה עסקה האם הנהגה חינוכית מסוימת שהונהגה בישיבה חיונית או נכונה לכל מקום, כי לכאורה ההנהגה הזו יותר מזיקה ממועילה, והתשובה הייתה - "זה נכון רק עבור הישיבה הזאת." סתם ולא פרט. השאלה השנייה היתה סתירת דבריו באמצעות דוגמא ממקום X, תשובתו הייתה - "אין מביאים ראיה ממקום X". הבאתי דוגמה נוספת, ותגובתו הייתה שהוא לא מתכוון לפתוח את זה, והוא עוצר כאן. תשובה אידאלית, בעיקר לאחר שיחה על חינוך.
חשבתי לקשר את זה ליוליסס מ"הקומדיה האנושית" כיוון שיוליסס חי בעולם אכזר ולרוב לא מקבל תושבות לשאלות שלו. בהמשך חשבתי על הקשרים נוספים - למשל הארי ג'יימס פוטר אוואנס וורס.
בעקבות צירוף מקרים מופלא, בהמשך השיעור תיקנתי את הרב על טעות לשונית והוא התעצבן שאני מפרש מילים בדרכים שונות מהרגיל. כאן קישרתי את זה ל1984. באוקיאניה כל זה לא היה קורה, באוקיאניה מדברים בשיחדש. בשיחדש לא הייתי יכול לחלוק עליו, כי למה שהוא אומר יש משמעות אחת בלתי ניתנת לפירוש בכיוונים שונים. בשיחדש הכל ברור. בשיחדש יש רק את המילים שצריך, והמילון מתקצר כל שנה כדי לא להכיל דברים לא יעילים העלולים להתפרש בצורה שגויה שתגרום לטעויות. שיחדש זו שפה נפלאה, אי אפשר לטעות בה. לא רק שאי אפשר להגיד דברים לא מדוקים, גם אי אפשר לחשוב אותם, כי איך תחשוב בלי לבטא את המילים? שיחדש זו שפה אידאלית לממשל, כי אם לא תוכל לבטא שום דבר נגד הממשל, לא תוכל לחשוב שום דבר נגד הממשל, הממשל תמיד צודק, והכל טוב ויפה. המציאות האידאלית. יש וועדות שלמות שעובדים על מנת לקצר את המילון כדי להגיע לרמת שלמות, וכל זה קורה באוקיאניה. נשאלת השאלה - האם הממשל יצליח? האם "סבתא פוזי מקומטת" של אורסון סקוט קארד לא ימנע את זה? כנראה שלא, הילדים ב1984 מתנהגים כמו מובגרים ומלישינים על ההורים שלהם. הם לא משחקים, לא ממציאים דברים, ולא משנים כלום. הילדים לא יצליחו להתגבר על הממשל. הילדים לא יצרו שפה חדשה, ישנו אותה ויפתחו אותה במשך דורות.
הייתי רוצה לומר שזה קורה רק באוקיאניה, מקום שהתרגלו לשטון דיקטטורי במשך יותר מדי זמן. אצלנו זה לא יקרה. לא הגיוני שזה קורה באמריקה, בבריטניה, בארץ, בעולם המערבי. בטח לא עכשיו, בתקופה של האביב העולמי. צר לי, אבל השאלה הזאת נידונה גם במשחק של אנדר. דינק ודמוסתנס צדקו. הכל היה משחק. רוסיה התכוננה למלחמה. העולם כמעט הפסיד.
אולי תגידו לי לצאת מהספרים, לראות את העולם שבחוץ, להבין שזה לא ככה. אז יש לי משהו לומר לכם -
תפקחו את העיניים תסתכלו סביב
פה ושם נגמר הסדר ונכנס אביב
בתעלה בצד בדרך מוטלות גופות
אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות

אנשים רגילים צועדים בדרך
אנשים צועדים לעד
אנשים לא מסתכלים על הדרך
אנשים לא מביטים בצד

איש אחד שרף עוד ספר בן מאה שנה
איש אחר ירה צרורות לתוך ההפגנה
איש מסכן אחר נתן לי את שלטונו
ועכשיו אני בדרך מפקד כאן במקומו

אנשים רגילים צועדים בדרך
אנשים צועדים לעד
אנשים לא מסתכלים על הדרך
אנשים לא מביטים בצד

איש אחד פיצץ ת'גשר וחסם צבא
איש אחר רצח כי בשם האל התנבא
המנהיג החביב כשיראה שלנו קשה
רק יצביע אל האופק ויכריז ש -

אנשים רגילים צועדים בדרך
אנשים צועדים לעד
אנשים לא מסתכלים על הדרך
אנשים לא מביטים בצד

אבל לפעמים מפציעים כמו ניצנים
מתבוננים סביב הם קצת מיושנים
בחוץ אביב פורח אבל הוא מבחין
מה אמת ומה הוא שקר ביודעין

אנשים טובים באמצע הדרך
אנשים טובים מאוד
אנשים בודדים מכירים את הדרך
איתם אפשר לשרוד

יום השואה הבין לאומי היה לא מזמן, ובעקבותו בלגן סביב מי בנה את המחנות. לפני כמה ימים היה "יום גירוש גוש קטיף" מבערכת החינוך הישראלית. נעזוב לרגע האם הדברים שקרו בשני המקרים האלה תקינים או לא, אני לא רוצה להביע דעות פוליטיות, אל תגידו - "לי זה לא יקרה". תראו את הניסוי שיצרו כלא, תראו את הניסוי של מליגרם. אתם באמת אופטימים אחרי כל זה? תסלחו לי, אבל זה לא נורמלי.
עכשיו ודאי תלכו לקצה השני - "בכל אדם יש נאצי קטן", אין לנו סיכוי. לא. בדיוק נגד התפיסה הזאת יוצא יודקובסקי. זה לא נכון.
אם אתם רוצים לשמוע עוד, אתם מוזמנים לקרוא את "אמת ולא יציב" של ד"ר מיכאל אברהם, או לפחות את ההתחלה. אם אין לכם כוח אני אפרט אבל זה יהיה הרבה פחות מוצלח.
בהתחלה הארי מנסה להגיע למוחלטות, אבל אז הוא נופל למשבר של כל רציונליסט - למה אני מאמין במה שאני מאמין. למה אני חושב שלרצוח זה לא טוב ולהעביר את הזקנה את הכביש זה כן? מי אמר לי את זה? ואם כל הדעות שוות, אז תמיד מי הפונדומנטליסט ינצח. המטוטלת הזו תמיד תגרום לנו להספיד. זה רע? למה? מה רע בזה שהוא רוצח אנשים? מה רע בלהיות אנוכי, מרושע, תאב בצע וכוח? אני מכיר אדם שבתקופה מסוימת של חייו האמין בנאציזם. לא בדיוק בנאציזם הקלאסי, האנטי - יהודי, הוא האמין בפשיזם ובדרווינזם חברתי. מי שלא יעיל לעולם, למשל הוא טיפש, חלש, רכרוכי, צריך להרוג אותו. באותו הזמן שאלתי אותו למה הוא מאמין בזה, שאלה קלאסית לכל אדם שטוען שהוא חושב בצורה רציונלית טהורה, ותגובתו הייתה שאין לזה סיבה, זה חסר הגיון בדיוק כמו דמוקרטיה, מלבד העובדה שלו יש פחות הנחות מוטעות.
ובחזרה לנושא המקורי, האם כל אדם רע? נכון, יש קיר מלא שמות ביד ושם, אבל יש גם יער של חסידי אומות העולם. על כל אדם רע, יש אנשים טובים. אנשים רבים בקבוצת סיכון של המחלה "נאצים", אבל לא לכל אדם שיש פוטנציאל לסרטן רושמים תרופות.
אני מצטער שלא הצלחתי להסביר את עצמי בצורה טובה יותר, אני מתבשל כבר כמה ימים האם ואיך להעלות את הביקורת, כשהסוף לא גמור, לא סיימתי אותו, ואני לא יודע איך לסיים אותו. יש לי כמה רעיונות בראש שמתרוצצים ואני לא יודע איך לעבור את המחסום של המילים ולהעביר אותם הלאה. אולי ככל שאני מוסיף עוד מילים אני רק מתרחק מהאסימפטוטה שאני מנסה להגיע אליה. אז אני אססכם בכך שנכון שאני לפעמים טיפה לא מודרני, ואולי חושב שדמוקרטיה זה דבר מוטעה מהיסוד, ושכולנו בעצם מכונות מתוחכמות, אבל אף על פי כן, אני אחפש את האמת. אני כנראה אף פעם לא אמצא, אני כנראה לא אבין. יכול להיות שאני פשוט מיושן אבל אני משתדל לנסות להיות טוב.”