להורים שלי היה חבר שחיבבתי מאד, בניגוד ליחסי לרוב החברים האחרים שלהם. הוא היה מספר בחסד, שסיפוריו ריתקו את שומעיו, ניחן בחוש הומור מגניב ובהתנהגות לא מתאמצת. הוא היה יושב בחדר, כשתריסר שומעיו מאזינים לו ברוב קשב, צוחקים המון מסיפורים ששילב תוך כדי הסיפור המרכזי, ורק רוצים שהוא ימשיך. התיאורים של ההתנהגות החופשית שלו - שבאותם ימים של התנהגות "בסדר" מתחסדת היו יוצאי דופן כמו, נניח, אם כבוד השר בנט י

באופן כללי אני מכחיש את הביקורת הנ"ל. אם היא קיימת זה מעיד במידה גבוהה של סבירות שאני כתבתי אותה, וזה מעיד על כך שאני עסוק בלכתוב ביקורת ספרים במקום לעשות דברים חשובים ודחופים אחרים. אבל היי, שבוע שעבר נזכרתי שהרבה זמן לא קראתי את "סיפורים מן האייל הלבן" ושאני כבר כמעט לא זוכר ממנו כלום, אז החלטתי למצוא זמן שהוא לא מן היום ולא מן הלילה ולקרוא את הספר שוב. זה היה שווה את זה.
ועכשיו במעבר חד ולא צפ