ביקורת ספרותית על אומה מאת טרי פראצ'ט
ספר מעולה

---

מה עושה אדם שמגלה בוקר אחד שאין לו כלום? היתה לו אומה, אבל עכשיו אין לו הורים, אין לו בית, ואין לו תקווה? הוא נמצא לבד בסביבה לא מוכרת, בתנאי מחיה קשים, מה הוא עושה עכשיו? אני יכול בטווח של שלוש שניות לחשוב על לפחות שלוש דמויות שמתאימות לסיפור הנ"ל - רובינזון קרוזו, גיבור הספר "אומה" או סבא שלי, שיקרא כאן בשם הבדוי אהרון.
נשאלת השאלה הבסיסית – איך סבא שלי קשור? אני טוען שסבי ז"ל מאוד מזכיר את מאו, גיבור הספר. כאן אני חושב שלמען ההגינות ההיסטורית דרוש לציין - הסבא הנ"ל מת כשהייתי בן שנה, וכל הידע שלי מגיע מסיפורים עליו. עוד אציין למען ההגינות ההיסטורית - לנסות להבין משהו מהסיפורים עליו, היה טיפה מסובך. המשפחה שלי לא מאמינה בהשערת ארבעת המקורות, היא יותר בכיוון של חמישים.
ואם כבר הגינות היסטורית - תחילת הביקורת נכתבה כשאני שפוך מעייפות, והחלק השני נכתב רק למחרת.
אז בחזרה לספר - קודם כל, הוא מדהים. יש קטעים שלמים שהייתי רוצה לצטט ממנו, אך כיוון שהוא לא אצלי אני לא מסוגל. אני כנראה אקנה אותו בעתיד, ואז אוכל לכפר על העוול. הספר, מבחינתי לפחות, מדבר על מאו. מאו הוא דתל"ש, אבל הוא דתל"ש מורכב. הספר מדבר על המורכבות הזאת.
סיפור הרקע הוא כדלקמן - היה צונאמי, הצונאמי הרג את כל יושבי האי הנידח שעליו מאו גר. מאו באותו הזמן היה באי אחר, כחלק מטקס מעבר לבגרות, ולכן לא נהרג בצונאמי. מאו חוזר לאומה שלו, ומגלה חורבן וגופות. אין לו בית לגור בו, אין לו משפחה לחזור אליה, אין לו חברים להצטער איתם, ויותר מכל - אין לו אלים להאמין בהם.
מאו שואל את שאלת המוסר והצדק הבסיסי - למה האלים עשו את זה? למאו, לפחות בהתחלה, אין אף אחד שיענה לו שזה רצון האלים, שאסור לחקור במופלא, או שזה בגלל בחירה חופשית (עכשיו תאמרו שאין פה עניין של בחירה חופשית, כי זה צונאמי. מה שמראה שאתם לא מבינים, הצונאמי בגלל - טוב, לא משנה, אני אעצור כאן, אני סתם דתל"ש נרגן ועייף) או כל סיבה אחרת. בזמן שהוא לא מבין מה קורה, הוא מתחיל לשאול שאלות שאסור לשאול, ואז הוא שומע את קולות הסבים. האומה אינה דת מומצאת - יש מסורת. לאומה יש את הסבים. זקני השבט הגיבורים שמתו ונקברו במערה גדולה. לא כל אחד זכאי להיקבר שם, רק אנשים גדולים ומיוחדים - הם משגיחים על האומה, הם צופים על האומה ועוזרים, והם נותנים למאו הוראות - מה עם המְנָחוֹת? הוא צריך להביא לסבים בירה. אין זה משנה שהוא לא יודע להכין בירה כי הוא ילד זכר, יש לו אומה לנהל, יש לו אומה להחיות, יש לו אומה להחזיר. הסבים נותנים פקודות, אבל לא עונים על שאלות. במקביל יש לו משימות נוספות - הוא צריך לקבור את האנשים, על מנת שיצליחו להגיע לגלגול הבא ויהפכו לדולפינים, הוא צריך להקים מחדש את מקום הנשים, להחזיר את פסלי האלים, גורל האומה על אחריותו. ואז הוא מתחיל לדבר עם שר המוות. שר המוות שילווה אותנו לאורך כל הספר, ביחד עם הסבים והאלים, עד הסוף.
כאן אני הולך לדלג טיפה - במהלך הספר מגיעים פליטים נוספים לאי, ואחד מהם הוא כהן, משרת את האלים - וכאן העסק מתחיל להסתבך. מאו איננו גבר כי לא זכה לערוך את הטקס, ולפיכך גם אינו מוגן משדים - זעקות הכפירה היוצאות מפיו אינן אלא זעקותיו של שד. מאו לא מחלל את שם האלים, כי זה חילול רק אם הם אמיתיים והוא כופר בקיומם.
אף על פי שמאו כופר באלים, מאו הוא בעצם דתל"ש, הוא דתל"ש שמאמין באומה. יש אומה. הוא יחזיר אותה, כי האומה זה דבר חשוב. הוא ילחם למען האומה, כולל האלים של האומה, האמונה של האומה, המנהגים של האומה, כי האומה זה הדבר החשוב ביותר. יש אומה, אדם אחד הוא לא אומה, אבל שניים כבר כן. סבי אהרון האמין בקיומו של העם היהודי אחרי השואה, הוא האמין באומה, אבל לא באלים.
קטע קצר על סבא שמכיל ספויילר
סבא שלי גדל בבית דתי, בלשון המעטה. הוא סירב להיפתח, והוא מעולם לא אמר מה הוא באמת מרגיש וחושב, אבל ידוע כמה דברים - הוא שרף את החסידות ואת בית אבא לאחר השואה, הוא שנא את אלוהים, ומבחינתו היה חשבון לא סגור. הוא היה דתי, כן, בניו למדו בחינוך דתי, אשתו (להלן רות) הייתה דתיה ולעניות הבנתי - זו הסיבה שגם הוא היה דתי. רות חינכה את הילדים, רות לימדה אותם יראת שמים, לא הוא. הוא שמר מצוות, אבל אני לא חושב שהוא האמין באלוהים. הוא היה כמו מאו. מאו אומר שאין אלים, ורגע לאחר מכן יורד לחוף ומגדף על כך שאין את האלים. אנחנו צריכים אותם. אנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיהם. כהן הדת מבין את המורכבות, הוא רומז כמה פעמים שהוא לא באמת מאמין, אבל שזו הדרך היחידה. הוא יהיה כהן, הוא לא יאמין באלוהים, אבל הוא יקיים את הדת. כי אין אופציה אחרת. ולבסוף, כשהוא ימות, יאמר מאו - "הוא היה אדם טוב! הגיעו לו אלים טובים יותר!"
סוף ספויילר
עד כאן התעלמתי באלגנטיות משלושה חלקים בספר:
א. היחס למערב - הוא מורכב ופחות דיבר אלי אישית. הוא חלק עצום מהספר, ובכל זאת לא אגע בו.
ב. נאווי - נאווי היה יליד האי לפני הצונאמי, מאוד אהבתי אותו, והרגשתי חיבור למה שהוא אמר, אבל אני לא יכול לדבר עליו ללא הספר, אז אני אוותר.
ג. האלים - האלים מדברים אל מאו. מאו מדבר עם הסבים והאלים, בעיקר אל המוות. מה המשמעות של זה? הייתי צריך לחשוב על זה, ואז הגעתי למסקנה. אני לא יודע אם היא נכונה או לא, אבל אני רוצה להאמין שכן. במהלך השנים האחרונות, חוויתי חוויות דתיות. התנהגתי בצורה כל כך דתית בזמנים מסוימים, שאנשים סביבי לא האמינו שאני אתאיסט. לפעמים אפילו אני לא האמנתי. יש כמה רגעים שאני יכול לציין אותם, והחשוב שבהם היה הרגע שבו האמנתי שאלוהים עונה לי. התפללתי, והרגשתי לחלוטין שאלוהים עונה לי תשובה ואני לא מבין אותה, זה היה רגש חזק להפליא. באותו הערב, האמנתי באלוהים. דיברתי עם אחד הרבנים שלי על זה, רב שידע שאני לא מאמין, והוא שמח נורא. הוא חשב שזה יוביל אותי לדרך הישר. אבל כאן מגיע הנקודה הכואבת - אני רציתי להאמין. באותה שבת, יותר מכל רציתי להאמין. הייתי מוכן לשלם מחיר כבד בשביל האמונה התמימה, הייתי כל כך נואש, שפירשתי את זה כתגובה אלוהית. מכל החוויות האלוהיות שהיו לי במהלך שלוש השנים האחרונות, אף אחת מהן לא הייתה מחזירה אותי בתשובה היום. לא היה לי מאורע או נס, היה לי ייאוש שלבש צורה של התגלות כי זה מה שחיפשתי.
מאו סובל מזה, הוא מספיק נואש לחפש את אלוהים כדי למצוא אותו.
הסבל הזה ילווה את מאו עד סוף חייו.
הסבל הזה ילווה את כולנו.

» ביקורות נוספות של דז'נייב האב
» ביקורות נוספות על אומה