ביקורת ספרותית על הנערים מרחוב פאל - מרגנית - ספרי מופת לילדים ולנוער # מאת פרנץ מולנאר

---

זהו ספר על שייכות.
הביקורת הזו היא על זרות.
שני צדדים של אותו מטבע. אולי אפילו אותו צד. טבעת מביוס.

קירות ביתי כיסו ספרים, נשפכים על צידי ספות הסלון והשולחן הגדול. זה מה שעשיתי כילד; קראתי.
באנגלית.
וגדלתי, ועברתי ממקום למקום, ויום אחד ישבתי עם חבריי מסביב לפיתות ודיבורים, והבנתי שאני האנגלו-סקסוני היחיד. דיברנו על ספרים, ואני - אני העילג. אני לא ידעתי דבר.
כי כולם קראו בעברית.
באו זרים במקדשי. באתי לביתי והייתי לזר.
איזו אירוניה: אני שקראתי יצירות פאר של אנגליה וארצות הברית בשפת המקור צריך לתרגם את דבריי לעברית. גילי בר-הלל קשרה קשר על ג'יי קיי ראולינג, רנה ליטוין כסתה את לואיס קרול. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית.
ותחושת הבושה, הניכור, הנחיתות. אני תמיד אהיה כאן, צעד אחד מאחור.
לא שלא ניסיתי להשלים: דיברתי אתם, למדתי להעריץ (בזכות וברצון!) את גילי בר-הלל, לדבר על תרגומים שונים לשר הטבעות, להכיר ביטויים עבריים ולהגי שפת לעז עברית.
וקיבלתי רשימות קריאה.
אריך קסטנר, פרנץ מולנאר, מיכאל אנדה. שלום עליכם, שולמית לפיד. הכל בגללם, שמונה בעקבות אחד, חוד הכישור.
יעני, Spindle's End.
וידעתי גם אני שאין הקומץ משביע את הארי, ואין פוטר אותי ממלאכתי, על אף שלא אוכל לגמור.
והבעיה היא, שאהבתי אותם, אתם מבינים? זה היה ביתי, רק שעתה הייתי זנב הארי.

ספריותיה של ישראל מלאות תרגומים לספרי ילדים אירופים, מתחילת המאה העשרים; דברים שלא הגיעו לארצות הברית. לפחות לא אליי.
הם שונים. הם כל כך...אירופים.
כמובן שהסגנון קצת old fashioned, מיושן כלומר. אבל זה יותר מזה. שלושה שברים, בעצם: החבורה, והחבורה השנייה, והמלחמה ביניהם.
שייכות.
נדבר, לדוגמא, על הכיתה המעופפת, מאת אריך קסטנר.
קודם כל, הספר הוא לא על ילד מסוים, לא בדיוק. הוא על חבורה. כמובן שיש אחד שהוא הגיבור; אינני חושב שאפשר להתחמק מגיבור בלי מאמץ רב. אבל הסיפור הוא על החבורה שלו. על החבר'ה, הקבוצה. אנחנו.
זה מוליד דמויות שטוחות, מפני שצריך לאפיין מספר רב של דמויות בדפים מועטים. יש את השמן, הבריון, את הקטן, הפחדן, את הסרקסטי, הנושך. השמות משתנות קצת; העיקרון זהה. בשלב מסוים הסרקסטי מגלה שמתחת לזה הוא משהו יותר, הפחדן מתגבר על פחדיו, אתם כבר יכולים להשלים את המשפט. אבל תמיד יש חבורה. אין גיבור לבד. חזק ואמץ!
אגב, בחבורה אין בנות, לרוב.
וכל קבוצה, בהגדרתה, היא לעומת אחרים. תמיד יש את היריב. הגימנסיה, הריאלי. והם לא אנחנו, ואנחנו לא הם.
ואם יש אנחנו, ויש הם, אז יש גם מלחמה.
זה כל כך אירופי, כל כך מאה התשע-עשרה, כל כך לאומי. זה אנשים שעוד לא חוו את מלחמות העולם. לפעמים אני חושב שישראל כולה לא חוותה אותם, עד היום. רק שואה, בלי המלחמות.
יש ספר אמריקאי, בשם "שלום נפרד". לומדים את זה בספרות כיתה ז', או ט', אומרת אמא שלי. הספר מדבר על השנאה שתמיד קיימת לאחר, את הצורך היסודי שלנו שיהיה אחר. בלעדיו אנחנו אבודים.
הגדרתו של האני הוא על ידי האחר. ואז אנחנו מנסים לשבור אותו. לנצח. שתמיד יהיה מי שמתחתינו.

אבא שלי קרא את הכיתה המעופפת באנגלית השבוע. הוא הופתע מהאלימות. גם אני מכיר אלימות בספרים. אבל הוא נוראי, כלומר, מבחינת הדמויות. זה אירוע טראומטי. ספר שלם יכול להתפתח מפעם אחת שהגיבור קיבל בוקס. מהפחד והשנאה (העצמית?) וכל הבושה והתסכול שחוויה כזו מקנה.
בקסטנר, הם מרביצים אחד לשני. כי זה מה שקורה, כי החבורות (מוטעם על ה-ח') נלחמות. זה לא מפריע לאף אחד; זה לא משנה למישהו כלום, עצם האלימות. זה פשוט שאלה של האם ניצחנו.
אני לא יודע, אף פעם לא הייתה לי חבורה. היו לי חברים, אדם לאדם.
אולי דווקא זו היתה החבורה הראשונה שלי, חבורה זו שלימדה אותי מה זו חבורה. אבל אני לא הפסקתי להרגיש בחוץ. מרגיש לי שזה דבר מהותי באדם: תחושת זרות. לכן מתחברים לחבורות מלכתחילה. מעניין אם הם יסכימו, או שהם חושבים שדווקא אפשר להשתייך. שברור שכן.
אני כל כך רוצה להיות שייך.

הנערים מרחוב פאל הוא ספר יפהפה. הוא אירופי, כפי שתיארתי, אבל עם טוויסט. כי הגיבור הוא הקטן, שמראה שהוא גיבור כארי, שהוא מתעלה על כולנה. אבל הוא משלם מחיר.
מולנאר מודע למחיר. הדמויות שלו מודעות למחיר, במיוחד פריץ, האנטי-גיבור הראשי. הדמות שקרא לו מולנאר על שמו.
אבל האם ברור שזה לא היה שווה את זה? הוא הציל את המולדת שלו, את פיסת האדמה הזרוקה עליה קבעו נערים אלו את ערכם ואת זהותם, חבורת נערי רחוב פאל. האם, בסופו של דבר, מולנאר מתנגד לעצם מערכת הערכים שהוא עצמו מציג?
בסרט "גלדיאטור", זועק הלדיאטור לצופים, ידיו אדומות מדם יריבו: "אתם מרוצים? אתם משועשעים? הלא את זה באתם לראות."
והמשפט כמובן שייך גם לנו, כי אנחנו רואים ונהנים. אבל אנחנו רואים ולומדים להתנגד לאלימות הראווה. אנחנו לומדים שלא להיות כמו הסרט. הסרט מלמד אותנו להיות נגדו.
נכון?
האם מולנאר בסוף מתנגד? האם כל החבורות, האם הקבוצות היו טעות מלכתחילה? או אולי יש ויש, ואני שכחתי לשונכם. השאלה הזו חובטת בי שוב ושוב. האם יש לנו דירה יחד, או שכל אחד יפנה לבד לדרכו? האם יש שפה משותפת בין בני אדם שדוברים שפות שונות, בין אם עברית ואנגלית, בין אם עברית ועברית?

כי הנקודה היא שאי-אפשר להשיג אותם. אי-אפשר למחוק את הפערים, לגשר על כל תהום. העקוב לא יהיה למישור.
הניסיון הנואש להידמות מלאה הוא - נואש.
ואז השאלה שנשארת היא, האם להישאר בכל זאת. האם החברות יכולה לנבוע מתוך ההבדל, או שההבדל מנוגד לחברות? או שמא זו בכלל לא הנקודה. אולי זה פשוט בני אדם.
נפגשים. אוהבים. בוחרים להיות ביחד, באופן כזה או אחר.
יש הבדל בין חבורה לחברים?

זהו ספר טוב. תקראו אותו, ותחשבו עליו. ותחזרו אליי, אולי, ותגידו לי שעוד אפשר להיות חברים, או תגידו לי שאבדה תקוותנו.
אולי מזה יבנה בינינו קשר, גשר.
אולי מזה נבנה לנו בית.

» ביקורות נוספות של ליינוס
» ביקורות נוספות על הנערים מרחוב פאל - מרגנית - ספרי מופת לילדים ולנוער #