החלטתי פחות להתעצבן.
אולי מוטב שאתחיל מחדש..
הכל החל לפני כחצי שנה, שכנה אחת עברה להתגורר בדירה בקומה שמתחתיי. עד לפני שהיא הגיעה התגוררו שם זוג קשישים שמעולם לא פתחו את הדלת.
כמידי פורים נהגתי להניח מתחת לדלתם משלוח מנות, כפי שנהגתי להעניק לכל שכניי. אבל מהם לא שמעתי דבר.
אותה שכנה עברה להתגורר לא מאוחר מידי לאחר שהם עקרו לדיור מוגן ברעננה.
תחילה הכל היה בסדר, נהגתי לברך אותה לשלום והיא נהגה לברך אותי. שוחחנו פעם אחת בישיבת דיירים ואפילו ראיתי אותה בבזאר למען כלבתולים בנחמני 49.
היא עשתה עלי רושם של אישה נינוחה. נחמדה אך מעט מסויגת.
עם הזמן משהו השתנה. הדרגתי אבל עיקבי ביותר. היא נהגה לעבוד מביתה, מה שהיה דיי נורמלי מבחינתי כי באזור הזה התגוררו לא מעט בעלי מקצועות חופשיים.
כך שיכולתי לשמוע גם בשעות לא קונבנציונליות. אבל בהחלט נסלחות.
ואז ברגע אחד משהו קרה, והיא הפכה את חיינו לבלתי נסבלים. זה היה מתחיל מאוד מוקדם בבוקר, שש וחצי. אולי מוקדם יותר.
הייתה שומע אותה מזיזה חפצים כבדים, גוררת שולחן, גוררת כסא. בשש וארבעים כמו תקתוק של שעון נרגז הייתי שומע בכי של תינוק נרגן שמסרב להירגע. ובשבע ורבע הייתי שומע את הבן שלה שסובל מהפרעות קשב וריכוז ובנוסף לכל גם אדיש לריטלין, רץ בכל רחבי הבית עד שהפרקט בבית זז.
כך למעשה כמעט בכל בוקר, חוץ מימי שישי שתודה לאל הם נהגו להתארח.
אמרתי לעצמי הרבה פעמים, גדי, תהיה רגוע. תסתכל על הדברים החיוביים שבחיים. השמש זורחת. ציפורים מציצות. תתעלם ותחשוב מחשבות מרגיעות. תחשוב על הילדים, תחשוב על נ'. על הבריאות שלך.
יש לך כל כך הרבה סיבות לחייך ולהיות מאושר, מדוע אתה מתעקש לכעוס?
עם יד על הלב? זה לא תמיד עוזר. אולי זו נטייה אנושית לתעב. משהו במנגנון הגנטי שלנו שמתעקש להשיב רעה למי שמפריע לנו.
בימים כתיקונם הייתי מקלל אותה מכל הלב ומאחל לה דברים איומים. אני יודע שזה לא יפה. אבל זה מאוד קשה כשמעירים אותך כך בבוקר ולא מתחשבים.
ותאמינו לי, ניסיתי לשוחח איתה כמו שבני אדם מנסים ליישר את ההדורים. ובעיקר להסביר לה שאנחנו לא מתגוררים באיזה כפר מבודד, יש לנו קירות משותפים. אנחנו חלק ממרקם עירוני שנקרא תל אביב.
לאן אני יכול לברוח?
אני לא יכול לישון עם התנים בלילה. זה ביתי.
אבל זה לא עזר. יצאתי משם עם תחושה שהיא תת אדם. או מוטציה כלשהי. או משהו במנגנון האבולוציוני שלה עדיין תקוע.
שלשום היה לי מאוד קשה, אבל משהו בתוכי סירב להיכנע. קמתי אבל אמרתי לעצמי גדי, הפעם זה יהיה אחרת. הבטתי מעבר לחלון וראיתי את השמש עומדת בגאון. שמעתי את היונים במרפסת או אולי היו אלו עורבנים. חייכתי את החיוך שלי, וכל שחשבתי לעצמי הוא שאני לא ארד נמוך.
גם אם היא תעשה לי את המוות,
אני לא אקלל אותה בלב ולא אאחל לה דיזנטריה.
תהיה בן אדם. תפסיק לדבר עליה לא יפה. פשוט אל תדבר. קודם כל עבור עצמך. אתה לא יכול לחנך אנשים, אתה יכול רק לחנך את עצמך.
וזה מה שעשיתי.
באותו רגע, הרגשתי שהפכתי את העולם הזה למקום הרבה יותר טוב. מקום מכיל. מקום שלא נכנע לרע.
וההרגשה שלי? הרגשת ניצחון.
ניצחון הטוב על הרע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה