ביקורת ספרותית על בדידותם של המספרים הראשוניים מאת פאולו ג'ורדנו
ספר טוב

---

קראתי את הביקורות פה עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר,וחשבתי לאיזה דיכאון אני נכנס וכמה הספר לא שווה קריאה ואני שמח שהתבדיתי. אתחיל במשהו שמשותף להרבה קוראים , לא הייתי צריך סימניה ,קראתי איזה 20 פרקים בערב שבת וגמרתי אותו ביום המחרת. הספר פשוט לא נתן לי לעזוב אותו.
אני לא רואה בסיפור אובר-טרגדיות או אובר-דיכאוניות,הספר נותן את הפוקוס על שתי דמויות שעברו טראומות בילדותם רצה הגורל והפגיש ביניהם ומאז היתה ציפייה לסיפור אהבה שלא התממש. הסיפור נמשך מתקופת הילדות של הגיבורים ועד בגרותם כמובן עם דילוג של שנים מפעם לפעם,אהבתי את השלמת הפערים במידע בהמשך הקריאה. אהבתי גם שלפני כל דילוג של זמן קורה משהו גדול או/ו הסופר נותן איזה סימן שאלה ענק ואז...נגמר הפרק וקופצים בשנים (זה קצת עיצבן אבל מוסיף לחוויית הקריאה,וכמו שכתבתי את רוב הפרטים משלימים לאט ויפה בהמשך). הייתי נותן פה סקירה על האירועים בספר אבל יש כ"כ הרבה . הסוף הוא כנראה לא לא כ"כ מה שהקורא ירצה שיקרה . בסה"כ הסיפור הוא בהחלט ריאליסטי,משהו שבהחלט נראה יכול להיות כאמיתי. הסיפור הוא עצוב ברובו ומעניין ונוגע ללב ,בסוף הייתי אומר שהסופר נותן איזה תקווה ואופטימיות וכותב ממש במילים האחרונות של הספר: "היא חייכה לעבר השמיים הבהירים. בקצת מאמץ,היא יכלה להתרומם לבד." הייתי אומר שלא רק פיזית היא יכלה לקום, אלה גם נפשית היא יכלה להתרומם גם בלי מתיה והשאר.
ספר דיכאוני?? ממש לא (לפחות לא בשבילי,ואני יודע מה זה דיכאון.)
הייתי מסכם במשפט נכון שכתוב בספר: "...ההחלטות מתקבלות בשניות מעטות,אך על תוצאותיהן משלמים במשך חיים שלמים" - משפט מאד מתאים לספר וגם לחיים האמיתיים.

» ביקורות נוספות של eliran
» ביקורות נוספות על בדידותם של המספרים הראשוניים