לפעמים אני תוהה באיזה שלב האדם עובר מעולם הילדות לעולם הבגרות, באיזו נקודת זמן חל השינוי המהותי הזה בחיים שלו. בתור מישהי שהייתה ילדה פעם אני יכולה לומר שאני הרגשתי את המעבר הזה בשלב כלשהו בחיי. אני לא יכולה לשים את האצבע על שעה מדויקת, אני רק יודעת שקפצתי לצד השני מבלי להיפרד כמו שצריך.

"אני לא גנב" העניק לי הצצה כנה ויפה לעולמו של ילד. ילד בשם יאנק עם חלומות ורצונות ורגשות, ילד שחי בדוחק ובפח

בספרייה הפרטית שלנו יש מדף מיוחד לספרי חתולים. בשבוע הספר האחרון קנינו בכיכר את חתול בא הביתה - מדריך לילדים לגידול חתולים, מאת הסופרת <mark>תמי שם-טוב</mark>, עם איורים מקסימים של מירה פרידמן. לכבוד החופש הגדול, הביקורת הפעם משותפת לי ולבת ה-6:

שאלה: למה בכלל רצית לקנות את הספר כשראית אותו ביריד?

תשובה: בגלל האיורים שהיו מאוד חמודים ויפים.

ש: איך הספר בנוי? על איזה דברים הוא מספר?

ת: כל פרק קשור ל

את הספר הזה הביאה לי אשתי שהמליצה לי עליו וכך התחלתי לקרוא בו.
<mark>תמי</mark> שם טוב עד כמה שידוע לי כותבת בדרך כלל לילדים והספר הזה שנכתב למבוגרים הוא יוצא דופן אצלה.
יש פה כמה דברים שאהבתי; אני מאוד אוהב אוטוביוגרפיות וממוארים ולפחות החלק הראשון של הספר הזה שמתחלק לשני חלקים
הוא סוג של ממואר ומבחינתי הוא מרתק ביותר!
כי מסתבר ששם-טוב גרה במשך שנים בשכנות לשתי אחיות שהיו מתרגמות מצוינות ובעלות שם.
אחת מהן ני

את הספר הזה קראתי מזמן בחופש הגדול שבין כיתה ד' לכיתה ה'. כמעט ושכחתי ממנו, בטח שלא התכוונתי לכתוב עליו מעולם, ובכול זאת קרה משהו ששינה את כול זה. הכול התחיל בחיפושיי אחר מקום לשרת בו את השירות הלאומי אותו התחלתי השנה. הלכתי לכמה וכמה מקומות, התנסיתי בכמה וכמה ימי ניסיון עד שהגעתי למקום בו אני משרתת היום ומיד הרגשתי כי מקומי הוא שם. מיד כשנכנסתי בשעריו הבנתי כי זה המקום. לא היה לי כול ספק בכך. המק

השנה מציינים 100 שנים להקמת בית היתומים של יאנוש קורצ'ק. רבים מכירים את ספריו ואת סיפורו האישי והאנושי האיש שהלך עם ילדיו להשמדה. ספר זה מספר על בית היתומים מנקודת מבטו של יאנק, ילד חדש שמתקבל לבית היתומים. הספר כתוב ברגש, <mark>תמי</mark> שם טוב הצליחה להעביר את הווי בית היתומים בצורה חוויתית, ניתן להרגיש את המקום בין השורות. הספר הוא לא על ילד אחד אלא על מס' ילדים שמכל אחד מהם הסופרת לקחה משהו ויצרה דמות. הס

הדבר הראשון שמושל את העין בספר הזה הוא העיצוב שלו. הכריכה בצבע קרם, ואיור עדין של ראש ילדה בצמות וסרטים אדומים. חלק ונקי כזה. והכריכה קשה. וגודל הספר רבוע ולא סטנדרטי, קטן מהרגיל. הדפים גם הם בצבע קרם, ובדפדוף חפוז מתגלים ביניהם עוד איורים, ודפים קטנים כתובים בכתב יד.

הדפים הקטנים, הכתובים בכתב יד, בהולנדית (שפה שאני לא מבינה ולא יודעת לקרוא), עם אותיות רישיות גדולות וצבעוניות, ואיורים יפים, הם

-איך הגעתי לספר הזה?
שנה שעברה, לקראת יום השואה, הכריחו אותנו לעשות יומן קריאה על ספר שואתי כלשהו. היו ילדים שבחרו בספר הזה. אני בחרתי ב'שמו היה פרידריך'.
-מה ציפית מהספר?
ציפיתי שהוא יהיה מעניין. כי אלו שקראו אותו, המליצו עליו. והכיתה שלי היא בכלל לא כיתה של קוראי ספרים.
-מדוע קראת אותו רק עכשיו?
כי הוא היה מוצג בספרייה. וכי יש לי רשימה ענקית של ספרים לקרוא. אז אל תאשימו אותי שלא קראתי את גנ

ספר מעולה, יש כמה שאומרים שהושמטו מהספר פרטים, אני לא רואה שום מקום כזה.
הספר מעניין, הכתיבה מסקרנת, והמילים פשוט שאבו אותי פנימה.
הספר היה אהוב עלי יותר מהסדרה (בלי שום קשר לשחקנים, ובמיוחד שלא למשחק שלהם) היה לי יותר קל להבין את הסיפור, לא התייחסתי לסדרה בזמן שקראתי אותו, תיארתי לעצמי שאלו דמויות חדשות שאני לא מכירה, ופשוט קראתי.
הספר היה טוב יותר מהצפוי, נתתי לעצמי לדמיין דמויות חדשות, כאלו

צונזר