ובין קפלי הבד וקפלי הגוף הם היו מתלפפים זה דרך זו בשעות הראשונות של אחר הצהריים. הידיים היו מחליקות מן הסנטר אל המותן ובחזרה, הראשים היו מתקרבים ומתרחקים, וחוזר חלילה. אצבעות היו נוזלות מהמצח, אחורנית, עד הקודקוד, מערבלות ומסעירות, עוצמות עיניים ופוקחות שפתיים. הם היו מתגלגלים ומתחלפים, רקה מונחת על ירך, לב נח תחת אפרכסת, שפתיים בשרניות מוצאות נחמה בפיתולי הצוואר. ורגלים משתרגות, אצבעותיהן מדגדגות, אורכן מדורג והן שלובות זו בזו, מצמידות ומקרבות. ולבבותיהם היו פועמים בסנכרון משגע של תשוקה וקרבה ורעות, ודמם שועט בעורקיהם, מלהט ומסמיק. והזרועות אוזרות את כל כוחן לשמור פן הוא יברח, פן היא תחמוק, מרפקים ננעלים ומתרככים בלי קצב, מחפשים נואשות את מקומם. ועיניים חדות שנלחמות בדחף לחבוא, מישירות מבט אל בנות זוגן העייפות בפנים שמולן. הבדים העוטפים אותם מאבדים את משמעותם ונזכרים בה חליפות, וזורמים עם הדיאלוג הגופני עד שזה ימאס בהם. ושפתיים ננשכות ונשיקות מתלקקות, וגרונותיהם נאנחים כהמיית יונים החוזרות לשובך. וכשימצאו מנוחה הם ייעצמו להם לאט, ביחד, בטן אל גב ואף אל קודקוד. ותשקוט האש שבערה באישוניהם, אשר כעת נחבאים תחת שקיעת העפעפיים הרכים, המשכינים רוגע בטוח בשניות הקשות שבין הפנטזיה במציאות לזו שבחלום.
