“קורה לעתים רחוקות שאפשר להגדיר ספר בשתי הגדרות הפוכות ולדייק. הספר הזה מקסים ואפל. "מקסים" מתפרש בעיני כמשהו מואר, ברור, חינני, שאפשר לתקשר איתו בקלות, ו"אפל" הוא משהו המסתיר סודות, לא ברור, מטריד וחסר אור. הספר הזה הוא עבורי שתי ההגדרות באותה מידה.

הסיפור הוא של ילד המתבגר בכפר קטן בגרמניה: הוא מספר בכנות שובת לב על עצמו ועל חוויותיו: איך למד לרכוב על אופנים (שימו לב! יופי של תאור!) כדי שיהיה לו איך להגיע לשיעורי פסנתר עם מורה מהגהינום. איך התאהב בילדה שלומדת איתו וכל ההכנות הקפדניות שלו לפגישה איתה לא צלחו. איך הגיע יום אחד לייאוש מוחלט מחייו ומה עשה. וכל אותו זמן נמצא איזה "מר זומר" ברקע - עם התנהגות סתומה שאי אפשר להבין, נכנס ויוצא מהסיפור בלי שום קשר הגיוני ומשאיר את הילד המספר בשאלה תמידית של "למה?".

הנובלה הקצרצרה מלווה באיורים מקסימים של צייר צרפתי ז'אן-ז'אק סמפה, ספק ציורי מים ענוגים ספק קריקטורות המשובבים את העין אך אינם תורמים הסברים לסיפור - רעיון מקסים בפני עצמו. קראתי בביקורות שנכתבו לפני נסיונות להסביר את התעלומה שהיא "מר זומר". אני לא הצלחתי להבין את הסוד, גם לא הצלחתי לקבל את ההסברים. אהבתי את הספר מאד - הוא מייצג בכבוד את כשרונו של פטריק זיסקינד (שספרו "הבושם" ממש מגדיר מהו ספר אפל ומטריד) מי שמוכן לקרוא תעלומה שאין לה פיתרון ופיתרון שאין לו הסבר או לגיטימציה - יאהב את הספר, כנראה, כמוני.”

“במרכזה של הנובלה הקצרה והיפה דמותו של המספר, שחוזר אל תקופת ילדותו כשהתגורר בכפר גרמני קטן ושליו לחופו של אגם, ומר זומר המבוגר שזהו כביכול סיפורו.

המספר משתף אותנו בזכרונות מילדותו ובשגרת חייו בכפר. ביניהם על התחביב שלו לטפס על עצים, או על הפעם ההיא שילדה מהכתה אותה אהב החליטה שהיא רוצה להצטרף אליו להליכה, שהוא עושה לבדו כל יום לאחר יום הלימודים, ועל ההכנות והתכנונים שעשה. על הפעם הראשונה בה רכב על אופניים ועל שיעורי הפסנתר עם המורה הזקנה והמרשעת.

ומה עם מר זומר? ובכן, מר זומר משוטט בדרכים.
אנשי הכפר כולם שמעו עליו וראו אותו כשהיה יוצא לשוטט אך אף אחד לא באמת הכיר אותו, אף לא אדם אחד ידע את שמו הפרטי או אם עבד באיזו עבודה ואם יש לו מקצוע.
מר זומר יוצא כל יום מהבית בשעה מוקדמת להליכה, למסע, עם מקל ותרמיל כמעט ריק. הוא יוצא ואת רוב היום, שעות ארוכות, מבלה בחוץ כשהוא הולך בקצב מהיר ודוהר קדימה. הוא לא מביט אל הצדדים, הוא לא עוצר ומביט לאחור, הוא מתעלם מאנשים אותם פוגש בדרך. לרוב היה חוזר מאוחר בלילה אל ביתו, שם היתה מחכה לו אשתו, ולפעמים היה חוזר כמה ימים מאוחר יותר.

מהי המטרה? מהו היעד?
לא בטוח שיש וגם אם כן אף אחד לא יודע, את אף אחד זה גם לא כל כך מעניין.
וגם מר זומר, אפשר לומר שבדומה לדמויות אחרות של זיסקינד כמו גרנוי (הבושם) ויונתן (היונה), לא מעוניין בקרבה אנושית או בחברה.
גם כאן יש צד מורבידי, מסתורי אפילו, טיפה אפל.

מה מנסה זיסקינד לומר בעזרת דמותו של מר זומר? אני לא כל כך בטוח אבל יש לי רעיון.

הסיפור מתרחש בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה וישנם הרבה רמזים על קדמה, תושבי הכפר כולם מנסים להשיב לעצמם את רווחתם החומרית ולהשאיר מאחוריהם את הימים האפורים.

אולי מר זומר משקף את החיים שלפני המלחמה, את התקופה ההיא, את הפשטות והתמימות, את העולם הישן, את העולם שתושבי הכפר רוצים להשאיר מאחור, העולם הזה תמיד יהיה חלק מהם חלק מהנוף, כמו מר זומר, אך בתודעתם של האנשים הוא לא קיים עוד.
אולי הוא משקף אדם שלא הצליח לחזור מאותם ימים, אדם שנשאר מאחור ולא הצליח למצוא את דרכו אל החיים שאחרי, הזמנים עוברים ואיתם המודרניזציה, בכל בית יש טלוויזיה, אוטובוס העובר כמה פעמים ביום, מכוניות לרוב האנשים ורק מר זומר ממשיך ללכת, לברוח? מר זומר לא מצליח למצוא את מקומו בעולם החדש ובמהרה מבין שלתמהוני זקן שכמוהו אין מקום שם ואולי הוא גם לא כל כך מעוניין.”

“לאחר שסיימתי לקרוא את הספרון הזה, אני משוכנע שכותרת הסיפור "מר זומר" מטעה. אינני סבור שזו כוונת זדון, אלא דרכו המעניינת של זיסקינד להביא אותנו הקוראים אל העיקר: העיקר הוא אנחנו, החברה, ולא היחיד, חריג ככל שיהיה.

הסיפור מסופר דרך זוית ראייתו של ילד גרמני, הנתקל במר זומר מספר פעמים במהלך ילדותו. הוא מסופר בפרספקטיבה של כמה עשורים. לא ברור מדוע בחר המספר לספר את הסיפור וזה גם בעצם לא משנה. לדעתי, מה שחשוב הוא – ויש להגיע עד לתום הסיפור כדי להבין זאת – שהסיפור הזה הוא עלינו.

על מר זומר איננו יודעים כמעט דבר. מה גורם לו לצאת לצעדות. למעט תקרית שולית אחת – שבמהלכה מציע אביו של המספר הסעה למר זומר בעיצומה של סופת ברד חריגה – מר זומר אינו מתקשר עם איש. את התקרית הזאת מר זומר חותם במילים: "אולי עזבו אותי במנוחה סוף-סוף", המשפט היחיד שהוא אומר במהלך כל הסיפור.

המשפט הזה נראה תמוה שכן הכל עסוקים בענייניהם ואיש, למעט אותה תקרית יוצאת דופן שהזכרתי קודם, לא מנסה לתקשר עם האיש ולא מתערב בחייו. אבל שלא בנוכחותו הוא הופך לעיתים נושא לשיחה: מה מניע את מר זומר –מדוע הוא גומא מרחקים אדירים? האם זוהי קלאוסטרופוביה? האם הוא משוגע? או שמא יש לו עניינים כלשהם שטיבם אינו ברור? זיסקינד אינו משתף את הקורא בעניין וכי שמתברר בהמשך זו אינה הנקודה.

זיסקינד בונה סיפור אמין על כפר גרמני שליו. הדמויות המעטות שזוכות לתיאור מפורט בנויות היטב ואת מה שמה שלא עושים תיאוריו של זיסקינד עושים האיורים המקסימים של המאייר ז'אן ז'אק סמפה. הם משתלבים כל כך יפה בסיפור – קשה לדבר על עלילה של ממש – שבלתי אפשרי בעיני להפרידם מהסיפור. מספר סצינות בספר כגון שיעורי הפסנתר אצל העלמה פונקל, או דברי ההורים בגנות הטלויזיה כתובות נפלא ומתובלות בהומור. עם זאת, כל אלה לא נראו לי כמצדיקים את קריאת הספר.

מה עם כך גרם לי לשנות את דעתי? זוהי לא רק הדרך בה בחר זיסקינד לסיים את הסיפור אלא מה שגרם לי לחשוב: בעצם, בדומה לגיבורי סיפורו, גם אני לא יכולתי, במהלך הסיפור, להניח את מר זומר לנפשו.

השורה התחתונה: סיפור קטן, מינורי, המסתיים בתהיה עמוקה עלינו ולא על מר זומר. האיורים הנפלאים מוסיפים חן רב לסיפור. מומלץ.”

“זוהי הנובלה הראשונה שקראנו במסגרת מגמת ספרות - והנובלה הראשונה של זיסקינד שאי פעם קראתי, והיא השאירה לי טעם מתוק בפה. התמימות והכנות הילדותית, שני דברים שאני נורא אוהבת למצוא ביצירות ספרותיות, קרצו מהמילים וממה שמאחוריהן בכזה חן (וגם כן מהציורים הכל כך יפים, ששידרגו את הספר מאוד!)

זה ספר שיש בו גם תהיות וגם תובנות, ומעבר לדברים שמבהירים את עצמם עם הזמן הוא כולל בתוכו גם שאלות שנשארות ללא תשובה. הוא גרם לי לחשוב, להיזכר, לתהות, לחייך. חייכתי המון תוך כדי קריאה. אפילו צחקתי קצת לעצמי. אנשים שישבו לידי באוטובוס הסתכלו עליי מוזר - טוב, את זה שמעתי רק בדיעבד, כי באותו הרגע הייתי בכלל בכפר אגם-דרום, בראשו של עץ גבוה במיוחד.”