יהודית קציר

יהודית קציר

סופרת

סופרת ומחזאית ישראלית. ילידת חיפה. בעלת תואר ראשון בקולנוע ובספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. עורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה ומלמדת כתיבה באוניברסיטת תל-אביב. החלה לפרסם את סיפוריה בשנות ה-80 בעתונות הספרותית. ספריה זכו להצלחה רבה בארץ ומרביתם תורגמו גם לשפות זרות. הסיפור הקצר ''שלאפשטונדה'' - פרי עטה, זכה בפרס ראשון בפסטיבל תיאטרונטו 1991 (בביצועה של דניאלה מיכאלי) ועובד לסרט קולנוע , ''סודות משפחה'' (1998).
» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (231):
הרשימה החמה, שקראתי, ספרים שקראתי , הספרים שקראתי, ספרי הספריה החדשה שאהבתי, יש לי ועדין לא קראתי, מומלצים, רוצה לקרוא, אבירי היגון , רשימת מומלצים, רק הזמן מפריד ביננו., ממתינים להזדמנות שניה, ספרים שקראתי, ליזי, ספרים שהתולעת קראה , רשימה, רשימה, ספרים שאסור להחמיץ, רשימה, עוד ...
1.
אשה צעירה פוגשת גבר נשוי שגילו כפול מגילה. בהתחלה אינה אוהבת אותו. אחר - כך היא אוהב יותר מדי. הם נוסעים, הם חוזרים, הם נפרדים. היא אינה יכולה לשכוח אותו.`` כך מסכמת את העלילה ריבי, הגיבורה, וכל זה מתרחש במקביל לגסיסת אמה מסרטן, שתחילה מביא להחלפת עינה המרהיבה בעין מלאכותית, ובהמשך להתנפחות ביטנה כבהריון; וברקע מתפוררת חנות ספרים יוצאת - דופן, שבעליה קורא כל הזמן את `בעקבות הזמן האבוד` וחי את העבר כעכשיו מתמשך, שמתיו עדיין חיים. יגאל, הגבר הנשוי, היה הבטחה לקשר נצחי שהתנפצה, כמו זו של האב שנטש אותה, וכמו זו של נועה, אהובתה הראשונה של ריבי. כמי שנלחמה על מקומה בעלילה, לא להיות אפיזודה צדדית, פונה ריבי להתחיל את המסע מחדש, הפעם בזיכרון ובכתיבת רומאן, שבו היא יכולה להיות הדמות הראשית, ובניגוד לחיים יש לה שליטה וחופש ``לערבב אותנו יחד``, להפרות בעצמה את הפרחים, בלי תלות. כמו אמה לגבי מאהבה דויד, גם ריבי ``סכי - עיניים ללבה``, וכשהיא מספרת - היא בוחרת בעיוורון - מדעת, כאילו הבחירה בידה איזה חלק של המציאות היא רוצה לגלות, ולמציאות אין שום מצב אמיתי לפני שצפתה בה. סיפורה מתנדנד בין התבוננות במישקפת מקרבת לבין הרכבה - החדש של הפאזל. ספק אם אלה הדיאלוגים שאכן היו - ``הפעימות`` הן אומנם אותן ``פעימות``, אבל היא ``הוזה, משקרת במזיד, גונבת מכל הבא ליד, נלחמת ברוחות רפאים``. היא שמחה שהיא יכולה לבחור לשיחות כל תפאורה שתרצה, ובכמה נקודות יש יותר מסיפור אחד, במיוחד בכל מה שעשוי להסביר את נטישתה על - ידי יגאל ועל - ידי אביה. הסיפור כמו נועד לכונן בדיעבד את המציאות, ולאו דווקא לשחזר אותה, והשיא הוא כשריבי שוקלת להמיר תיור באתרי החנוטים במצריים בנסיעה בדויה לפולין - שאילו היתה לוקחת אותם לשם בסיפורה, במין מסע של חיים נוכח המוות, עם תפאורה אחרת ואור שונה - ``אולי גם ההמשך היה אחר ואולי גם הסוף``, כאילו הייצוג יכול לשנות לאחור את המציאות עצמה ולא רק את השתקפותה. הרומן שריבי כותבת נועד להשיג דבר והיפוכו: להפיח רוח במיפרשי אהבתם; לגאול אותה מן הסתמיות של חוסר הפשר; להעניק לאהבה אלמוות שבו תימשך לאחר סופה במין חיים מושהים, חנוטים, כשכל השעונים עצרו מלכת; וגם לכלוא אותה, שלא תפריע לחייה החדשים עם האיש האחר, ואף לחתום אותה, שאז תוחזר כה נשמתה. כאילו ההתמכרות הזאת, השואבת את ריבי, גם ממיתה. ההתרחשות עצמה עומדת בצילו של סיפור גם מן הצד האחר. היא כמו בת - דמות של סיפור קיים מראש או מתאימה את עצמה לסיפור עתידי. ריבי מבקשת לבנות אח חייה כמו רומן עשיר ומרתק, ומצווה על עצמה לזכור דברים כדי לעשות בהם איזשהו שימוש בסיפור שתכתוב. ה - deja vu מהותי . ``כל זה כבר קרה לא פעם, בחיים אחרים``, היא חשה. הדיאלוג שופע ציטוטים, וגם חלק ניכר מן ההתרחשות הוא ``ציטוט`` - הכל מזכיר להם איזה סרט, סיפור, ציור; ולכל טיול אופרה משלו. רוב הרומאן בין ריבי ליגאל מתרחש באתרי תיירות, לא רק משום שטיולים מאיטים את הזמן כי הם צומת דחוסת זכרונות, אלא גם משום שבטיולים, גם אם אינם מאורגנים, אין חיים ראשוניים, אלא ``עושים וי``, הולכים בעקבות המישלן במסלול טיפוסי של אתרים באב - סיפור של תיור. התקדימים כובלים, אבל החירות הסיפורית, שיש לריבי בדיעבד, מעניקה לספר את המעוף הווירטואולי שלו. כפאזל שהיא מרכיבה אוספת ריבי לתוך סיפורה אין - ספור פרסים של חיים נמשכים אחרי המוות, כמו תחושה ברגל שאיננה, או של מוות מדומה, שכולם מטאפורות לפעילות הסיפורית שלה. החופש הסיפורי, המניח לה לבחור תפאורות, מאפשר להפוך את כל פרסי התיירות והמוזיאונים למטאפורות המטרימות את ההתרחשות. מה שנראה כדיאלוגים טריוויאליים ניתן לקריאה כפולה. הסתמיות של החיים כמו נגאלת בסיפור כשהפרסים הופכים להיות בבואות אלה של אלה, והדמויות אנאלוגיות זו לזו. סיפור מותה של האם מקרין היבהוב בין חיים למוות גם על סיפור האהבה, שהיא מבט ועיוורון. בכוח העיניים להעניק חיים, והן גם מוליכות למוות, כמוהן כשמש הקשורה בחיוניות ויופי, אך גם ``גורמת`` לסרטן. השמש ה``מאטיסית`` מוליכה להריון, להפלה, ולבטן הנפוחה מן המחלה. הסיפור של השושלת המשפחתית, שריבי משתעשעת בו במין ארכיאולוגיה מדומה, הופכת את מקריות החיים לסדירות מעגלית, לחזרות של עיוורון ושל הריון - לפני - חתונה בשלושה דורות. ריבי כמו מתחפשת לאמה, ואולי הגבר האחר שלה יהיה הרופא מן הפרק האחרון - רופא כמו אביה, וגבר נשוי כמו דויד; ממש כשם שאביו של יגאל התחתן בסיפור הבדוי עם האחות הרוסיה שטיפלה בו. בכל טיול אוספת לה ריבי אל מבטה זוג ``המתאים`` למצב - העניינים; בכל טיול סובבים ריבי ויגאל בחיפושים ומוצאים עצמם חוזרים לנקודת ההתחלה; הדורות הם בבואות אלה של אלה, וכך גם הטיולים ופרקי הספר; נקודת ההתחלה של הסיפור היא הסוף של ההתרחשות, והסיפור, כמו דמויותיו, חי יותר מפעם אחת, והספר נפתח ב - Fin. כל סוף הוא התחלה, ואת מלוא מישחקי המטאפורות והבבואות - התגוננותה של ריבי מפני חוסר הפשר - אפשר לראות רק בקריאה שניה של הספר, כמו בסרט שמוקרן לאחור....

2.
עשרים-וחמש שנה חיה צילה בכפיפה אחת עם בעלה לזר, אבי חמשת ילדיה, ועם אהובה חנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. בכל שנות הנדודים הארוכות בפלשתינה שאחרי מלחמת-העולם הראשונה גדלו שלוש בנותיה ושני בניה עם שני אבות, ו'דוד חנן' הוא שדאג לחינוכם ולחלק ניכר מפרנסת המשפחה. לזר היה הבחור הראשון שאי-פעם נשק לצילה, לאחר ש"התגבר עליה", והיא, ברוב תמימותה, חשבה כי משום כך "כבר אבוד" ולא נותר לה אלא להתחתן אתו. חתונתם העצובה מתקיימת לאחר הפוגרום של 1905 באודסה, פוגרום שלזר התגלה בו כחסר-ישע, וצילה מאבדת בו אחת מעיניה. אבל בארץ-ישראל של ראשית המאה, בין יפו לבאר-שבע ולגדרה ולעזה ולתל-אביב, הולכת והופכת האשה התמה והפגועה לאשה חופשית ודומיננטית, לאמהּ של שושלת משפחה של נשים חזקות, שהגברים שלידן רכי-לב והססנים. את ילדיה, את "חמשת ענפיה הצעירים, היא נטלה והרכיבה על-גבי כנה של חושחש" – 'דוד חנן' – כמו בהרכבה של תפוז, אך בפרדס המשפחה הזה היתה היא מי שהטילה את צילהּ הגדול על כל השושלת 'המטריארכלית' במשך מאה שנים ומעלה, השנים שלאורכן נפרשת הסאגה בת ארבעת הדורות שכתבה קציר. איך סיפרה צילה-עצמה את חייה כדי להצדיק אותם ולהעניק להם פשר בפני עצמה ובפני הדורות הבאים? מה חשבו והבינו ילדיה ואחריהם נכדיה (בעיקר לנשים יש כאן פתחון-פה סיפורי); מה לא ידעו ועל מה גוננו כעל סוד? צילה כתבה את זיכרונותיה לאורך כארבעים שנה, אבל לא ילדיה, שלהם נועדו המחברות שהשאירה, ולא נכדיה, לא קראו את מה שכתבה. יהודית קציר, הנינה הבכורה, היא הראשונה שקוראת הן את זיכרונותיה של הסבתא-רבתא והן את יומנו של חנן. וקולה השואל, ומבטה המדמיין, הופכים אותה-עצמה לדמות מרכזית של הספר, מול צילה. זהו הרומאן הגדול והמורכב ביותר שלה עד כה – רומאן שלקראתו הכשירה את עצמה שנים רבות – מין רומאן אוטוביוגרפי, הנפתח שישים שנה לפני שנולדה. רק לרשותה עומד המבט הפנורמי המאפשר לעקוב אחרי צילהּ של צילה לאורך הדורות. ורק דמיונה-שלה מאפשר לעמת את צילה, העיוורת לגמרי לקראת סוף חייה, עם הפרספקטיבה של חנן ולהלום גם בנו, הקוראים, בדיסוננס המתגלה בין חייו הגלויים, המתנהלים בהתמסרות גמורה לצילה ולילדיה, לבין מה שחלף בו בשיח עם עצמו, המתנהל ביומנו הפרטי והסודי. במשך למעלה מעשרים שנה ריחפו ברקע של רוב כתיבתה של יהודית קציר קרעים מן הסיפור המשפחתי של שושלת צילה. החומרים האלה שימשו אותה בסיפורים על שבר בתא המשפחתי ונוצלו בדרך של הריסה ובנייה מחדש. 'צילה' אינו מוליך אל שבר בתא המשפחתי. הרומאן המשוכלל, המרהיב והמרגש פותח בשבר, ומוליך דווקא לסיפור ארוך של תיקון ואיחוי....

3.
'הנה אני מתחילה', הרומאן השני של יהודית קציר (אחרי 'למאטיס יש את השמש בבטן', 1995), הוא סיפורה של אהבה חריגה ודרמטית, על רקע המציאות הישראלית בסוף שנות השבעים, עם אירועיה הגדולים והקטנים. ריבי שנהר, שהיא גם גיבורת 'למאטיס...' - סופרת נשואה ואם, עכשיו בת 38 - מוצאת מחברות של יומן שלה מגיל 16 - 14. במחברות הללו היא מחליטה שהיא קיטי, הנמענת הבדויה של יומנה של אנה פרנק. "קיטי" זוכה בהן לקול, וכותבת לאנה יותר משלושים שנה לאחר מותה של זו, ובכך מעניקה לה מחדש נפש פרטית, בעלת חיים אישיים, שמהם הופקעה שנים כה רבות. במשך אחר - צהריים ולילה בשנת 2001, מול "המחברות החבויות", משתחזרת האהבה האסורה בין ריבי לבין המורה שלה לספרות בחטיבת - הביניים, מיכאלה ברג, אשה נשואה בשנות ה20 - שלה, ומסופרים החיים הנסתרים סביב הרומאן שנמשך שנתיים. זהו סיפור חניכה, העוקב צעד אחר צעד אחרי גיבוש זהותה של נערה מתבגרת, מנוכרת מאמה ומאביה הגרושים, צמאה למגע ולהכרה, מבקשת "לטרוף את החיים". הצמיחה שלה היא מינית, רגשית, וגם ספרותית. לפיכך זה גם סיפור על הקשר בין התשוקה - לגוף לבין התשוקה - למלים, שכמו נובעות מאותו מקור. הישגו הגדול של הספר הוא לא רק בפריצת הגבולות המקובלים בספרות העברית בתיאורים האירוטיים, המעוצבים כאן בטעם ובדמיון, אלא גם בהטענה הנדירה והקסומה של הלשון והפרטים בתשוקה. הדיאלוגים המצוינים והפרטים מרובי - ההדהודים, וגם הפרספקטיבה של שנת 2001, מאפשרים יותר מאשר הסתכלות אחת. האם לפנינו סיפור של אהבה גדולה ומיוחדת או סיפור של ניצול? הנפש בוחרת איזה סיפור היא מספרת לעצמה, וריבי - לא מתוך עיוורון ! - מכוננת סיפור של חסד והצלה, שהוא יותר מכל סיפור של אהבה. על הספר: בעמ' 305 מתוך הביקורות על שלושת ספריה הקודמים של קציר: "יש כאן קול גדול ורומנטי, חוגג, יפה, צבעוני ועשיר, ועין חדה ופקוחה, ויכולת לנהל את סיפורה בקלות בין הזמנים השונים והמרחבים השונים... יש רגעים הנוגעים בדבר עמוק ונסתר, שממנו, כך נראה לי, נובע קולה"... אריאל הירשפלד "שיר מזמור לאהבה ולאירוטיות, שמעטים כמוהו נכתבו בעברית".... שולמית לפיד "הסיפורים של קציר הם הניסים שמכבשונה של העשייה הספרותית"... יהודית אוריין "קציר ניחנה בחוש יופי טבעי ובכישרון ודאי שאין פוגשים בכמותו לעתים קרובות. בצילה מחווירים רוב ספרי המקור שקראתי השנה"... רנה ליטוין "קציר הטביעה את חותמה על סיפורת שנות התשעים בצירוף ייחודי של כתיבה תמה ומפוכחת, המתארת בדייקנות צלולה מציאות חונקת עד אובדן"... חיים נגיד "סופרת ישראלית צעירה, מוכשרת במידה עצומה, שסיפוריה מדהימים ביופיים" (ניו - יורק טיימז) ; "רק לעתים נדירות מצליח סופר להראות כך איך זרימת הזמן משנה הכל. קציר מטילה אור חדש, אפילו חם, על כשלונה של האהבה ועל אכזבות החיים" (דר שפיגל) ; "להאיר פינות חשוכות, את העצב, את הפחד, את הגעגועים - זה מה שקציר עושה בכוח ובכישרון" (לה מונד)...

4.
ספר ראשון זה הוא הבטחה גדולה וגם מימוש של כשרון בשל. הנובלות שבו כבר הוכתרו בפרס `עיתון 77`, בפרס אקו"ם בעילום שם, ופרס היצירה של קרן ת"א. הספר הוא חגיגה של מצבים ודמויות ססגוניות, והתיחכום הניכר ב"תפירת" הפרטים למארג מעובה של התקשרויות, אינו בא במקום הספונטניות של הכתיבה והמלאות האנושית; המראה בפנטזיה, חמלה אנושית, הומור משוחרר, חזותיות צבעונית כמעט "פוביסטית" ולשון עשירה, מתוזמנת היטב, מעמידים כאן פרוזה לא נאיבית, אחרת, שאינה מתביישת להיות קריאה מאוד...

5.
תשע שנים לאחר "סוגרים את הים", סיפרה הראשון שכבש בסערה חסרת תקדים את לב הקוראים והביקורת, מפרסמת קציר את סיפרה השלישי - שלוש נובלות של סופרת שעברה כברת - דרך מאז, הנוגעות ביד חמה בבני - אדם. "מגדלורים של יבשה"; "והעננים נוסעים, נוסעים"; "מכתבים לעמינדב"; אם גיבורות "סוגרים את הים" (וגם הרומאן "למאטיס...") עמדו מול גברים מבטיחים, שהוליכו חלום ואיכזבו, ובסוף הן נידונות להמשיך לטפח את החלום המנופץ עם עצמן, בשכבות של הזיכרון - הספר החדש הוא ספר נגדי. עכשיו הים כבר נסגר מזמן, ובנסיון לבנות "חיים חדשים", הניצול של הספינה הנטרפת מוצא איזה מגדלור, אבל עליו להסתפק במגדלור של יבשה. כעת הנשים הן המובילות, המכוננות, הנושאות (ובנובלה הראשונה, הפרספקטיבה היא לראשונה אצל קציר של גבר). בכל הסיפורים יש התמודדות עם מצבים של עקרות והפלה ובגידה, גם מטאפוריים. ובכולם יש ויתור, נסיון להשיג דחיה ב"חצי הגמר", להבריא את המצב הכושל באמצעות "קיצוץ וצימצומים" של השאיפות. החיים החדשים (לקנות סאלון חדש בהרצל, לשבת בכסא - נוח בשמש ולהשמין ולהשמין, לחיות חיים של שקט ושלווה ביחד) לא נתפסים רק באירוניה. יש בהם גם כוח מחודש ובשלות. והכלי העיקרי של הדמויות בהשגת המצב הזה הוא לספר לעצמן שוב את סיפורן ולבחור סיום חדש....

6.
אחר - הצהריים יצאו נועה ואמא למרפסת להפריח בועות סבון. בועה אחת המריאה גבוה - גבוה, זוהרת בשמש, כחולה מרוב שמים. "אולי היא לא תתפוצץ כל - כך מהר," אמרה אמא, "אולי היא יצאה למסע על גב הרוח." "איזה כיף לה," אמרה נועה, וחשבה שגם היא היתה רוצה לצאת למסע על גב הרוח ולראות הכול מלמעלה. יהודית קציר, סופרת מוכרת ואהובה, רוב הזמן מחברת ספרים למבוגרים ('סוגרים את הים', 'למאטיס יש את השמש בבטן', 'מגדלורים של יבשה'). זהו ספרה השני לילדים, אחרי 'הפיקניק של עמליה' ('הקיבוץ המאוחד' 1994). טלי מנשס - מאיירת מבטיחה בראשית דרכה, עד היום איירה את הספרים 'רינה עושה דברים מעניינים' ו'שמיה תגיע'....

7.
קרקס הפיות של רומפוס הגדול הגיע העירה. כל ילדי העיר באו להופעה. אלו הרפתקאות קרו לנועה ולחבריה בקרקס? מדוע אומללות הפיות? האם יצליחו הילדים לעזור לפיות להשתחרר?...

8.
שלוש הנובלות "החיפאיות" של יהודית קציר הן סיפורי אהבה המעמתים של זמן, משחזרים - בוראים את הזיכרון כדי להפיח בו חיים מחודשים, כדי להיפרד ממנו אל חיים אחרים.בקול גדול, ובאינטנסיביות רגשית וסגנונית, מספרת קציר על שורת אירועים חריגים, פורצי נורמות, המחדדים את המצבים הרגשיים האחרים ומשמשים להם אמת - מידה. הנובלות הראשונות של קציר פילסו דרך, בראשית שנות התשעים, לדור החדש של הסופרות בספרות העברית.לקוראים שיתוודעו אליהן לראשונה בנוסח המחודש שבספר זה צפוי מעורר השתאות עם אמנות הסיפור של קציר, החל מצעדיה הראשונים, עם הנוסח הסיפורי החדש שיצרה. וגם לקוראיה הנאמנים של קציר, שקראו את הסיפורים הללו לפני שנים, מוזמנת כאן קריאה אחרת, באורם של שני הרומאנים שפירסמה המחברת....

9.
10.
"מגדלורים של יבשה" - סוכן לשעבר של המוסד במרוקו, שהוא גם ד"ר למשפטים מהסורבון, צעיר מבטיח בעבר, והיום עו"ד בהסתדרות, על סף פרישה. ספינות חייו נטרפו, וחייו היו לשורה ארוכה של ויתורים על מקומו. כמין מהדורה ישראלית, עכשווית, של אודיסיאוס, גולה ממשפחתו. ובשנים האחרונות שאחרי רצח רבין גם גולה בארצו - הוא הולך בעקבות חייו, שהוא מספרם לעצמו עם פרטים חדשים על סיפור אהבתה לאחר של אישתו הראשונה, ועם סיפור נישואיו השניים, ומתוודע אחרת אל חלקו בעברו המוחמץ, בפתח "חיים חדשים", שהם דחייה קצרה "בגמר". "שלאף שטונדה" - בזמן הלווית סבה, כשהיא פוגשת את בן דודה האהוב, נזכרת המספרת בקיץ האחרון בו בילו יחד, כשעוד היו ילדים, בבית סבם וסבתם. קיץ שהתחיל בפגישה עליזה, והסתיים כשהוא מלווה בזיכרונות מכאיבים. "לרגע חסד כזה ממתין כל מי שאוהב באמת ובתמים את הספרות העברית...שליטה מעוררת השתאות בחוקיה של הנובלה...יכולת סיפורית רגישה ובוגרת..." (חיים באר)...

11.
12.
13.
שלוש הנובלות התל-אביביות של קציר הן על שלוש דמויות זרות בתל-אביב, שגיחתן לעיר הזאת נכרכת בהתנפצות וּויתור, בקיצוץ ובצמצומים של שאיפה גדולה, חלום או פרויקט. הנובלות הללו הן הפסגות הבלתי-מוטלות-בספק של כתיבתה של קציר עד כה, והן נדפסו בספר זה בנוסח מחודש. "סוגרים את הים" הייתה בעיני המבקרים והקוראים הנובלה הטובה ביותר בספר הראשון של קציר, שנקרא על שמה. "מגדלורים של יבשה" היא אחת הנובלות היפות ביותר בספרות הישראלית, נובלה מרשימה ונוגעת ללב, שמעטות כמוה נכתבו בעברית. "הנעליים של פליני" מדגימה את יכולתה הגדולה של קציר לסחוף את קוראיה גם במפתח אחר, קומי-גרוטסקי. שני ספרי הספריה הקטנה: "סיפורי חיפה" ו"סיפורי תל-אביב", מרכזים את רוב רובה של הפרוזה שכתבה קציר עד כה, מלבד הרומנים שפרסמה. לקוראים שיפגשו את הנובלות שבספר זה לראשונה, מזומנת חוויית קריאה חריפה ומעוררת, אך גם בשביל קוראיה הוותיקים של קציר יש כאן "רגע של הולדת", שכן השנים שחלפו רק מחדדות בדיעבד את רושמה של אמנות הכתיבה שלה....

14.
15.

כשחזרה מהאוניברסיטה יום אחד והמרפסת שלה הייתה מלאה בבלונים תהתה איך הוא כזה גבר מבוגר טיפס עד למעלה עם כרס וקשר את חייו בשלה בהרבה צבעים ... המשך לקרוא
36 אהבו · אהבתי · הגב
יהודית קציר היא נינתה הראשונה של צילה. אם מישהו מחפש את ההקשר, הנה הוא. קציר אמנם כותבת שמשפחתה של צילה, הציר הראשי לסיפור המעשה, לא נכנסה ל... המשך לקרוא
13 אהבו · אהבתי · הגב
שם הספר הוא שם לא שגרתי ומעניין כי הרי את הים אי אפשר לסגור ! נשמע כמו משפט שהורים יאמרו לילדיהם הקטנטנים שמסרבים לעזוב את הגלים והחול. כי ... המשך לקרוא
29 אהבו · אהבתי · הגב
ארבעה סיפורים קצרים בספר ביכורים זה. סגנונה הברור של קציר בא כבר כאן לידי ביטוי במלוא תפארתו. הסיפור הראשון הוא סיפור מקסים של אהבה ראשונ... המשך לקרוא
34 אהבו · אהבתי · הגב
שלושה סיפורים בספר ואני מתייחס לארוך שבהם בלבד. כשהפרטי משיק לממלכתי/למעשה בניית המדינה, שם יש חומרים מעניינים. סוכן מוסד לשעבר, משפטן של... המשך לקרוא
18 אהבו · אהבתי · הגב
התחיל מעניין אבל בהמשך הפך למלאה ולכן נעזב.... המשך לקרוא
2 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ