וכמה זה קיטשי וכמה זה כנה, לשכב באמצע הלילה בעיניים פקוחות להפליא, ולתלות את המבט העייף שלי בשפתיים הרדומות שלך. לשחק חבר-את-הנקודות עם הנמשים, לדלג מריס אל ריס בדמיוני. ולמרות שהשינה גנבה גם אותי באותו הלילה, כשפתחת את העיניים שלך לרגע תמיד פגשת באלו שלי, שאם היו מערבבים אותן יחד היה יוצא הים הצלול והיפה ביותר בעולם. התקרבתי אליך עוד קצת, להעביר אצבעות בשיער שנקצץ באכזריות על ידי האחידות המאולצת, ונזהרת לא לקטוע את השינה הנוחה היקרה מפז שלך. אתה פולט מתוך שינה מן המהום שאני לא יודעת לפרש ואני כתמיד שותקת. כיף לראות אותך ככה, משוחרר מדאגות, הזרועות שלך פרושות לכל עבר פשוט כי לשם שינוי אתה יכול. כשהתעוררת עם האורות הראשונים ועם ההרגל, התקרבנו עד שהיה לנו חם מידי והתרחקנו עד שהיה לנו קר מידי. אין לך מושג איזה עוצמה משכרת זו, למצוא את הנקודה המדויקת להניח את כף היד שלי, כשהלב המשוגע שלך מנסה בכל עוצמתו לפלס את דרכו מחוץ לחזה ולהתכרבל בתוך האחיזה שלי, להמשיך להתגלגל פעימה אחר פעימה, לפי הקצב, חפון מקום מבטחים.
אני מחכה שיגיע כבר החורף, אתה, מסיבות ברורות, קצת פחות. אבל אל תדאג, בינתיים הטוב ביותר שאוקטובר המזויף הצליח להפיק היו טיפות שלא יטרידו אותך, אלא רק אותי, הרי כמה עוד אפשר לתת לי לחכות, חודשים על חודשים, אני רוצה את הכל בחזרה. הירוק הזה עוד ישגע אותי. כל זאת בלי לזלזל בחום האהוב שלך, שמעבר להיותו כל מה שתשאף לייצג הוא גם האדמה, אשתך לעתיד, שברוב הימים זוכה במקומי להרגיש את כל החוזק שלך נרפה. כל הסתיו לרשותנו, ובחורף תוכל לברוח מהגשם המרגיז אליי. נשפץ את השביזות שלך, בתנופת זרוע החלטית אני אעיף את כל פסלי הלחץ ממדפי הלב שלך, שיתנפצו על הרצפה, ואצופף אותם עד אין מקום בכל תענוגות העולם הקטנות והגדולות. ברגליים דקות, בציפורניים ארוכות, בנשיקות רכות, באושר הרך והכאבים הקטנים שימתקו יותר מכל קוץ של פטל, באצבעות הנקיות שיאהבו את מגע הכתף שלך יותר מכל אלונקה. מול צוקים וים טבול בלילה אנחנו צוללים לחיבוק לופת, מול שלט של אבנים מתגלגלות אנחנו מתדרדרים להיות אלו שעוברי אורח רושפים בהם מבטים חטופים של קנאה. מול כוכבים שמאיימים למשוך אותנו לצוף איתם אל האופק הספוג בערפל אנחנו יושבים כמו שני זרים או כמו אותו אדם ממש, מחייכים ומחכים, מי יודע למה. אנחנו קמים והולכים, נותנים לרוח לקלוע מהשיער שלי סבך של בלונד וצלילים. שמות וצבעים. אסוציאציות וכרטיסים לסרט, שיישארו אצלי בארנק, לא לשכוח לזכור את היום הזה. על מי אני עובדת, כאילו שאני באמת אשכח.
אני מחכה שיגיע כבר החורף, אתה, מסיבות ברורות, קצת פחות. אבל אל תדאג, בינתיים הטוב ביותר שאוקטובר המזויף הצליח להפיק היו טיפות שלא יטרידו אותך, אלא רק אותי, הרי כמה עוד אפשר לתת לי לחכות, חודשים על חודשים, אני רוצה את הכל בחזרה. הירוק הזה עוד ישגע אותי. כל זאת בלי לזלזל בחום האהוב שלך, שמעבר להיותו כל מה שתשאף לייצג הוא גם האדמה, אשתך לעתיד, שברוב הימים זוכה במקומי להרגיש את כל החוזק שלך נרפה. כל הסתיו לרשותנו, ובחורף תוכל לברוח מהגשם המרגיז אליי. נשפץ את השביזות שלך, בתנופת זרוע החלטית אני אעיף את כל פסלי הלחץ ממדפי הלב שלך, שיתנפצו על הרצפה, ואצופף אותם עד אין מקום בכל תענוגות העולם הקטנות והגדולות. ברגליים דקות, בציפורניים ארוכות, בנשיקות רכות, באושר הרך והכאבים הקטנים שימתקו יותר מכל קוץ של פטל, באצבעות הנקיות שיאהבו את מגע הכתף שלך יותר מכל אלונקה. מול צוקים וים טבול בלילה אנחנו צוללים לחיבוק לופת, מול שלט של אבנים מתגלגלות אנחנו מתדרדרים להיות אלו שעוברי אורח רושפים בהם מבטים חטופים של קנאה. מול כוכבים שמאיימים למשוך אותנו לצוף איתם אל האופק הספוג בערפל אנחנו יושבים כמו שני זרים או כמו אותו אדם ממש, מחייכים ומחכים, מי יודע למה. אנחנו קמים והולכים, נותנים לרוח לקלוע מהשיער שלי סבך של בלונד וצלילים. שמות וצבעים. אסוציאציות וכרטיסים לסרט, שיישארו אצלי בארנק, לא לשכוח לזכור את היום הזה. על מי אני עובדת, כאילו שאני באמת אשכח.