איתי

איתי

בן 24 מאשקלון




» דירג 25 ספרים
» כתב 1 ביקורות
» יש ברשותו 31 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 7 שנים ו-10 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 3 שנים ו-8 חודשים
» קיבל 4 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» מדף הספרים (4 מתוך 31)
ביקורות ספרים:

מוצגות 1 מבין 1 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-7 חודשים




מוצגות 4 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

המשפט. ספר פשוט גאוני. אני אפילו חושבת שהוא מושלם אף על פי שלא הושלם. מה כבר כמה פרקים לא גמורים של קפקא יכולים עוד להוסיף ... המשך לקרוא
23 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-8 חודשים


קראתי את הספר לפני שנים וחזרתי אליו שוב בערב ראש השנה בעקבות כתבה שפורסמה במוסף "תרבות וספרות" ב"הארץ" שכותרתה: "החבר של הח... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-11 חודשים


רוברט ואלזר הוא ללא ספק אחד הסופרים היותר מיוחדים ומעניינים שקראתי. צורת הכתיבה שלו מציירת אדם שחי בקונפליקט פנימי תמידי... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-11 חודשים


ענק, טורד מנוחה, כמעט בעל שפה משלו. אחת היצירות הגדולות של הספרות במאה העשרים, אם לא הגדולה שבהן. סלין משכיל לתפוס ביצירתו ... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 9 שנים


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 6 שנים ו-3 חודשים
» העפיפונים (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-3 חודשים
» העפיפונים (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-4 חודשים
» תודה רבה (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-4 חודשים
» תודה לך (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-4 חודשים
» תודה (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-4 חודשים
» שודד הים (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים
» תודה (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים
» שלכת (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 7 שנים ו-8 חודשים
» ( / )
לפני 7 שנים ו-8 חודשים
» ( / )
לפני 7 שנים ו-9 חודשים
» תודה רבה ( / )
לפני 7 שנים ו-9 חודשים
» תודה רבה ( / )
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

העפיפונים

העננים הלבנים מעל ראשי סיפרו סיפור על גיבורים באגדות, סימנו הם שבילים והאירו לפידות, אך את העקבות אשר הותרתי במזחים אשר אותם רציתי לחצות, רק הגלים יוכלו לראות.
חלפו הימים, חלפו כרוח, אני הייתי העלים, השלכת הייתה לי, ועמה הקור הגדול. לא אזכור את המאורעות לפי סדר, אבל עתה, אני נושא את החפץ היקר ביותר לליבי, לא גדול ואף קטן הוא, לא רחב ועולה ביופיו על אחרים, אבל לי יקר מכל הנחלים הזורמים.
זו היא קונכייה, נקודות לה שחרחרות, עדינה היא ושמורה מכל משמר. רק שם, כאשר אני מניח את ראשי על הכר, והקונכייה באוזני, היא מספרת ומזכירה לי את ילדותי. קסם לה שאין כמותו, היא לוחשת באוזניי את צלילי החוף, את הרוח שנושבת בפסגות, את סופות החול, והאור בגלים העולים ויורדים, ושבים ומתאספים שוב, את השמש המאירה ואת ריח החוף.
אף אם אהיה רחוק מכול חוף, ורחוק מכל יבשת, אף אם אהיה במבצר, הקול העדין של הרוח הנושפת, יהיה לנצח באוזניי, הוא יסמל את החופש, את החירות, הוא יאיר ויסמן את דרכי בה אלך באותם חופים הזהובים מן הזהב.
אני מקרב את הקונכייה לאוזני, צלילי החוף אשר נשמעים מתוכה, לוחשים לי את עברי, הם מזכירים לי את העפיפונים אשר העפתי בים, ואת החוף בעיר בה הייתי גר בילדותי.
אני יושב על שובר הגלים, קצוות מכנסיי נרטבים מן הגאות, עודי רואה את האניות, הן שבות אל המזח ועוזבות אותו. האם אשאל הלאן מפליגות הפעם, האם למזרח או למערב, ואם יחזרו אל החוף אותו רואות עיניי שוב?
ואני נזכר..
בית הספר היסודי היה ממוקם אחרי כיכר לואיס-סמואל, צפונה משם היה החוף, אשר אליו הייתי הולך לבדי בימים בהם לא הייתי הולך ללימודים.
לא אהבתי את בית הספר, זו הייתה השנה האחרונה שלי בבית הספר היסודי, ועל אף כי הייתה מוטלת עליי החובה להצליח בלימודים למען אתקבל לבית ספר יוקרתי בסיום השנה כפי שרצו הוריי, לא הגעתי אל בית הספר ימים שלמים, זאת עשיתי למרות שהוריי לא ידעו שכן כך. מעולם לא אזרתי אומצי לספר להוריי כי אינני מעוניין להוסיף ללמוד, שהרי הלימודים אינם משמעותיים עבורי, וכה חסרי תכלית ומשמעות. הוריי היו כועסים עליי מאוד אילו סיפרתי להם על-כך, עליי היו מוטלות חובות אשר נגעו בהצלחתי בעתיד.
החוף היה המקום היחידי בו יכולתי להיות עצמי ולהימלט מן העתיד האפור שיעדו לי הוריי. בחוף נהגתי להעיף עפיפונים, סגולים-ואדומים כהים-ובהירים, נהגתי לרוץ עם העפיפון שהיה בידי, כשהייתה רוח מגיעה הייתי שולח את העפיפון לאוויר. זמן רב ביליתי בחברת העפיפונים שהיו לי. בחוף יכולתי לטייל שעות בלי שאף אדם יגיד לי את אשר אהיה חייב לעשות, יכולתי לקרוא בספרי ההרפתקאות אשר אמי אסרה עליי לקראם. ואף יכולתי לפרוש את מפת-העולם שסבא קנה לי בשנה שעברה, ולהביט על היבשות הגדולות, ועל הארץ הקטנה בה אני גר.
כשאני קורא בספרי ההרפתקאות שלי, אני יכול להפליג אל כל המחוזות שלעולם לא אוכל להיות בהם בחיי האמתיים. בחלומותיי אני מצטרף למסע בעקבות שודדי הים של האיים האבודים, אני עוזב לאלסקה הרחוקה, או מצטרף לאינדיאנים הפראיים. אני יכול לעלות על רכבות-משא, אני יכול להפליג באניית-שודדים. אך הדבר החשוב ביותר שניתן לי, כאשר אני קורא בספרי ההרפתקאות שלי, היא הזכות שלי להיות אדון לעצמי.
מילקוטי אני מוציא את יומני, ובו אני כותב את השירים הראשונים שלי. היומן הוא בגודל מחברת, וצבעו אדום-כהה. ביומני אני כותב כי ברצוני, כשאגדל, להיות לסופר. אבל בתוך תוכי אני עדיין חש אבוד בתוך שפת האם שלי, כי מעולם לא הצלחתי להתנסח כפי שהיה בדעתי. אני חושש מן המילים, מן הגייתן, ומן משמעותן.
אני מביט אל החוף וחושב על עתידי. הגלים עולים ויורדים כתהפוכות ליבי, סערת נפשי שמורה לנפשי, ורק אני-עצמי אוכל לחוש אותה. הנני מביט אל הים הטהור, וחושב על ארמונות החול שהייתי בונה עם בן דודתי ובת דודתי לפני התקבלותי לבית הספר בו אני לומד.
על שובר הגלים אני יושב ומביט אל האופק. האופק זהוב ועדין, הוא מסמל את הרכות שאפפה את ילדותי. עתה עולמי הוא כזכוכית, שביר הוא ומלא ספקות. עתה עולמי שבוי בעולם המבוגרים.
אני רוצה לברוח, לבנות סירה מסנדות פשוטות, לקושרן זו לזו, ולהפליג עם הסירה אל החוף הכי רחוק. אקח עמי את היומן שלי, אעבור בביתי בפעם האחרונה, אעמיס את ילקוטי בצידה לדרך, שתכלול כיכר-לחם, מרגרינה וריבה. אבל הדבר החשוב ביותר, הוא כי לא אשמע שוב את דברי המורים, לעולם איש לא יגיד לי לצחצח שיניים, גם אף פעם איש לא יגיד לי כי השעה מאוחרת וכעת עליי לישון, לא אראה את מלך ומלכת הכיתה פעם נוספת, ולא אצטרך להשתתף בשיעורי המיניות הקוראים לי להתבגר כבר.
עקבות אחר עקבות הותרתי, עכשיו אני עולה אל הפסגה, מביט אל האופק, ושואל מה מעבר לשם? מה מאחורי הים אשר רואות עיניי? אם אבנה סירה, מן עצים גבוהים למאוד, אצבע את הסירה בזפת, על מנת שתצוף, אם אחתור במשוט, פעם ופעם נוספת, האם הגיע אל עיר ביבשת אותה לא ראיתי ואת מנהגיה אין אני מכיר?
אני רוצה להישאר ילד לנצח, אינני רוצה לעולם להתבגר, אינני רוצה לשקר, כמבוגרים, אינני רוצה לבגוד, אינני רוצה לקלל, להרביץ-להכות, אינני רוצה לצעוק או להעליב, להעמיד פנים ולהתנשא על הבריות.
נושא אני את העפיפון שבידי למעלה, אז אני רץ מהר מאוד. לאט-לאט ובהתעצמות העפיפון עולה מעלה, בדרכו הוא חוצה גבעת חול. עכשיו אפשר רק לאחוז בידית העפיפון, ולהיות מוקסם ממראהו האדיר, הכול-יכול.
רצתי במהירות, פרשתי את זרועותיי, עצמתי את עיניי לרגע. עתה אני מטוס קרב, אעזוב את שדה-התעופה, ולעיני כולם אעלם. אפרוש כנפיים ככל הציפורים, ואלך אל נדודיי.
הדבר האחרון שקרה, לפי מה שאני זוכר, הוא כי איבדתי את השליטה ברגליי, מעדתי ונפלתי על האדמה. עתה, משנפלתי, ידית-העפיפון נשמטה מידי, כל סליל החוטים פתאום עלה באוויר. העפיפון התקפל לפנים ולאחור, העפיפון הסגול שלי נסק מעלה ואני ידעתי כי לעולם לא אראה אותו שוב. כשדמיינתי את מסעותיו בשמיים, השפלתי את מבטי ופרצתי בבכי.
שכבתי על החול, כשאת בגדיי עוטפים חולות החוף, שאלתי מדוע העפיפון ברח הוא, ואותי הותיר לבדי, חשבתי על החופש שניתן לעפיפונים, וידעתי כי לעולם לא יצטרכו הם ללכת לבית-הספר, אף פעם איש לא ידרוש מהם לצחצח שיניים, או ללמוד שעות רק על מנת להצליח במבחנים. והעפיפונים, הם הרי לעולם לא משקרים ובוגדים.
שאלתי מדוע לעפיפון מותר לברוח, מדוע באפשרותו להתעופף לגובה, אולם אני, אין באפשרותי להתעופף כמותו. כי אין באפשרותי לבנות את הסירה שלי, מדוע, אם כך, לא אוכל להפליג למקום הכי רחוק?
נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים
העפיפונים

העננים הלבנים מעל ראשי סיפרו סיפור על גיבורים באגדות, סימנו הם שבילים והאירו לפידות, אך את העקבות אשר הותרתי במזחים אשר אותם רציתי לחצות, רק הגלים יוכלו לראות.

חלפו הימים, חלפו כרוח, אני הייתי העלים, השלכת הייתה לי, ועמה הקור הגדול. לא אזכור את המאורעות לפי סדר, אבל עתה, אני נושא את החפץ היקר ביותר לליבי, לא גדול ואף קטן הוא, לא רחב ועולה ביופיו על אחרים, אבל לי יקר מכל הנחלים הזורמים.

זו היא קונכייה, נקודות לה שחרחרות, עדינה היא ושמורה מכל משמר. רק שם, כאשר אני מניח את ראשי על הכר, והקונכייה באוזני, היא מספרת ומזכירה לי את ילדותי. קסם לה שאין כמותו, היא לוחשת באוזניי את צלילי החוף, את הרוח שנושבת בפסגות, את סופות החול, והאור בגלים העולים ויורדים, ושבים ומתאספים שוב, את השמש המאירה ואת ריח החוף.

אף אם אהיה רחוק מכול חוף, ורחוק מכל יבשת, אף אם אהיה במבצר, הקול העדין של הרוח הנושפת, יהיה לנצח באוזניי, הוא יסמל את החופש, את החירות, הוא יאיר ויסמן את דרכי בה אלך באותם חופים הזהובים מן הזהב.

אני מקרב את הקונכייה לאוזני, צלילי החוף אשר נשמעים מתוכה, לוחשים לי את עברי, הם מזכירים לי את העפיפונים אשר העפתי בים, ואת החוף בעיר בה הייתי גר בילדותי.

אני יושב על שובר הגלים, קצוות מכנסיי נרטבים מן הגאות, עודי רואה את האניות, הן שבות אל המזח ועוזבות אותו. האם אשאל הלאן מפליגות הפעם, האם למזרח או למערב, ואם יחזרו אל החוף אותו רואות עיניי שוב?

בית הספר היסודי היה ממוקם אחרי כיכר לואיס-סמואל, צפונה משם היה החוף, אשר אליו הייתי הולך לבדי בימים בהם לא הייתי הולך ללימודים.

לא אהבתי את בית הספר, זו הייתה השנה האחרונה שלי בבית הספר היסודי, ועל אף כי הייתה מוטלת עליי החובה להצליח בלימודים למען אתקבל לבית ספר יוקרתי בסיום השנה כפי שרצו הוריי, לא הגעתי אל בית הספר ימים שלמים, זאת עשיתי למרות שהוריי לא ידעו שכן כך. מעולם לא אזרתי אומצי לספר להוריי כי אינני מעוניין להוסיף ללמוד, שהרי הלימודים אינם משמעותיים עבורי, וכה חסרי תכלית ומשמעות. הוריי היו כועסים עליי מאוד אילו סיפרתי להם על-כך, עליי היו מוטלות חובות אשר נגעו בהצלחתי בעתיד.

החוף היה המקום היחידי בו יכולתי להיות עצמי ולהימלט מן העתיד האפור שיעדו לי הוריי. בחוף נהגתי להעיף עפיפונים, סגולים-ואדומים כהים-ובהירים, נהגתי לרוץ עם העפיפון שהיה בידי, כשהייתה רוח מגיעה הייתי שולח את העפיפון לאוויר. זמן רב ביליתי בחברת העפיפונים שהיו לי. בחוף יכולתי לטייל שעות בלי שאף אדם יגיד לי את אשר אהיה חייב לעשות, יכולתי לקרוא בספרי ההרפתקאות אשר אמי אסרה עליי לקראם. ואף יכולתי לפרוש את מפת-העולם שסבא קנה לי בשנה שעברה, ולהביט על היבשות הגדולות, ועל הארץ הקטנה בה אני גר.

כשאני קורא בספרי ההרפתקאות שלי, אני יכול להפליג אל כל המחוזות שלעולם לא אוכל להיות בהם בחיי האמתיים. בחלומותיי אני מצטרף למסע בעקבות שודדי הים של האיים האבודים, אני עוזב לאלסקה הרחוקה, או מצטרף לאינדיאנים הפראיים. אני יכול לעלות על רכבות-משא, אני יכול להפליג באניית-שודדים. אך הדבר החשוב ביותר שניתן לי, כאשר אני קורא בספרי ההרפתקאות שלי, היא הזכות שלי להיות אדון לעצמי.

מילקוטי אני מוציא את יומני, ובו אני כותב את השירים הראשונים שלי. היומן הוא בגודל מחברת, וצבעו אדום-כהה. ביומני אני כותב כי ברצוני, כשאגדל, להיות לסופר. אבל בתוך תוכי אני עדיין חש אבוד בתוך שפת האם שלי, כי מעולם לא הצלחתי להתנסח כפי שהיה בדעתי. אני חושש מן המילים, מן הגייתן, ומן משמעותן.

אני מביט אל החוף וחושב על עתידי. הגלים עולים ויורדים כתהפוכות ליבי, סערת נפשי שמורה לנפשי, ורק אני-עצמי אוכל לחוש אותה. הנני מביט אל הים הטהור, וחושב על ארמונות החול שהייתי בונה עם בן דודתי ובת דודתי לפני התקבלותי לבית הספר בו אני לומד.

על שובר הגלים אני יושב ומביט אל האופק. האופק זהוב ועדין, הוא מסמל את הרכות שאפפה את ילדותי. עתה עולמי הוא כזכוכית, שביר הוא ומלא ספקות. עתה עולמי שבוי בעולם המבוגרים.

אני רוצה לברוח, לבנות סירה מסנדות פשוטות, לקושרן זו לזו, ולהפליג עם הסירה אל החוף הכי רחוק. אקח עמי את היומן שלי, אעבור בביתי בפעם האחרונה, אעמיס את ילקוטי בצידה לדרך, שתכלול כיכר-לחם, מרגרינה וריבה. אבל הדבר החשוב ביותר, הוא כי לא אשמע שוב את דברי המורים, לעולם איש לא יגיד לי לצחצח שיניים, גם אף פעם איש לא יגיד לי כי השעה מאוחרת וכעת עליי לישון, לא אראה את מלך ומלכת הכיתה פעם נוספת, ולא אצטרך להשתתף בשיעורי המיניות הקוראים לי להתבגר כבר.

עקבות אחר עקבות הותרתי, עכשיו אני עולה אל הפסגה, מביט אל האופק, ושואל מה מעבר לשם? מה מאחורי הים אשר רואות עיניי? אם אבנה סירה, מן עצים גבוהים למאוד, אצבע את הסירה בזפת, על מנת שתצוף, אם אחתור במשוט, פעם ופעם נוספת, האם הגיע אל עיר ביבשת אותה לא ראיתי ואת מנהגיה אין אני מכיר?

אני רוצה להישאר ילד לנצח, אינני רוצה לעולם להתבגר, אינני רוצה לשקר, כמבוגרים, אינני רוצה לבגוד, אינני רוצה לקלל, להרביץ-להכות, אינני רוצה לצעוק או להעליב, להעמיד פנים ולהתנשא על הבריות.

נושא אני את העפיפון שבידי למעלה, אז אני רץ מהר מאוד. לאט-לאט ובהתעצמות העפיפון עולה מעלה, בדרכו הוא חוצה גבעת חול. עכשיו אפשר רק לאחוז בידית העפיפון, ולהיות מוקסם ממראהו האדיר, הכול-יכול.

רצתי במהירות, פרשתי את זרועותיי, עצמתי את עיניי לרגע. עתה אני מטוס קרב, אעזוב את שדה-התעופה, ולעיני כולם אעלם. אפרוש כנפיים ככל הציפורים, ואלך אל נדודיי.

הדבר האחרון שקרה, לפי מה שאני זוכר, הוא כי איבדתי את השליטה ברגליי, מעדתי ונפלתי על האדמה. עתה, משנפלתי, ידית-העפיפון נשמטה מידי, כל סליל החוטים פתאום עלה באוויר. העפיפון התקפל לפנים ולאחור, העפיפון הסגול שלי נסק מעלה ואני ידעתי כי לעולם לא אראה אותו שוב. כשדמיינתי את מסעותיו בשמיים, השפלתי את מבטי ופרצתי בבכי.

שכבתי על החול, כשאת בגדיי עוטפים חולות החוף, שאלתי מדוע העפיפון ברח הוא, ואותי הותיר לבדי, חשבתי על החופש שניתן לעפיפונים, וידעתי כי לעולם לא יצטרכו הם ללכת לבית-הספר, אף פעם איש לא ידרוש מהם לצחצח שיניים, או ללמוד שעות רק על מנת להצליח במבחנים. והעפיפונים, הם הרי לעולם לא משקרים ובוגדים.

שאלתי מדוע לעפיפון מותר לברוח, מדוע באפשרותו להתעופף לגובה, אולם אני, אין באפשרותי להתעופף כמותו, אין באפשרותי לבנות את הסירה שלי, ומדוע, לא אוכל להפליג למקום הכי רחוק?
נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים
שודד הים

אני יושב על שובר הגלים, קצוות מכנסיי נרטבים מן הגאות, עודי רואה את האניות, הן שבות אל המזח, ועוזבות אותו. האם אשאל הלאן מפליגות הפעם, האם למזרח או למערב, ואם יחזרו אל החוף אותו רואות עיניי שוב?
בית הספר היה ממוקם אחרי כיכר לואיס-סמואל, צפונה משם היה החוף, אשר אליו הייתי הולך לבדי כאשר סיימתי את יום-הלימודים.
לא אהבתי את בית הספר, זו הייתה השנה האחרונה שלי בית הספר, ועל אף כי הייתה מוטלת עליי חובה להצליח בלימודים למען אתקבל לבית ספר יוקרתי בסיום השנה, לא הגעתי אל בית הספר ימים שלמים, זאת עשיתי למרות שהוריי לא ידעו שכן כך. מעולם לא סיפרתי להוריי כי אינני מעוניין להוסיף ללמוד, שהרי הלימודים אינם משמעותיים עבורי, וכה חסרי תכלית ומשמעות. הוריי היו כועסים עליי מאוד אילו סיפרתי להם כך, עליי היו מוטלות חובות אשר נגעו בהצלחתי בעתיד. החוף היה המקום היחידי בו יכולתי להיות עצמי ולהימלט מן העתיד האפור שיעדו לי הוריי. בחוף יכולתי לטייל שעות בלי שאף אדם יגיד לי את אשר אהיה חייב לעשות, וגם יכולתי לקרוא בספרי ההרפתקאות אשר אמי אסרה עליי לקראם. הרהרתי באדמונד דאנטס, המלח האומלל, אשר היה הגיבור הראשון של הספר הראשון שקראתי.
מילקוטי אני מוציא את יומני, ובו אני כותב את השירים הראשונים שלי. ביומני אני כותב כי ברצוני, כשאגדל, להיות לסופר. אבל בתוך תוכי אני עדיין חש אבוד בתוך שפת האם שלי, כי מעולם לא הצלחתי להתנסח כפי שהיה בדעתי, אני חושש מן המילים, מן הגייתן, ומן משמעותן. אני חש עתה את הרוח הנושבת על פניי, המלטפת את שיערי, ומשכיבה את כל חלומותיי לשנה ערבה. אילו הייתי ילד, דבר לא היה מטריד אותי ככל שאר הילדים, אך ליבי זקן, ליבי זקן וחושש, כי חלומותיי ממאנים להתגשם. עצוב אני, ובודד מכל הנהרות, ומכל הימים, בדיוק כים או כעננים הלבנים אינני יכול להביע ולהסביר את עצמי במילים, ליבי סגור, ונשמתי כלואה בעולם המבוגרים.
אני זוכר את צעידותיי על שובר הגלים, בהישעני אל הסלעים, ובספרי לגלים את מחשבותיי הכמוסות ביותר. על בריחה סיפרתי, ובלילה, כשאת כל בני ביתי יכסה הלילה, הרהרתי, אפתח את מפת העולם שסבא קנה לי ליום ההולדת, ואביט על הארצות השונות, אקח מצפן ואטייל אתו בעזרת אצבעותיי הדקיקות, ולכיוון שהמצפן יורה אפליג בבוקר למחרת.
חלמתי על קברניטים ושודדי ים, ספינות, מזחים, ימים, ותיבות אוצר. אך בליבי ידעתי כי לעולם לא אזכה לראות במו עיניי קברניטים ואף לא שודדי ים, לא אראה מזחים, וימים, אך בעיקר לא אצא לחיפושים בעקבות תיבות אוצר.
אני מביט אל החוף וחושב על עתידי. הגלים עולים ויורדים כתהפוכות ליבי, סערת נפשי שמורה לנפשי, ורק אני-עצמי אוכל לחוש אותה. הנני מביט אל הים הטהור, וחושב על ארמונות החול שהייתי בונה עם בן דודתי ובת דודתי לפני שהגעתי לבית הספר. עתה החלטתי כי אני רוצה להיות שודד-ים.
אני יושב על שובר הגלים ומביט אל האופק. האופק זהוב ועדין, הוא מסמל את הרכות שאפפה את ילדותי. עתה עולמי הוא כזכוכית, שביר הוא, ומלא ספקות. לא אדע לאן ללכת, אין לי לאן לשוב.
אני רוצה להישאר ילד לנצח, אינני רוצה לעולם להתבגר, אינני רוצה לשקר, כמבוגרים, אינני רוצה לבגוד, אינני רוצה לקלל, להרביץ-להכות, אינני רוצה לצעוק, להעליב, להעמיד פנים ולהתנשא על הבריות, אינני רוצה לסיים את בית הספר, לאחר מכן ללמוד מקצוע נחשב, שכלל לא אוהב, אך יכניס הרבה-הרבה כסף, אינני רוצה לחיות בעיר גדולה עם גורדי שחקים, וחנויות לכל דבר.
בשקט אני תולש מן יומני צמד דפים. מתוכם אני יוצר סירה. על סירת הנייר אני כותב את שמי המלא וכתובתי. עתה ברור לי, כי לעולם לא אפליג מכאן. אבל אולי, אולי שודדי הים יתקלו בסירה שבניתי, ואולי אחרי שידעו את כתובתי יבואו לחפשני.

אם ראיתם פעם שודדי ים, אשר בראשם עמד קברניט עם רגל תותבת, ושיניים שחורות. אנא מסרו את סיפורי אליו, אודה לכם, ועתה להתראות.
נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים
שלכת
====

בשדרת עצי-התרזה, עמדו העצים הירוקים, שלעולם לא הנשירו, והוסיפו להוריק עם השנים. שעה שהלילה הגיע היו פורשים את גופם הרחב והגדול, כששורשיהם הגדולים באדמה הלחה. מה חוסנם היה נראה גדול, אדירה הייתה תקוותם, מחשבות על הפריחה בקיץ היו מתעוררות בנפשם, בשעות ציפיותיהם לעתיד טוב יותר, לשמחה ולרינה כה גדולה. ירד לו הערב, , ועננים היו לבנים משהיו קודם, השמש ששקעה הותירה שביל של אור נעלם. אז הבחנתי בעצים שגובהם היה נוסק לו לגבהים כקתדרלות, באופק ללא עפיפונים ועננים. נזכרתי כי אז בשלהי הסתיו שעבר לו, הייתי עובר ליד עץ קטן, ששני קרשים כהים ורפים תמכו את גופו, בל הרוח הקרה תטלטלהו, ואז יעקר. ומשפגשתיו שוב, בכניסה אל החורש והיה גדול פי כמה משהיה, הוא שהיה קטן, ומיהותי חששן ומטיל ספק בכול הייתי מטיל ספק הן בגדילתו שלו, הוא שליבי הבודד ביקש עליו לרחם. מה זר היה נראה העץ שאהבתיו בשל קטנותו, שחיבבתיו בשל יופיו הירוק-המרהיב. מה גדול ונורא היה העץ בימים הללו, וכי היום נראה גדול אף יותר מכל העצים, שופע בחינניות מרהיבה, גאה אך אילם בשל אי יכולתו לבטא את המילים השייכות לשפתו החרישית והזרה. ועל אף כי ראיתיו רם וגבוה, בעל כיפה ירוקה, הייתי נזכר בשלהי ימי הסתיו, אז כשהכול היה אפור הוא, נוגה ועגום. ובחורש, השמחה הייתה לילדים שחלפו בריצה באפודות אדומות והיו רצים במהירות כה גדולה, העפיפונים שהיה בידם הזעירה היו מתרוממים אל האוויר, שייכים לרגעים של מעוף הכנפיים ברוח השורקת בסתיו, ולאחרים שהיו ליבם עם כול עונות השנה. נזכרתי במראהו של העץ הירוק והייתי לעצוב לשעה כי זכרתיו כעירום, חסר-כול, בלי אדם היכול לכסות את ענפיו הדקים. זכורה לליבי השעה שאת אפודתי רציתי נואשות לפשוט מעליי, להניחה קרוב למיקומם של העלים שהיו בעבר ירוקים מתמיד. והינה מיהר העץ החסון לגדול, כפי היה עברו אינו ידוע לו, והעתיד הוא היחיד שבמאורות פניו. עד-מה פניי היו עגומות, בתארי את חייו של העץ הקטן, שרק נולד לו לעולם, והינה עוד לא הגיעו הימים שיכול היה להתנחם בפרחיו הצבעוניים, ומכבר לא ראה את השמיים הכחולים. והגיע המטר הראשון, ובלילה אחד, בלי שאדם יודיע, נשרו מעליו העלים. לא היה זמנו להתגאות בשל יופיו האדיר בפני העצים האחרים, ומכבר הנשיר לו, והיה לתמים-דעים עם ערמותו. ועל כן, לא הייתי יכול להביט בפניו של העץ, ולהסכים עמדו, הייתי מגייס את כל מחשבותיי למדוע הנשירה אכן קיימת, אך סיבה לכך לא הייתי מוצאה. ראיתי אז ילדים שישבו תחת צל העץ הגבוה, מכוסים באפלות של השקיעה הקרה. וכי תהיתי אם לא כך גורלנו אנו, הפורחים בעידנים שונים, ונובלים בשעה אחרת, שבלבד הרוח, הגשם, והעננים, מזכירים לנו, כי את מחלוצתנו עלינו לפשוט, כמות לא היו מעלינו מעולם המחלצות. ופתאום עבר אז עפיפון סגלגל מעל ראשי, ובזיכרוני אני רואו עולה לאוויר, אך כל שמחזיק אותו בשליטה, ושומרו בל יעלה השמימה ולא יחזור לעולם שוב, הוא החוט הלבן והדק, שכל שניה נראה היה כשם שעמד להיפרם. אפוא בשעה הזו חיי אמרו את פיהם, ומכבר לא רציתי לחזור הביתה, שם נראה היה הכול כה זר ועיוור. את העץ הייתי שואל, שואל, ומדוע לך השלכת? והינה אוכל להביט בפניך, ולא אוכל לעולם לשקר, וכי אתה כה תמים, טומן את שורשיך עמוק באדמה על מנת להיות יציב, ופורש את ענפיך העבותים כדי להסתתר מן השמש הזהובה. וכי לעולם לא תינתן לך הזכות, להיות ירוק, לנצח-נצחים?
נכתב לפני 7 שנים

העיר הגדולה

כאשר הייתי הולך בעיר ומבקש פנים לראות מאחורי ההמון הגדול, וכאשר הייתי נתקל בפנים תמימות של נערים שהיו להם נעוריהם, הייתי תוהה לפשרם של חיי, של הסובבים אותי בעיר הגדולה. ואיכה זאת שאדם אינו שואל למשמעות חייו, הכיצד שאנו ממשיכים לנוע שנים כה רבות, ובעיניי אלא פעם, פעם-אחת בהתרגשות של ממש, שעה שכל הרחובות כה בודדים הם, שעת הנפש הלבנה שהייתה עבורי השקיעה והחמה של הבוקר, ושל אי היכולת, לפרוש כנפיי ולנסוק לשמיים, היכן שהיו רק הכוכבים חבריי. ועל כן דיברתי שפה זרה, שדיברה בלבד נפשי היחידה, ואחרים המשיכו לראות בי אלא זר, הייתי משקיף אל ההרים, לעיתים פוצח בשיר, ולפעמים בורח אל היער, שם היו לי העצים, והלבנה שהייתה עבורי התגלמות הלילה הקר. נפשי הייתה מתרככת בעודי רואה תמימות כה יפה, אך הייתה כה נוגה ומבודדת, סודותיה היו שמורים בלבד לה. אז הגיעו העונות ושטפו אותי עמם, שעה שנתקל הייתי באושרו של הקיץ הצהוב בגווניו. הינה, שוב המסך היה יורד, פתאום הכוכבים הראשונים, עוד לא הרהרת על תחילתו של הבוקר, והלילה ירד שוב. זיכרונות מה הם? עבר מלא בתהיות על החיים, חורף שנמשך שנים-עשר חודשים. וכאשר הייתה מתאר בנפשך את טיבם של חיים אלו, הינה עלה היום, הגיע הצהריים, שוב הכוכב נושר מן הרקיע השחור, ועינך נעצמות, ואתה נירדם.
נכתב לפני 7 שנים ו-1 חודשים
היכן לי עלומיי
=============

היכן לי עלומיי,
שזרחו אז באופק,
את הליל אז כיבו,
את הנר לא האירו.

היכן לי עלומיי,
שהיו אז האופק,
ילדותי היא סערה,
של ימים בודדים,
באופק ללא שחר.

את הסתיו יכבו,
עלומיי שהנשירו,
ילדותי היא הים,
באדוות נחלים,
העצים עוד מספרים,
על דרכנו הביתה
נכתב לפני 7 שנים ו-1 חודשים

אהובתי
=====

אהובתי,
את ששמלה לך,
וורד,
את,
שמילים לך קשורות בסרט.

האם בחלומי,
נשוט אל אור כבר לא בהיר,
האם נשוט,
פעם נוספת.

אהובתי,
את ששמלה לך,
וורד.
האם מן חלוני,
תבוא הרוח לגני,
האם תבוא הרוח,
שעזבה לה.

הינה דמעה,
אחר דמעה,
הינה לך,
ורד.
נכתב לפני 7 שנים ו-2 חודשים

נרי
===

נרי, נרי,
האם תאיר בפתח?
ליבי לך,
אורי שלך,
אתה, בלבד
לי.

גם לסירה,
גם לי ולך,
מזח,
לי את נר,
מאיר-כובה,
שוכך.

נשוט אל אור-
יום עולה לו,
ככול הדג,
כקול העדין לך.

נרי, נרי,
האם תאיר הפעם?
ליבי לך,
אורי שלך,
אתה בלבד
לי.
נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים

ידידי היקר,
תכופות היה ברצוני לכתוב לך מכתב ארוך, להעתיקו למגילה, לסלסלו ולסוגרו בחותמת-שעווה, לתאר בפניך את דבריי שלא אמרתי, בספק אם אי-פעם אוכל לאמור. אך כל-אימת היה הרהורי שובה את ליבי באבק-המשאלות הכה מאכזבות הללו, הייתי מוצא את נפשי, חבולה ומיוסרת, מפאת חוסר-ההבנה, ואולי אף חוסר-היכולת, לעשות כשליבי רוצה. דעתי הייתה מרימה את גופי מן מיטתי, מתוך שינה, או מתוך ערות מוחלטת, והייתי אוחז בעטי, מניח את כל מחשבותיי על המדף כמות היו לזוג משקפיים-זהובים. ובכל-פעם הייתי מניח את עטי בירכתי מכתבתי, שוב הייתי נזכר כי המילים בפי כמות לא הייתה להן משמעות לסובב אותי, כמות שליבי דיבר שפה זרה, גרוני לא היה יכול להכיל את המילים הללו, ופי לא יכול היה להגותם. לילות שלמים הקדשתי את כל מחשבותיי לדבריי שלא יכולתי לאמור, הייתי מוריד מעליי את המחלצות, ולא פעם פותח את חלוני לרווחה, כשאוויר קר עמד בחוץ,
לילות הייתי נרדם בלי לחשוב על שנתי כלל, וכל שרעפי-ליבי היו בודים עולם של סתירות, דעתי הייתה מתפצלת לכיוונים שונים ומפוזרים כמות הכוכבים בליל-השבת, כשאתה נושא את ראשך, לראות כי אם יצאה כבר. אך לא ידעתי את שאני רוצה לספר לך. ליבי רוצה היה לספר, בעיקר על הקרבות העוטפים את הרגשות המעורבים שלי, את שלוות-הבדידות הכה כנה, את הלילות הקרים ללא-המענה, את המכתבים שנשארו בתוך מגירות-הנפש העמוקות ביותר. אני רואה בתחילת המכתב מסע, ובסיומו סיום ספר-הרפתקאות נושן, בעל כריכה-קשה, אדומה, עם דפים לבנים, שורות ארוכות, מילים לאינספור אשר מהדהדים כקול-הרוח. אלא אני חש, קרובות לאין-קץ כי ראיתי ירח זורח כשמש, שמש זורחת בליל, ענן-חורף נושא ענן-קיץ, תיאטרון בלא-במה, וילדים רצים לאור נרות, בתוך מסדרונות עטופים בשלג. כל שאני רוצה הוא לספר זאת, בלי לדעת אם אי-פעם הדברים אכן יובנו, אם אי-פעם, המילים יגרמו לעצים הנשירים להתעטף באור-היום. אני רואה המולה, בכל שקט, ושקט כה נוגה ומבודד. אינספור מילים לי, וכל מילה היא מילה אחת מול השפה הכה לא מובנת, הכה זרה.
נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים
הקוראים:
  • לפני 3 חודשים אחד מהעם בן 42 מקרית ביאליק
  • לפני 7 חודשים הקורא ואינו נקרא בן 27 מחולון
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים Morgan La Fey בת 24 מאשקלון
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים אלומה בת 99 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-10 חודשים anna בת 10 מרמת גן
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים טרין בת 15 מירושלים
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים מיכאל בן 67 ממרכז הארץ
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים Lonley walker בת 22
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים גרייס בת 18 מארץ לעולם לא
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים nofar sarori בת 25 מראשון לציון
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים מיכל קמנצקי בת 24 מבאר שבע
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים Anat בת 25 מתל אביב
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים <FONT COLOR= RED>Killer בן 21 מkonoha
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים מישקה בת 23 מבת ים
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים Dani a בת 23 מפתח תקווה
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים דנה בת 26 מחדרה
  • לפני 4 שנים זיסו בן 26 מראשל"צ
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים חנוש בת 25 מאופקים
  • לפני 4 שנים ו-10 חודשים נועה בת 23 מרחובות
  • לפני 5 שנים ו-1 חודשים ציון בן 33 מראשון לציון
  • לפני 5 שנים ו-2 חודשים הקיסרית הילדותית בת 33 מרייבנלופט
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים שני בת 23 ממודיעין
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים Rowan Jin בת 18 משום מקום
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים Addicted To Books בת 105 מכורה לספרים
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים אלגנט בת 22 מתל-אביב
  • לפני 5 שנים ו-9 חודשים בת
  • לפני 5 שנים ו-10 חודשים Lalinge בת 24 מחולון
  • לפני 5 שנים ו-10 חודשים מיכל בת 25 מגני תקווה
  • לפני 6 שנים גיל בן 23 מרחובות
  • לפני 6 שנים יעל 93' בת 24 ממודיעין
  • לפני 6 שנים מיקי בן 18 מהחלל החיצון
  • לפני 6 שנים מוריה~♪ בת 23 מקצה העולם
  • לפני 6 שנים פַּיוֹקַה (כיפס) בת 18 ממקום כלשהו
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים בן בן 23 מחולון
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים קטרה בת 19 מסתם מקום
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים Ronnie בת 22 מתל אביב
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים אילנלן בת 22
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים אהבה עזה (פוטריבלבובנשמה) בן 21 מהכלוב הפתוח (חולון)
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים milmil בת 32 מחיפה
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים נמשים בת 22 מישראבלוג
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים אנג'ל בת 19
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים The Wolf בן 28 מהאין אל האבדון
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים עמית (: בת 24 מאשדוד
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים לא חשוב שמות בן 30 ממודיעין
  • לפני 6 שנים ו-2 חודשים אינס בת 32 מירושלים
  • לפני 6 שנים ו-3 חודשים שירה (: בת 20 ממושב כלשהו
  • לפני 6 שנים ו-3 חודשים ליילק בת 19 ממרכז הארץ
  • לפני 6 שנים ו-3 חודשים מהדי יוסף בן 49 מבית גן
  • לפני 6 שנים ו-3 חודשים הבת של השכן בת 22 מירושלים

הביקורות האחרונות של איתי שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. השחף / אנטון פ.צ'כוב ... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 6 שנים ו-10 חודשים
2. השחף / אנטון פ.צ'כוב ... המשך לקרוא ליז מאילת:-) לפני 7 שנים ו-6 חודשים
3. השחף / אנטון פ.צ'כוב ... המשך לקרוא לפני 7 שנים ו-7 חודשים
4. השחף / אנטון פ.צ'כוב ... המשך לקרוא גלית לפני 7 שנים ו-7 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ