1. דודה שלי

דודה שלי יושבת לשולחן
ככה אני אזכור אותה תמיד, כמו מלכה במטבח הקטן שלה
מאמאל'ה, היא אומרת,
את לא אכלת כלום היום- היא שואלת או מטיחה?
מהכס הירוק שלה היא מגיעה לכל מגירה, למקרר
לארון המתוקים, לטוסטר.
אבל מה אכלת היום, ילדה, היא תגיד,
ואף תשובה לא תשביע את רצונה.
מעי הומים לה. לא כי אני רעבה,
אלא כי היא מעוררת תיאבון,
יושבת בצקית, אדומה ושמנה מדי
בכיסא הירוק שלה, עם המטפחת הלבנה מוקצפת לראשה
והמפה, ורדיו קטן, ועיתון.
יש פה אפליה חמורה, יקרא בעלה מהסלון.
אני קונה וקונה וקונה, ולא מקבל כלום,
הוא קטן קומה וסמוק לחיים
עז הרים מהאימפריה הבריטית
והיא-הוא מצביע עלי- רק נכנסת, ומיד!
simon, simon-היא מרימה קצת את הפנים שלה, כמו לנשיקה
?you want to eat
התמיהה שלה ענוגה כל כך,
כמו קיסרית מופתעת, רבת חסד
!yes Darling הוא עונה בסקוטית
ואז הוא מתקרב אליה, שכולה מלאה מטבח,
והיא מרימה את ידה
הנפוחה, המתפקעת, האדומה
ומעבירה את צד האצבע שלה על לחיו
פעם, עוד פעם, עוד פעם,

נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים

2. בת הנגר

בכפר שלנו היתה אישה שכרעה ללדת בנגרייה של בעלה, והוא ספג את הדם מהתינוקת עם נסורת מהריצפה. אבל , הילדה היתה מספרת, הנסורת לא ספגה את הדם. היא היתה צוחקת ואומרת, במקום, העור ספג את הנסורת.
הייתי עוקב אחר עננת הנסורת שהיתה משאירה אחריה בכל מקום שהיתה עוברת, עד שהייתי לוכד אותה ,מתרוצצת באיזה כתם שמש, והאור הנישבר על הנסורת היה מאיר עליה כזרקור. אם היתה רוח נושבת, הייתי הולך ממנה ועלי קצת מאבק הכוכבים שלה.
אהבתי שהעמיקה עשתה אותי בקיא בדקויות הנסורת: היתה הלהבת האדמדמה של האקליפטוס והלבנה של האורן; ריח שרף טרי ודביק וריחו העתיק של שרף עינברי וכהה.
דימיתי שאני מבחין בין נסורת עץ זקן לזו של עץ צעיר. הייתי אפילו מבדיל בין הזנים השונים של העצים.
היא היתה מבחינה בי מרחוק וצועקת, מה היום? ואני נישא על כנפי הדמיון של האהבה הייתי עונה, היום את אקליפטוס ברוקואי משובח, וקצת אורן הסלע ישן ששרף נוטף מהפצעים הפתוחים של אהבתו, והיא היתה מטילה את זרועותיה סביב צאוורי וצחווחת וצוחקת, ואני דימיתי לי שהיא אוהבת אותי.
בחופשות מהצבא, כמעט על האוטובוס מהעיר הגדולה לכפר, היה לפעמים משיג אותי ערפיל זהוב ואני הייתי רודף אחריו, נאחז בזנבו מבעד לאנשים והריחות הזרים, עד שהייתי מוצא אותה מודדת שימלה באיזו חנות, והיא היתה שואלת, זה ארוך מדי? ואז, תשלם.
או שהייתי מגיע לכפר, שואף לקירבי את כוכבי העץ הקטנים,מדמיין איך הם חודרים לריאות שלי ולמערכת הדם שלי, והייתי הולך במסלול שהיא הלכה בו, המכולת ואז הדואר, הינה פה עמדה רבע שעה, וואו כמה נסורת, והינה פה עברה ממש הרגע, הנסורת שוקעת רק עכשיו.
אין לי איזה שובל שאני משאיר אחרי, שתוכלי למצוא אותי אם תצטרכי? הייתי מתחנן והיא צחקה, ואני הסתחררתי מהנסורת שהפריח צחוקה.
היו ימים איומים שבהם התקשתי לאתר אותה, ימי אובך של סוף הקיץ, שבהם היתה הנסורת מתערבת לבלי היכר באבק הדלוח באויר, ואני הייתי נתקף שיתוק ואימה, עד שההיגיון היה גובר ומוליך אותי סביב והייתי נתקל בה לבסוף, ורוח התמיד שהיתה נושאת איתה היתה מערבלת את שולי שמלתה ומנשבת נסורת באויר העומד.
לפעמים היינו נסגרים ליומיים הין האלונים והאלות על ההר והיא הייתה מתישבת ונסורת פורחת ממנה כמו ציפורים מעץ. בימים ההם שבעתי מליקוק עורה, רוויתי מהנסורת שללחייה ולריסייה ולשערה, והיא היתה אומרת די, וצוחקת, אתה מלכלך אותי.
עכשיו אני גר בעיר הגדולה, משוטט סהרורי ליד הנגריות שבאזור התעשייה, אבל לא נקרא.
השכן שלי מלמטה אומר, שטויות, היא הפסיקה לעשות אמבטיות נסורת, נמאס לה , והסיפור הזה על איך שאבא שלה יילד אותה הוא המצאה, היא בטח סתם נולדה בבית חולים רגיל.

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

3. שיקרא לי כנרת שלי

הגענו באחת עשרה בלילה. סידרה ארוכה של טרמפים נשאה אותנו על פני כל הצפון אל החוף הזה.
הורדנו את התיקים, פרסנו את השמיכה על החול האפור של חוף גולן והוצאנו מחברות כדי להנציח את הרגע.
היה איזה אור ממקור בלתי ידוע, שהסתנן דרך האקליפטוסים, ואני כתבתי לאורו.
האורות של טבריה נחו כרביד על צוואר מהשיר.
כשהייתי קטנה אבא שלי אמר, שזו טבריה.
"טבריה?!" לא יכול להיות. מהצד השני של הים זה תמיד חוץ לארץ.
"טבריה?" אבל זו העיר מהסיפורים על דוד וירוחם, שהיית מספר לנו בנסיעות ארוכות,
כשהיינו רבים באוטו ומפריעים לך לנהוג.
כדי לקרוא מה שאני כותבת אני צריכה להטות את המחברת בזוית, לא נוח.
אנחנו ממש קרובות למים, ואני שומעת אותם ניתזים כשדג קופץ ואז יש גם איזה דיג לילי.
הצרצרים מצרצרים ברציפות, אבל התרגלתי ועכשיו אני צריכה להתאמץ כדי לשמוע אותם, אם לא הם מתמזגים עם מנגינת הרוח והחושך והמים.
לידי יושבת החברה שלי, היא גם מנסה לשרבט איזה משהו. אני יודעת שהיא בכלל לא רוצה שאני אהיה פה, היא בטח מדמיינת איזה חבר, היא עוד לא יודעת עליו כלום, אבל אם לא הייתי הייתה ממש יכולה לדמיין את נוכחותו נוסכת הביטחון לידה.
אם רק היה לידי איזה גבר. יש משאית על כביש במרחק, והיא מרעישה רעש אימים, והעור שלי מצטמרר. אני רוצה להתכרבל עם מישהו בשמיכה הכחולה המתפוררת שסחבתי יומיים וחצי על הגב, אני רוצה שמישהו יחבק אותי על החופון הבילבדי הזה שלנו הלילה, עם טבריה שמאירה עלי ממרחק הזמן, ועם הרוח והחושך והמים, ועם שאון המשאית הזה, הד לרחשי ליבי.

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

4. קדמה

קדמה עמדה בכניסה לבניין כשהגעתי. בואי תראי את הילל, היא אמרה. נכנסתי אחריה.
לבד אני עולה במדרגות אבל עדיף במעלית, היא פסקה.
קדמה שונאת כחול, את השכנים שלה, וכשקר לה. היא אוהבת ורוד פאקצות, כתום, את ים המלח וכל יצור חי, מלבד בני אדם.
הגענו לדירה. קדמה ניסתה להכניס את המפתח למנעול, ולא הצליחה, ואני פתחתי את הדלת.
מהר! מהר! שהחתולים לא יצאו! היא אומרת ,ביסטרא, ביסטרא, זה בצרפתית, או רוסית?
היא מתחילה להסיר את התיקים והשאלים השאנטיים שלה וזורקת הכל בגיבוב על הריצפה, בין הדלת לשיש.
אני כל כך מצטערת על הלכלוך, אבל את יודעת שאני לא יכולה לנקות, הוציאו לי את הטחול! היא מעבירה יד בחוטי הכסף של שערה,
ועוצמת עיניים במלודרמטיות. אנחה, ואז, כמו שידעתי שתגיד, רק דבר אחד אני מנקה. את השייייירותים של החתולים.
נכון את לא מריחה כלום?!
אני מפלסת את דרכי בין קריסטלים ורודים, מקלות הליכה, רדיאטורים דולקים ודפים מקושקשים. הנבל שוכב ברישול על הריצפה.
מי זה הילל? אבל קדמה עסוקה. נהיינתי שלי! מון שרי! ,בואי בואי... הובנים! ראש השנה! היא קוראת לכלבים שלה,
שטיחים בלים מזוקן שכמותם. בדירה חם מדי ויש ריח של פרווה רטובה והכל מכוסה שיכבה בלתי אפשרית של שערות חתול.
אני משתקפת משלושת מראות הענק שנשענות על הקירות.
מסתבר שהילל הוא עץ. קדמה מצאה אותו מוקדם בבוקר, כשיצאה עם הכלבים.
היא כעסה מאד, כל המטר חמישים של קומתה המזדקנת. היא עמדה ליד העץ, שומרי ראשה מכשכשים בזנב, וניקבה את העוברים בשאלה, אתה בן אדם? אני יכולה לשמוע את קולה הצרחני עם המבטא המעודן תוקף את האנשים המנומנמים עדין.
כן, אמר אחד. אני בן אדם. בוודאי הישיר מבט אל המכשפה הזקנה הזו.
הוא העלה את העץ למעלה בשבילה,והעץ הרכין צמרתו במרפסת הצדדית הקטנטנה.
לפני שהוא יצא,היא שאלה לשמו, וכך קראה לעץ.
העץ הבריא בבית החולים של קדמה, והיא אפילו חשבה לוותר על העץ שלה לטובת הגן הבוטני.
לא מזמן התקשרתי ושאלתי, בקול רם, מה שלום הילל.
מי זה הילל? היא שאלה

נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים