“טוב, סליחה מראש אבל - איזו גברת! חופש גדול, קיץ. אנשים יוצאים לטייל. אני טסה להולנד ומחליטה שזו הזדמנות טובה לקרוא את היומן של אנה, לפני ביקור בבית אנה פרנק באמסטרדם. הופתעתי מאוד! לא ציפיתי ליומן כל כך חשוף וסוער, לבגרות מדהימה של נערה בת 14, לתבונה הרבה שיש לה ויכולות הכתיבה הנהדרות שלה. לראשונה נחשפתי לסיפור של משפחת פרנק (שנשמעת כל כך מקסימה, בייחוד האבא מלא החמלה). לאחר קריאת היומן מובן למה צנזרו חלק ממנו, אבל זה נהדר לקרוא משהו כל כך כן ואמיתי. אנה יודעת שלפעמים היא הגזימה וכתבה ביומן דברים לא נעימים בשעות קשות, היא יודעת לנתח את המצב ואת עצמה, היא ערנית לתהליכים. מדהים לקרוא אותה לאורך הזמן ולשים לב עד כמה היא התבגרה בשנים הללו. לקראת סוף היומן היא עורכת חשבון נפש, וזה מצמרר לחשוב על כך. אנה החליטה לכתוב יומן בשל הבדידות שהיא הרגישה, עוד לפני שנכנסו לדירת המסתור! ולמרות שהיו לה הרבה "מעריצים"! אהבתי במיוחד את ההתבטאויות של אנה לגבי הטבע, כמה שהוא עזר לה ברגעים קשים. אהבתי לקרוא את דעותיה לגבי נושאים שונים. אנה, הלוואי והיינו זוכים להכיר אותך יותר. הלוואי וחייך ופרי יצירתך לא היו נגדעים כך באכזריות. אני מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה. #לעולםלאעוד”

“יומנה של אנה פרנק הוא אחד הספרים היחידים שכל קורא שניגש לקרוא אותו לראשונה יודע את סופו, את הדרך שעשה הספר כקונספט אל ידיו ומותה של הכותבת הצעירה שלא זכתה לראות את יומנה הופך לספר - אבל לא את הדיוק של האירועים המתרחשים בו. זו הפעם הראשונה שבה קראתי את הספר, שלדעתי ולהרגשתי האישית, אם בתור יהודיה, ישראלית או אישה – הייתי חייבת לעשות. אם בתרבות שלנו כקוראים ישנם ספרים שהם "מאסט" – אז זה אחד מהם, לנו כאן בארץ ישראל, ועוד כשחלק מאיתנו גם צאצאים של ניצולים מתקופת השואה. על אנה פרנק שמעתי אין ספור: הבית באמסטרדם, עץ הערמון הנשקף מחלון "הבית האחורי" [ושהתמוטט לפני כשנה או יותר וחלקים ממנו פוזרו במספר מקומות בעולם ונשתלו מחדש], ילדה בת 13 שכותבת יומן, על משפחתה ויתר המסתתרים שחוץ מאביה כולם נספו בשואה ובמיוחד על כישרונה הגדול בכתיבת הדברים: שנתיים בבית אחד סגורים ומסוגרים. כישרונה של אנה הוא סוג של חידה – מי שלא קרא את הספר לא יבין ולא יוכל להפנים את היכולות שהיו לילדה הזו להתבטא, לספר, לחוות, לתאר. אין ספק שאם מבוגר היה כותב את קורות הסתגרותו והסתגרות בני משפחתו בבית שכזה ההסתכלות הייתה לבטח מפחידה, מורכבת מרגשות שהמוות הצפוי מלווה אותן, חסרת אופטימיות, קשה מנשוא, מתסכלת. לא פעם מצאתי את עצמי תוהה האם באמת כתבה ילדה בת 13, המתבגרת לתוך 14 ומ-14 ל-15 , "סיפור" שכזה? אנה כותבת ל"קיטי", חברה דמיונית שהיא היומן, והספר שמתגלה ממנו אינו מלא מִסכנוּת ופחדים כמו שאולי היינו מצפים במצב הסתגרות שכזה, אלא בעיקר חיי היומיום המכניים והיחסים בין כל הסובבים-המסתתרים, האוכל וחוסר האוכל, המסתירים, הבית ופשטות החיים של אז, התנהלות המגורים בבית האחורי, יחסיה עם הוריה ואחותה, והתקווה הגדולה שלה לחיות – אם לכתוב, להיות עיתונאית או סופרת ואהבתה לטבע. אנה מציאותית ומתבטאת בהמון כנות, פשטות ולמרות הכל – אופטימיות. את הספר סיימתי אתמול, אחרי שלקח לי 3 חודשים לקרוא אותו בעיקר מסיבות של חוסר זמן פנוי... אך היום בבוקר הייתה לי הארה: כל עוד קראתי את הספר אנה הייתה חיה. ברגע שהגעתי לסוף היא מתה. כאילו אני הבאתי למותה. רק בשלב קריאת "אחרית הדבר" התכווץ גרוני בכאב ורחמים כה גדולים הציפו אותי. אני ידעתי מה יקרה לה כשהיא כותבת על הכל בזמן הווה, למשל כשהיא מקווה לפלישה הגדולה במאי 1944 ונחשפת אליה בתקוות ענקיות כשבועיים אחרי ב 06/06 ולא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע את המוות המכוער הזה ממנה ומיתר המסתתרים. "יום רביעי ה- 29 במרס 1944 אמש אמר השר בולקסטיין [שר החינוך בממשלת הולנד הגולה] בתחנת השידור אורַניֶיה [שידורי הרדיו בהולנדית מלונדון], שאחרי המלחמה ייאספו יומנים ומכתבים שנכתבו במלחמה הזאת. מובן שאליו שכולם יסתערו מיד על היומן שלי. תארי לך כמה מעניין יהיה אם אפרסם רומן על הבית האחורי. לפי השם יחשבו כולם שמדובר ברומן בלשי". אנה, ילידת 1929, קיבלה את היומן לכבוד יום הולדה ה-13, ב- 12/06/1942 וכתבה בו עד ה- 01/08/1944. כל שמונת המסתתרים נתפסו ארבעה ימים לאחר מיכן ונשלחו למספר מחנות ריכוז והשמדה כשרק אביה ניצל. רישומי היומן נמצאו ונשמרו ע"י אחת המסתירות והועברו אליו לאחר המלחמה. בשנת 1947 פורסם היומן לראשונה והוא היה מורכב מהיומן המקורי והיומן שאותו עיבדה אנה עצמה בעקבות ההודעה של השר. אביה נפטר בשנת 1980. בשנת 1998 התגלו עוד חמישה עמודים בכתב ידה של אנה ובנוסף נחשפו הקטעים המקוריים בהם כתבה אנה על מין – נושא שבגרסה המקורית הושמט מאחר ובתקופה בא יצא לראשונה היה נחשב טאבו לכתוב עליו בספרים לנוער, ובמיוחד ע"י נערה בגילה של אנה. הספר הזה מקיף בסופו של דבר את כל החומרים שנמצאו. אנחנו, שנולדנו אחרי המלחמה והרבה אחרי המלחמה, לעולם לא נוכל להבין ולכמת את הכאב, הסבל והטרגדיות שעברו האנשים האלו, אלו שהושמדו ואלו שאחרי הכל צלחו וחיו בינינו. אני עוד זוכרת בילדותי נסיעות באוטובוס בת"א ואנשים זקנים יושבים במושבים עם מספר על זרועם. דרך אנה, זה אולי המעט שאפשר לחוות "בזמן אמת", צד אחד קטן וזעיר של המלחמה המכוערת הזו בגלל הרצון השטני להשמיד עם רק בגלל אמונתו. ספר שהוא חובה.”

“אנה פרנק היקרה, הנה, יום השואה מתקרב לסיומו, ולא יכולתי שלא להזכר בך, אנה פרנק, הנערה שהסתתרה עמוק עמוק בביתה, בזמני המלחמה הקשים, הכואבים והמייסרים כשברחובות העיר אנשים היו נוהגים לצעוק סיסמאות של "מוות להיהודים". את, שתיעדת באומץ רב כל רגע ורגע מחייך באותן שנים ארורות בתוך יומן זה, שמצד אחד הוא יומן מאוד מאוד אישי, אבל מצד שני הוא גם עדות היסטורית חשובה מאין כמוה. את, שהסתכלת עמוק עמוק אל תוך העיניים חסרות האנושיות של הנאצים יימח שמם, ולא הסרת אותן לרגע, גם אם לפעמים היו לך רגעים של פחד ושל מצוקה (והיו כאלה, אני בטוח שהיו). את, שלעולם לא הרמת ידיים ושתמיד הייתה בך התקווה שאולי מתישהו כל זה ייגמר ושלא תצטרכי יותר להתחבא ולהסתתר. את, שהיית יכולה להיות עכשיו בגיל של סבתא-רבה שלי (זיכרונה לברכה) אבל בשביל כולם את תמיד תהיי נערה צעירה וחייכנית. את, שהיית גם דמות ראשית בסיפור וגם האחת שכתבה אותו. את, שתיעדת וכתבת את מה שאחרים כמוך חשבו, אבל לא חשבו לכתוב. את, את פשוט גיבורה. את, את המנצחת האמיתית. אני כותב לך את המילים האלו מהסלון בביתי, דרך המחשב, בדמעות שאפילו לי אין מושג למה הם פורצות והתרגשות רבה, ועומד בקרוב לשלוח את אותן מילים לאתר ספרים אחד, שקוראים לו 'סימניה'. האמת היא שבכלל תכננתי להמנע היום מיצירת מגע כלשהו עם מכשירים חשמליים כגון מחשב או טלויזיה, כי רציתי לכבד את היום. אבל אז, כשחשבתי פתאום עלייך ועל עוד ששת מיליוני היהודים שנספו, הבנתי שהדבר הכי מכבד שאני יכול לעשות למען היום הזה, זה לכתוב אלייך. פשוט לכתוב אלייך. ולא אכפת לי בכלל שלא קיימתי את ההבטחה שלי, ובכל זאת הדלקתי את המחשב. כי אין מה לעשות, מה שאני עושה כרגע זה הרבה יותר חשוב, וגם הרבה יותר מכבד. דרך אגב, רק עכשיו שמתי לב שאני משתמש במונחים כמו 'מחשב', 'טלויזיה', מכשירים חשמליים'- מושגים שלך, כנראה, לא היו ממש מוכרים. אז הרשי לי בבקשה להסביר לך על אחד מן המכשירים, המחשב, שדרכו אני בעצם יוצר כרגע קשר איתך: המחשב הוא מין מכשיר מרובע כזה, לא כל כך גדול אבל גם לא ממש קטן, שהוא כלי תקשורת חשוב מאין כמוהו שמחבר אנשים מכל קצוות העולם. הוא משמש גם לצורך חיפוש מידע, שעשוע (סרטונים, שירים, משחקים ועוד) וגם חיפוש ספרים. כן כן, גם חיפוש ספרים. אוף, האמת היא שזה די מסובך להסביר משהו כזה לנערה כמוך, שילדותה הייתה נטולת מסכים (וגם נטולת ילדות). בקיצור, צריך לראות את כל הפלא הטכנולוגי העצום הזה כדי להבין. אבל זה לא מה שחשוב. זה לא העיקר. מה שאני רוצה להגיד לך הוא שאני קרוב לסיומו של כתיבת מכתב חשוב מאוד שמיועד לך. ועדיין לא סיימתי לכתוב אותו. יש לי עוד מה להגיד. מחר, כשכולנו נקום בבוקר, הכל יחזור להתנהל כרגיל: אנשים מבוגרים ייסעו לעבוד, ילדים ילכו לבתי הספר ולגנים, פועלי הבניין ימשיכו לבנות בניינים, הברים והמועדונים יחזרו לפעול ברעש ובעוצמה גדולה, אנשים יהיו יותר שמחים ולכל אחד מהם תהיה חולצה בצבע שונה, והכי חשוב: גם לא תהיה שום צפירה שתזכיר לנו את האסון הנורא שקרה. אני כותב עכשיו את מה שאני כותב, משום שאני רוצה שגם מחר בבוקר, באותו בוקר שיגרתי ונטול צפירות שדיברתי עליו מקודם, אנשים עדיין יזכרו את היום הנורא הזה, את האנשים שלא הצליחו להינצל (וגם את אלו שנצלו, אבל חיים כאן, במדינת ישראל, בתנאים לא טובים ומתחת לקו העוני), ואני מקווה שאולי בעקבות זה, אנחנו נרגיש טוב יותר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. אני רוצה שנזכור כל הזמן ובכל מקום את העבר שלנו, אבל יחד עם זאת נדע גם להביט קדימה, וליצור ביחד עתיד טוב יותר: עם שלום, בלי מלחמה. עם אהבה, בלי שנאה. עם חיבוק, בלי מכה. כי סוף סוף יש לנו מדינה. הייתי רוצה שידעו (ויזכרו) כולם שהייתה ילדה אחת בעולם והילדה הזאת היא אנה פרנק שלך, זה שאין לנקוב בשמו. נ.ב- אני יודע שאת כנראה לא תוכלי להחזיר לי תשובה, אבל אני מקווה שאת, איפה שלא תהיי, לפחות רואה את מה שכתבתי לך, וקוראת. https://www.youtube.com/watch?v=fFvQVBJThyc”

“ספר מדהים! אנה פרנק כתבה יומן שמגלה נערה צעירה בעלת כישרון כתיבה בלתי רגיל, מודעות עצמית ותבונה הרבה מעבר לשנות גילה, עד כדי כך שלעיתים שכחתי שמדובר בנערה בת 13. . למרות "טבעת הסכנה והחושך", אנה שמרה על חיוביות ואופטימיות המעידות על חוסן יוצא דופן.”

“טוב, סליחה מראש אבל - איזו גברת! חופש גדול, קיץ. אנשים יוצאים לטייל. אני טסה להולנד ומחליטה שזו הזדמנות טובה לקרוא את היומן של אנה, לפני ביקור בבית אנה פרנק באמסטרדם. הופתעתי מאוד! לא ציפיתי ליומן כל כך חשוף וסוער, לבגרות מדהימה של נערה בת 14, לתבונה הרבה שיש לה ויכולות הכתיבה הנהדרות שלה. לראשונה נחשפתי לסיפור של משפחת פרנק (שנשמעת כל כך מקסימה, בייחוד האבא מלא החמלה). לאחר קריאת היומן מובן למה צנזרו חלק ממנו, אבל זה נהדר לקרוא משהו כל כך כן ואמיתי. אנה יודעת שלפעמים היא הגזימה וכתבה ביומן דברים לא נעימים בשעות קשות, היא יודעת לנתח את המצב ואת עצמה, היא ערנית לתהליכים. מדהים לקרוא אותה לאורך הזמן ולשים לב עד כמה היא התבגרה בשנים הללו. לקראת סוף היומן היא עורכת חשבון נפש, וזה מצמרר לחשוב על כך. אנה החליטה לכתוב יומן בשל הבדידות שהיא הרגישה, עוד לפני שנכנסו לדירת המסתור! ולמרות שהיו לה הרבה "מעריצים"! אהבתי במיוחד את ההתבטאויות של אנה לגבי הטבע, כמה שהוא עזר לה ברגעים קשים. אהבתי לקרוא את דעותיה לגבי נושאים שונים. אנה, הלוואי והיינו זוכים להכיר אותך יותר. הלוואי וחייך ופרי יצירתך לא היו נגדעים כך באכזריות. אני מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה. #לעולםלאעוד”

“יומנה של אנה פרנק הוא אחד הספרים היחידים שכל קורא שניגש לקרוא אותו לראשונה יודע את סופו, את הדרך שעשה הספר כקונספט אל ידיו ומותה של הכותבת הצעירה שלא זכתה לראות את יומנה הופך לספר - אבל לא את הדיוק של האירועים המתרחשים בו. זו הפעם הראשונה שבה קראתי את הספר, שלדעתי ולהרגשתי האישית, אם בתור יהודיה, ישראלית או אישה – הייתי חייבת לעשות. אם בתרבות שלנו כקוראים ישנם ספרים שהם "מאסט" – אז זה אחד מהם, לנו כאן בארץ ישראל, ועוד כשחלק מאיתנו גם צאצאים של ניצולים מתקופת השואה. על אנה פרנק שמעתי אין ספור: הבית באמסטרדם, עץ הערמון הנשקף מחלון "הבית האחורי" [ושהתמוטט לפני כשנה או יותר וחלקים ממנו פוזרו במספר מקומות בעולם ונשתלו מחדש], ילדה בת 13 שכותבת יומן, על משפחתה ויתר המסתתרים שחוץ מאביה כולם נספו בשואה ובמיוחד על כישרונה הגדול בכתיבת הדברים: שנתיים בבית אחד סגורים ומסוגרים. כישרונה של אנה הוא סוג של חידה – מי שלא קרא את הספר לא יבין ולא יוכל להפנים את היכולות שהיו לילדה הזו להתבטא, לספר, לחוות, לתאר. אין ספק שאם מבוגר היה כותב את קורות הסתגרותו והסתגרות בני משפחתו בבית שכזה ההסתכלות הייתה לבטח מפחידה, מורכבת מרגשות שהמוות הצפוי מלווה אותן, חסרת אופטימיות, קשה מנשוא, מתסכלת. לא פעם מצאתי את עצמי תוהה האם באמת כתבה ילדה בת 13, המתבגרת לתוך 14 ומ-14 ל-15 , "סיפור" שכזה? אנה כותבת ל"קיטי", חברה דמיונית שהיא היומן, והספר שמתגלה ממנו אינו מלא מִסכנוּת ופחדים כמו שאולי היינו מצפים במצב הסתגרות שכזה, אלא בעיקר חיי היומיום המכניים והיחסים בין כל הסובבים-המסתתרים, האוכל וחוסר האוכל, המסתירים, הבית ופשטות החיים של אז, התנהלות המגורים בבית האחורי, יחסיה עם הוריה ואחותה, והתקווה הגדולה שלה לחיות – אם לכתוב, להיות עיתונאית או סופרת ואהבתה לטבע. אנה מציאותית ומתבטאת בהמון כנות, פשטות ולמרות הכל – אופטימיות. את הספר סיימתי אתמול, אחרי שלקח לי 3 חודשים לקרוא אותו בעיקר מסיבות של חוסר זמן פנוי... אך היום בבוקר הייתה לי הארה: כל עוד קראתי את הספר אנה הייתה חיה. ברגע שהגעתי לסוף היא מתה. כאילו אני הבאתי למותה. רק בשלב קריאת "אחרית הדבר" התכווץ גרוני בכאב ורחמים כה גדולים הציפו אותי. אני ידעתי מה יקרה לה כשהיא כותבת על הכל בזמן הווה, למשל כשהיא מקווה לפלישה הגדולה במאי 1944 ונחשפת אליה בתקוות ענקיות כשבועיים אחרי ב 06/06 ולא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע את המוות המכוער הזה ממנה ומיתר המסתתרים. "יום רביעי ה- 29 במרס 1944 אמש אמר השר בולקסטיין [שר החינוך בממשלת הולנד הגולה] בתחנת השידור אורַניֶיה [שידורי הרדיו בהולנדית מלונדון], שאחרי המלחמה ייאספו יומנים ומכתבים שנכתבו במלחמה הזאת. מובן שאליו שכולם יסתערו מיד על היומן שלי. תארי לך כמה מעניין יהיה אם אפרסם רומן על הבית האחורי. לפי השם יחשבו כולם שמדובר ברומן בלשי". אנה, ילידת 1929, קיבלה את היומן לכבוד יום הולדה ה-13, ב- 12/06/1942 וכתבה בו עד ה- 01/08/1944. כל שמונת המסתתרים נתפסו ארבעה ימים לאחר מיכן ונשלחו למספר מחנות ריכוז והשמדה כשרק אביה ניצל. רישומי היומן נמצאו ונשמרו ע"י אחת המסתירות והועברו אליו לאחר המלחמה. בשנת 1947 פורסם היומן לראשונה והוא היה מורכב מהיומן המקורי והיומן שאותו עיבדה אנה עצמה בעקבות ההודעה של השר. אביה נפטר בשנת 1980. בשנת 1998 התגלו עוד חמישה עמודים בכתב ידה של אנה ובנוסף נחשפו הקטעים המקוריים בהם כתבה אנה על מין – נושא שבגרסה המקורית הושמט מאחר ובתקופה בא יצא לראשונה היה נחשב טאבו לכתוב עליו בספרים לנוער, ובמיוחד ע"י נערה בגילה של אנה. הספר הזה מקיף בסופו של דבר את כל החומרים שנמצאו. אנחנו, שנולדנו אחרי המלחמה והרבה אחרי המלחמה, לעולם לא נוכל להבין ולכמת את הכאב, הסבל והטרגדיות שעברו האנשים האלו, אלו שהושמדו ואלו שאחרי הכל צלחו וחיו בינינו. אני עוד זוכרת בילדותי נסיעות באוטובוס בת"א ואנשים זקנים יושבים במושבים עם מספר על זרועם. דרך אנה, זה אולי המעט שאפשר לחוות "בזמן אמת", צד אחד קטן וזעיר של המלחמה המכוערת הזו בגלל הרצון השטני להשמיד עם רק בגלל אמונתו. ספר שהוא חובה.”

“אנה פרנק היקרה, הנה, יום השואה מתקרב לסיומו, ולא יכולתי שלא להזכר בך, אנה פרנק, הנערה שהסתתרה עמוק עמוק בביתה, בזמני המלחמה הקשים, הכואבים והמייסרים כשברחובות העיר אנשים היו נוהגים לצעוק סיסמאות של "מוות להיהודים". את, שתיעדת באומץ רב כל רגע ורגע מחייך באותן שנים ארורות בתוך יומן זה, שמצד אחד הוא יומן מאוד מאוד אישי, אבל מצד שני הוא גם עדות היסטורית חשובה מאין כמוה. את, שהסתכלת עמוק עמוק אל תוך העיניים חסרות האנושיות של הנאצים יימח שמם, ולא הסרת אותן לרגע, גם אם לפעמים היו לך רגעים של פחד ושל מצוקה (והיו כאלה, אני בטוח שהיו). את, שלעולם לא הרמת ידיים ושתמיד הייתה בך התקווה שאולי מתישהו כל זה ייגמר ושלא תצטרכי יותר להתחבא ולהסתתר. את, שהיית יכולה להיות עכשיו בגיל של סבתא-רבה שלי (זיכרונה לברכה) אבל בשביל כולם את תמיד תהיי נערה צעירה וחייכנית. את, שהיית גם דמות ראשית בסיפור וגם האחת שכתבה אותו. את, שתיעדת וכתבת את מה שאחרים כמוך חשבו, אבל לא חשבו לכתוב. את, את פשוט גיבורה. את, את המנצחת האמיתית. אני כותב לך את המילים האלו מהסלון בביתי, דרך המחשב, בדמעות שאפילו לי אין מושג למה הם פורצות והתרגשות רבה, ועומד בקרוב לשלוח את אותן מילים לאתר ספרים אחד, שקוראים לו 'סימניה'. האמת היא שבכלל תכננתי להמנע היום מיצירת מגע כלשהו עם מכשירים חשמליים כגון מחשב או טלויזיה, כי רציתי לכבד את היום. אבל אז, כשחשבתי פתאום עלייך ועל עוד ששת מיליוני היהודים שנספו, הבנתי שהדבר הכי מכבד שאני יכול לעשות למען היום הזה, זה לכתוב אלייך. פשוט לכתוב אלייך. ולא אכפת לי בכלל שלא קיימתי את ההבטחה שלי, ובכל זאת הדלקתי את המחשב. כי אין מה לעשות, מה שאני עושה כרגע זה הרבה יותר חשוב, וגם הרבה יותר מכבד. דרך אגב, רק עכשיו שמתי לב שאני משתמש במונחים כמו 'מחשב', 'טלויזיה', מכשירים חשמליים'- מושגים שלך, כנראה, לא היו ממש מוכרים. אז הרשי לי בבקשה להסביר לך על אחד מן המכשירים, המחשב, שדרכו אני בעצם יוצר כרגע קשר איתך: המחשב הוא מין מכשיר מרובע כזה, לא כל כך גדול אבל גם לא ממש קטן, שהוא כלי תקשורת חשוב מאין כמוהו שמחבר אנשים מכל קצוות העולם. הוא משמש גם לצורך חיפוש מידע, שעשוע (סרטונים, שירים, משחקים ועוד) וגם חיפוש ספרים. כן כן, גם חיפוש ספרים. אוף, האמת היא שזה די מסובך להסביר משהו כזה לנערה כמוך, שילדותה הייתה נטולת מסכים (וגם נטולת ילדות). בקיצור, צריך לראות את כל הפלא הטכנולוגי העצום הזה כדי להבין. אבל זה לא מה שחשוב. זה לא העיקר. מה שאני רוצה להגיד לך הוא שאני קרוב לסיומו של כתיבת מכתב חשוב מאוד שמיועד לך. ועדיין לא סיימתי לכתוב אותו. יש לי עוד מה להגיד. מחר, כשכולנו נקום בבוקר, הכל יחזור להתנהל כרגיל: אנשים מבוגרים ייסעו לעבוד, ילדים ילכו לבתי הספר ולגנים, פועלי הבניין ימשיכו לבנות בניינים, הברים והמועדונים יחזרו לפעול ברעש ובעוצמה גדולה, אנשים יהיו יותר שמחים ולכל אחד מהם תהיה חולצה בצבע שונה, והכי חשוב: גם לא תהיה שום צפירה שתזכיר לנו את האסון הנורא שקרה. אני כותב עכשיו את מה שאני כותב, משום שאני רוצה שגם מחר בבוקר, באותו בוקר שיגרתי ונטול צפירות שדיברתי עליו מקודם, אנשים עדיין יזכרו את היום הנורא הזה, את האנשים שלא הצליחו להינצל (וגם את אלו שנצלו, אבל חיים כאן, במדינת ישראל, בתנאים לא טובים ומתחת לקו העוני), ואני מקווה שאולי בעקבות זה, אנחנו נרגיש טוב יותר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. אני רוצה שנזכור כל הזמן ובכל מקום את העבר שלנו, אבל יחד עם זאת נדע גם להביט קדימה, וליצור ביחד עתיד טוב יותר: עם שלום, בלי מלחמה. עם אהבה, בלי שנאה. עם חיבוק, בלי מכה. כי סוף סוף יש לנו מדינה. הייתי רוצה שידעו (ויזכרו) כולם שהייתה ילדה אחת בעולם והילדה הזאת היא אנה פרנק שלך, זה שאין לנקוב בשמו. נ.ב- אני יודע שאת כנראה לא תוכלי להחזיר לי תשובה, אבל אני מקווה שאת, איפה שלא תהיי, לפחות רואה את מה שכתבתי לך, וקוראת. https://www.youtube.com/watch?v=fFvQVBJThyc”

“ספר מדהים! אנה פרנק כתבה יומן שמגלה נערה צעירה בעלת כישרון כתיבה בלתי רגיל, מודעות עצמית ותבונה הרבה מעבר לשנות גילה, עד כדי כך שלעיתים שכחתי שמדובר בנערה בת 13. . למרות "טבעת הסכנה והחושך", אנה שמרה על חיוביות ואופטימיות המעידות על חוסן יוצא דופן.”