מתנה מושלמת לעצמכם או לכל חובב אפייה או קאפקייקס במיוחד - אחד מספרי האפייה הטובים ביותר שנתקלתי בו עד כה! הוא כולל כל מה שאפשר לחפש בספר על טהרת הקאפקייקס. יש בו עשרות מתכונים לקאפקייקס מכל הסוגים והמינים - שוקולדיים, פירותיים, ממולאים, מזוגגים, ואפילו מתכון נטול קמח ומתכון טבעוני! כל קאפקייק שמוצג בספר הוא כמו בעל אישיות בפני עצמו, וביליתי יותר משעה רק בדפדוף בספר והתרשמות מן התמונות המרהיבות, המתכונים המקוריים, וצורות ההגשה היפהפיות, היצירתיות והרבות כל כך שמוצעות בו. כל עמוד מפתח תאבון לאפייה וכל כך מדגדג באצבעות לנסות ולאפות את כולם!

בניגוד לספרי אפיה אחרים שנתקלתי בהם, כאן מוצעים גם מגוון עשיר במיוחד של מתכונים קרמים, ציפויים וזילופים ומוסבר בכל מתכון לקאפקייק מהן האופציות הטובות ביותר להשתמש בו וכיצד להגיע לתוצאות הטובות ביותר. יש בו רעיונות להגשה ועיצוב, והן מדריכים (אם כי לא כולם מפורטים מספיק) לזיגוג בדרגות קושי שונות, הן כאלו שיאפשרו לחסר ניסיון להוציא תוצאות יפות ומרשימות, והן כאלו שיאתגרו לחובבן להתפתח מעט בתחום (בסוף הספר, בפרק הבסיס, ישנם הסברים על סוגי הצנתרים, סוגי שקי הזילוף ואופי השימוש שלהם, או בקיצור - כל מה שצריך לדעת). בספר קיימות הצעות לציפוי והגשה מחומרים כל כך פשוטים שיוצרים תוצאות כל כך מרהיבות בכזו קלות, שנדהמתי שלא חשבתי עליהם בעצמי קודם לכן - "נשיקות" מרנג שמקבלות צורת פטרייה מושלמת כאשר מצפים את תחתיתן בשוקולד מריר ולבן, פרוסות דקיקות של אננס טרי שהופכות לפרחים יפהפיים לקישוט אחרי קצת זמן בתנור, פרוסות תפוז שבבישול עם סוכר הופכות לשקופות, מתוקות ויפהפיות. בנוסף יש בו הצעות עיצוב שובות לב לקאפקייקס לילדים, לאירועים ולחגים.

בתור חובבת אפייה מושבעת עם חולשה ידועה לקאפקייקס, כשראיתי את הספר הזה בחנות יד שניה ב25 שקלים הבנתי שזה פשע להשאיר אותו בחנות - אך ללא ספק הוא שווה מאוד גם את המחיר המלא (שאינו גבוה מידי, 98 שקלים לספר בישול בן 256 עמודים). מבטיחה לכם שמהספר הזה לא תתאכזבו!

את הספר הזה ירשתי מאמא שלי, עוד כשהייתי ילדה קטנה שרצתה לחוות קצת עצמאות. לעותק שלי יש כריכה עם סימנים של השנים עליה, ודפים עם ריח ישן שהחוטים שמחברים ביניהם כבר מבצבצים בעקשנות. בעותק שלי, תמצאו בין המצרכים ממרח אנצ'ובי, ביסקוויטים גדולים של פעם , סוכריות כרמית וגלידה שקונים בקרטונים מלבניים. בין הכלים תמצאו נפה ומכשיר סודה.

העותק שלי הוא עותק היסטורי: בעמוד השלישי של הספר, בו כותבת סירקיס "מילים מספר לילדים", יש לי סיפור מיוחד. סבי זכרונו לברכה, אשר אהב להשתעשע עם ילדיו, קנה את הספר לאימי ואחיה כשהיו ילדים, והוסיף בעמוד המדובר חוק משל עצמו, בכתב ידו ובניסוח הבא: "ילדים זיכרו! יש לאכול את המנות בארוחה לפי סדר ההגשה. מי שלא אכל מנה אחת בארוחה, לא יקבל קינוח!"

ולכן, מעבר להיותו ספר קסום שליווה את הילדות של אימי ואת שלי לאחריה, יש לספר הזה ערך סנטימנטלי אצלנו במשפחה. ומה יותר טוב מזה?

אם רק היתה לי אפשרות, הייתי מדרגת את הספר הזה כשישה כוכבים בלב שלם. ללא ספק אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון אם לא בכלל - מאיר שלו, מעבר להיותו אשף השפה העברית הידוע, השולט בדקדוקי השפה ובסודותיה, הוא גם טווה רעיונות יוצא מן הכלל. העלילות המרתקות, השונות והדומות ביניהן כל כך, אשר כמו בספרים רבים וטובים מתמזגות בסופו לאחת - גרמו לי ממש להוציא תהיות מפי בקול רם, להשתאות בשאיפת אוויר מופתעת ולאמור "כן!" או "לא!" לעצמי, בעוד היושבים סביבי (על הספסל, בתחנה, באוטובוס, בעיר וביער) שולחים לכיווני מבטים תמהים. אבל למה שיהיה לי אכפת? באותם הרגעים הרי הייתי שקועה עד קצה בתוך הספר, ככה שהקיום המוחשי שלי באותו הזמן היה השולי מבין השניים.

"אחרי מכתב אהבה שהביאה יונה, שוב לא יסכימו השולח והמקבל להתפשר על כל דוור אחר. דבר לא ישווה לשילוחה, להיעלמותה מן העיניים המלוות, להופעתה - באותו הרגע ממש - לעיניים המחכות.
הנה היא: צוללת ובאה, מעופה ישר כחץ, שאון טפיחת כנפיה מתערב בשאון הדם ברקות הלב. מה ישווה לאחיזה בה? לנוצות חזה הרכות? להוצאת המכתב מהטוטף? להלמות ליבה? ואיך יש לה את הכוח לשאת כל כך הרבה אהבה?"

אתם מבינים, הספר הזה הקים אותי גם ברמת השפה והמילים וגם בסיפורים שלו, האוהבים והמתגעגעים, ההומים, החיים בעבר ובהווה ביחד, משתלבים עד שנמוגים הגבולות ביניהם. ספר כזה הוא ספר שאני מאושרת שיש לי עותק חתום (!!!!) שלו משלי.

את הספר הזה מצאתי בנבירות שעשיתי בארונות הספרים המאובקים מזה שנים בבית הילדות של אמא. נשפתי מעליו את האבק, ואחרי שסיימתי קריאת ההקדשה האוהבת, ניגשתי למלאכת הקריאה. קריאת שירה יכולה להיעשות בהיסח הדעת או בניתוח קפדני, ובחרתי לי דווקא את דרך השווה, האזור האפור, הלא אופייני לתחום.

מצאתי את עצמי שוכבת על הגב בחדר בו גדלה אמי, כל מיטה זוגית חסרת מצעים, וקוראת שיר אחרי שיר אחרי שיר. ספק מזדהה וספק מתפעמת, או אולי שילוב של שניהם, הם שגרמו לי לעבור על המילים עד לעמוד האחרון, בכתב ידו של רון,

"עד היום
קטפתי פרח
ממחר
אקטוף ענן"

האמת שמה שכן עצר אותי לרגע מחיי היום יום הוא דווקא סיפור החיים של אדלר עצמו. הוא התחיל לכתוב שירים בגיל שבע עשרה וחצי, והתאבד במהלך שירותו הצבאי, בעודו בן תשע עשרה. קראתי את השורות האלו, שהודפסו על החלק הפנימי של הכריכה האחורית של הספר, שוב ושוב, מסרבת להאמין שהבגרות המתפרצת ממילותיו היא של נער. התמלאתי בהמון הערכה אליו, ופתאום קיבלתי כלפי השירים שלו משמעות אחרת, לא של אדם מבוגר ויגע משנים שוחקות, אלא אחד שהבין את מקומו בעולם מוקדם, מוקדם מידי.

"הרי תנסו תמיד
לשבץ אותי בתשבצכם
בעל הגבולות המוגדרים
עד אימה.
פשוט אין לי מקום
בתשבצכם
פשוט לא נברא מושג
עבורי אצלכם
משבצתי היא משבצת שחורה
בה אין מכניסים אות
ממנה מתעלמים."

ירדה לי דמעה ממשית, מוחשית. אני חושבת שזה מסכם הכל.

בכנות, הפעם הראשונה שראיתי את הספר הזה היתה בחנות ספרים, קצת לפני שבוע הספר, מסודר בערמה מסודרת כיאה לרשת גדולה, מחכה שמישהו ירים ויקרא. אז הרמתי. וקראתי - את הכריכה האחורית. ביקשתי מהמוכרת פתק ועט ורשמתי לעצמי את השם, לא לשכוח. אחרי כן, עוד קיבלתי לגביו המלצה מעמיתיי לבלוגיספרה, ולקחתי אותו לידיי בביקורי הראשון בחנות ספרי יד שניה מספקת. כשסיימתי לקרוא את הספר האחרון שהיה ברשותי, עמדתי מול מדף הספרים השואף לאינסוף שלי, ומשהו בי נמשך לבחור דווקא בו כבא בתור. או, כמה שאני שמחה שעשיתי את זה.

"בדידותם של המספרים הראשוניים", מספר בראש ובראשונה על בדידות. מכיוון שזהו רגש המקנן בכל ישות חיה שהיא, אני סבורה שכל אחד יכול למצוא את מקומו על ספקטרום ההזדהות הבלתי נמנעת עם הדמויות האנושיות להפליא של הספר הזה. לאנשים אשר בדידות נהיתה חלק משגרת יומם, הספר הזה הוא מעין אישור, חותמת הבנה, אשר תשאב אותם לקרוא עוד ועוד אל אלו שמסיבות אלו או אחרות גם הם כמותם.

בין אם תבחרו להתעמק בסיפורי האהבה שלו או בסיפורים האנושיים של כל אחת מהדמויות (לא רק מתיה ואליצ'ה הראשיות, אלא גם דניס, מיקלה, הצלם קרוצה, ויולה באי, נדיה, אלברטו, ועוד ועוד ועוד) - תמצאו כאן חוויה יוצאת מן הכלל, ותמצאו את עצמכם מזדהים עם סלידתה של אליצ'ה ממזון, אם תשוקתו של מתיה לכאב, עם תשוקתם האצורה זה לזו ולאנשים אחרים. עם המצבים המביכים וחסרי המוצא, עם פחדים והתממשותם, עם לחצים מכל החזיתות ועם הפער בין המציאות לאידאל. יש כאן חווית קריאה שאסור לפספס.

בתחילה, כשקראתי באחד מהבילויים המזדמנים שלי בחנות ספרים, את הכריכה האחורית של "נוילנד", חשבתי לעצמי שזה לא ספר בשבילי. "אלמן טרי בן שישים, סוגר להפתעת ילדיו את העסק ויוצא לטיול תרמילאים בדרום אמריקה. כעבור כמה חודשים בדרכים הוא נעלם בנסיבות לא ברורות". מסע חיפושים אחרי נעדר? זה לא הטעם שלי, קבעתי.

אבל כל זה היה לפני. לפני ארבעה בתים וגעגוע (עליו כבר הרחבתי את הדיבור) ולפני משאלה אחת ימינה, ששאבו אותי עמוק לתוכם עד שלא רציתי לצאת. לפני ההודעה באינטרנט על מפגש סופרים בספרייה המקומית עם אשכול נבו, שיספר על נוילנד ועל חווית הכתיבה. וכששמעתי מחברה שהיא קוראת טובה שהספר הזה נהדר - קניתי אותו בהזדמנות הבאה שנקרה לעיניי. חמש מאות וחמישים עמודים כמעט, הבחנתי, כמו שוודאי היה מבחין כל אחד. חיכה לי ספר שהיה ברור שהולך ללוות אותי פרק זמן לא מבוטל.

אין סיבה שארחיב כאן על העלילה עצמה וקורותיה. עליה תוכלו למצוא די והותר מידע פשטני, וכמו כן, אני יכולה לקוות בשבילכם שתמצאו את הזמן ותשקעו בתוכה בעצמכם. מה שכן, זהו מסוג הספרים שאני אוהבת - הרבה עלילות שונות, שעם ההתקדמות נוגעות אחת בשניה עד שכמעט הופכות לאחת. אשכול נבו הנהדר מפליא להבין לליבן של דמויות גבריות ונשיות כאחד, מתרבות קרובה או תרבויות רחוקות עד כדי פליאה. הוא יוצר דמויות מרוחקות אחת מהשניה ומהקורא, וכאלו שהקורא חש כלפיהן הזדהות מפליאה לפעמים. דמויות שנדמה כי הן שונות אחת מהשניה, עד שמתגלה להן שהן גרסאות כמעט זהות של אותו טיפוס אנושי. אולי זה נדמה כחוסר מקוריות וחוסר דימיון, ליצור דמויות שכמעט זהות אחת לשניה - אך כאן הגאונות בעיניי: הרי אותן דמויות לא באמת זהות. הן שונות כל כך, ודרך המילים הן הולכות ונדמות צעד אחד צעד, וגורמות לך להרגיש כמוהן, אנושי, חלק מהעולם.

הספר כולו עשיר במילים שבדרך כלל לא שגורות בפי כותבים בתקופה האחרונה, ובתור אחת שכותבת הרבה, אותן מילים, פרטים ומטאפורות השאירו בי רצות לאמץ אותן למאגר שלי, רצון לכתוב טוב כמוהו.

ניכר ממש שזה ספר שנח בתוך כותבו הרבה שנים, עד שבצבץ והחלו לזרום המילים בשצף, ממלאות עמוד אחר עמוד. בין אם זה באורכו המספק של הספר, שלא מאכזב ולא משעמם ולו לרגע (ואת זה אומרת בחורה שמתייאשת בקלות מספרים ארוכים), בין אם זה בעלילה המחושבת וההגיונית, בין אם זה בהתחלה - שהיא החלק הכי מסובך לעניין בו את הקורא - שעושה חשק לשקוע בספה עם הספר עד שיסתיים, ובין אם זה בהקדשה הכנה. ברור שהספר הזה משמעותי מאוד לכותבו, וההרגשה הזו עוברת גם לקורא, שהספר הופך להיות משמעותי גם עבורו.

עכשיו נותר לי רק לחכות למפגש המיוחל עם אשכול נבו עצמו, שיערך בעוד שבועיים בדיוק.מהרגע שסיימתי לקרוא את הספר, קוראת בשקיקה עד המילים האחרונות בתודות ובביבליוגרפיה העשירה, אני יכולה לומר בכנות - אני כבר לא יכולה לחכות לשמוע על תהליך ההיווצרות של ספר שכזה.

לסיכום - זוהי עוד אחת מיצירות החובה של אחד מהסופרים הטובים שקראתי. יכולה רק לקוות שהצלחתי להעביר לכם קצת ממה שהספר הזה העביר בי.

המחזה ״כולם היו בניי״, כמו שבטח ידוע לרבים מכם אשר בוגרי חמש יחידות אנגלית, נכנס לתכנית הלימודים באנגלית כבר לפני עידנים. היושן מורגש בין הדפים גם כשמדובר בספר חדש מבית הדפוס. תרשו לי לערער עליכם, מעריצי ארתור מילר אשר סוברים שזו קלאסיקה ספרותית. תרשו לי לערער - אפילו לחלוק, ואפילו להתנגד נחרצות.

המחזה ״כולם היו בניי״ נבחר להצטרף לתוכנית הלימודים, כנראה, מכיוון שהוא מכיל כמעט כל ״אלמנט ספרותי״ ו״דרך חשיבה״ הנלמדים לבגרות. וכאן טמונה הבעיה - הספר מרגיש כאילו נכתב רק כדי שיוכל להיות מנותח. במוחי קינן הדמיון של מילר עצמו יושב מול רשימת מוטיבים באנגלית מצוחצחת, ומסמן ״וי״ נחרץ, מוודא שזכר להכניס הכל בפנים. בתור תלמידת מגמה ספרותית ובתור אחת שעוסקת בכתיבה זמן מכובד יחסית לבחורה בגילי, אני מרגישה זכות להביע את דעתי על המחזה - המטאפורות מוחצנות ולא מקוריות, הסימנים המטרימים יכלו בקלות להתחלף בהערות שוליים שיצעקו את המשך העלילה, ולכן רוב ההתפתחויות בסיפור כמעט ברורות מאליהן.
ברור למה הוא נבחר להלמד - העלילה עוסקת בערכים חינוכיים לכאורה, והפרטים בסיפור פשוטים וקלים להבנה בצורה שלא מאפשרת לי להביע עניין אמיתי במחזה, מתוקף היותי חובבת מחשבה ואתגרים.

אני מביעה כאן ביקורת גם על המחזה עצמו וגם על משרד החינוך המזלזל, אך נתמקד בספר לצורך העניין: מיותר מאוד בעיניי. אל תבזבזו את זמנכם עליו אלא אם כן הציון שלכם תלוי בו.

את "ארבעה בתים וגעגוע" וכך גם את אשכול נבו, הכרתי דווקא דרך שיעורי ספרות בבית ספר. הופתעתי כשהרומן (שמורתי המיוחדת במינה איפשרה לנו לבחור מבין שלושה( העברי אשר נבחר על ידי משרד החינוך מדכא היצירתיות, התגלה כספר ששאב אותי לתוכו והשאיר אותי קצת טבולה בתוכו גם אחרי שהכריכה האחורית נסגרה על העמוד האחרון. את העבודה שנתבקשתי לכתוב על הספר כתבתי הפעם בהרבה אהבה, ובהמון הרחבה שזרמה לי אל המקלדת ומילאה עמודים על עמודים.

כל אותן הדמויות, אשר הדהימו אותי בפשטותן ומורכבותן בו זמנית, גרמו לי להזדהות של ממש עם כל אחת מהן. והרי ידוע כמה מסובך לגרום לאדם אחד להרגיש כחתיכה מתוך כל כך הרבה דמויות אשר כל אחת מהן היא עולם ומלואו (שזה כשלעצמו ראוי לציון). אשכול נבו השאיר בי טעם של עוד, ואני אסירת תודה על המקריות שבה הגיע הספר הזה לידיי, אשר גם הוביל אותי לחפש עוד ספרים שלו, וגם בהם להתאהב.

מה שכן צבט אותי קצת הוא התחושה שלי לגבי סיומו של הספר. אמנם הספר היה נהדר במלוא מובן המילה, אבל הסוף הרגיש כאילו נגמרו לסופר הרעיונות, המילים, והחליט לסגור את העלילה באותה הנקודה, כשהרגיש שאין לו יותר לאן לפתח אותה. האמת שבקריאה ראשונית של הספר זה ממש צרם לי, אבל בקריאה מחודשת של הסיום דווקא כן הצלחתי לראות את אותו "הסוף הפתוח" שאני מניחה שהסופר כיוון אליו.

לסיכום - חוויה ישראלית אמיתית.