ריח תפוזים חזק דומיננטי ומסחרר את החושים,
זה מה שגורם לאמה של פרמבואז לקבל מיגרנות
חזקות שגורמות לה ליפול למשכב בעודה מתמכרת
למורפיום, כה חזק הסבל.
וכך על ידי טריק וערמומיות קטנה של גיבורת
הספר בת ה-9 היא מנטרלת את אמה, כדי שהיא ואחיה
הגדולים יותר יוכלו להסתובב חופשיים בין
היער לבין חיילים גרמנים שעסקו בקומביניות
של איסוף מידע לגסטאפו על אנשים מהכפר,
בתמורת למסירת מוצרי מזון, בדים, ושאר

אני לא יודעת מה בלאנסקנה גורם ל<mark>ג'ואן האריס</mark> להיות מייגעת כל כך; אולי זו היעדרה של זוזי הקצבית והעוקצנית, או העובדה שניטלה לנו היכולת לפלוש למחשבותיה של אנוק, המתבגרת הצבעונית. במקום שתי המקסימות האלה, נשארנו עם הדמות הכי משעממת מבין הגיבורות של "נעלי סוכרייה" – ויאן רושה, וחזרנו להקשיב גם לדמות היחידה שההשוואה איכשהו יכולה להחמיא לה – דמותו המשמימה אף יותר של הכומר פרנסיס רנו.
ואולי שעמום איטי ומי

נסיבות אחרות אולי היו מסייעות לי ליהנות יותר מהספר הזה: אם הייתי צעירה יותר בכמה שנים טובות, הייתי אולי חושבת שהוא נחמד; אם לא הייתי מודעת לעובדה שהעיבוד על המסך היה מוצלח עשרות מונים מהיצירה עליה הוא מבוסס – הייתי סלחנית יותר.
"שוקולד" הוא ספר עם המון פוטנציאל, ואף טיפה שלו לא ממומשת. הכתיבה יפה, הרעיון נחמד, ורואים שהיה אפשר לעשות משהו טוב (ואפילו נפלא) עם הדמויות האלה – אבל היעדר כישרון ספרותי

קראתי לפני מספר שנים את "שוקולד" וגם את "שלושת רבעי תפוז" של הסופרת. לאחרונה נכנסתי לחנות לא מוכרת לי לספרים משומשים. (לא יעלה על דעתי להתעלם מחנות כזו). מצאתי שם ספר שחיפשתי, והמוכר הוסיף לי את הספר הזה מתנה ואמר "תקראי אותו"! אז קראתי.

<mark>ג'ואן האריס</mark>, אם לשפוט על פי מה שקראתי ממנה ומה שחיטטתי עליה היא סופרת אנגלייה ופרנקופילית. עלילות ספריה מתרחשות בצרפת, גיבוריה צרפתים/יות היא מעבירה נכון את צל

ספר מעולה. סרקזם משובח וסוף מפתיע. עלילה לא וואו וקצת מאבד את זה, עיקר היופי בכתיבה (כמו שאר הספרים של <mark>ג'ואן האריס</mark>)

אפרסקים לאדוני הכומר – <mark>ג'ואן האריס</mark>
כבר בתחילת קריאת הספר פיתחתי לי ציפיות גדולות. נראה לי מאוד מעניין לדעת מה קורה לאותה עיירה קטנה בדרום צרפת שהחלו להגר אליה מגרבים, דוברי ערבית. בתחילה הגיעו טיפין טיפין ולפתע, נוכחו התושבים המקומיים שאיסלאמים מקיפים אותם בהמוניהם מכל עבר והנוף האנושי הוא של נשים לבושות שחור מכף רגל ועד ראש ופניהן מכוסות ניקאב - רעלה - שחורה, כאשר עיניהן בוהקות מתוך החריצים. לא

אולי אני קוטלת את הספר הזה עכשיו בצורה בלתי הוגנת, כי מה הוא אשם שקראתי אותו שעה אחרי שסיימתי את ג'יין אייר?
זה כמו לקרוא חוברת מתכונים מימי הבינים אחרי הארי פוטר.
הגעתי לעמוד עשר בתחושה של הדרדרות מוסרית. אבל ברצינות, הכתיבה לגמריי לא משהו. וכל ההקדמות האלה בתחילת הספר, המפות והשרטוטים, איך "עוד אחת.." הגדירה את זה? "מתאמצת." <mark>ג'ואן האריס</mark> מנסה כל כך שנבין אותה לגמריי, אבל זה לא ילך. אחד הדברים ש

אוף כתבתי ונמחק לי... איזה עצבים! אני אנסה לשחזר את מה שכתבתי ואם במקרה זה יופיע פעמיים... לא נורא.
לכאורה יש לספר הזה פוטנציאל להיות אחלה ספר.
*כותבת הספר,<mark>ג'ואן האריס</mark>, זכורה לי לטובה מספרים אחרים שלה,"5 רבעי התפוז" היה חביב עלי במיוחד.
*פנטזיה זה ז'אנר שאהוב עליי במיוחד, והסיפור פה הזכיר לי, על סמך קריאת הכריכה האחורית, את הספרים של טרי פראצ'ט (מה איתו באמת? הוא עוד חי? מישהו יודע?) "בני החורי

<mark>ג'ואן האריס</mark> פשוט מגדירה מחדש מהי כתיבה טובה. אני בדרך כלל לא עושה את זה, אבל היו קטעים שפשוט קראתי יותר לאט או קראתי שוב, פשוט כדי להנות מהניסוח.
לא קראתי את "שוקולד", אבל תוך כדי קריאה הבנתי ש"נעלי סוכריה" זה ההמשך שלו ככל הנראה. חבל שבהוצאה לא ראו צורך לציין את זה על גב העטיפה או משהו, זה נראה לי פרט די חשוב.