היה נדמה כאילו החשיכה היתה נצחית, אני והיא חיכינו לשמש.

"משהו לא בסדר בעיניים שלה", החלטתי לבסוף, "הן נראות בסדר, אך משהו ברובד העמוק יותר פשוט לא בסדר."

היא היתה מוסווית בצללים, כלואה לה מעבר לקיר זכוכית.תנוחתה זהה לשלי, רק עיניה גלויות.

לא היה לי האומץ לראות מה נמצא באפלולית מסביבילכן המשכתי לבהות לבהות אל פניה שצללים הסתירו את רוב תוויהם מפני.

חרטתי את עיניה - היחידות הגלויות אלי - במוחי.עיניים חומות שחורות מוקפות בריסים ארוכים.

"משהו ממש לא בסדר", הבנתי לבסוף בחרדה הולכת וגואה כשהאפלולית סביבנו החלה להתבהר.

העיניים שלה היו קשתיות חומות מרוסקות והיא הביטה הישר אלי.

פתחתי את הפה - לא יודעת אם לשאול משהו או לצרוח שתפסיק להסתכל עלי או דבר דומה - והתקרבתי מעט. והיא, כמו תפסה אומץ, חיקתה את תנועותי ופתחה את הפה לדבר.

חיכיתי.

ואז עלתה השמש.

שני דברים הבנתי באותו הרגע;

אחד הוא שלא היא הכלואה, כי אם אני.

השני הוא שאין זו זכוכית.

זאת מראה.