“הספר "וקראתם דרור" מאת רונית לוינשטיין־מלץ (הוצאת ידיעות ספרים, 2010) הוא ביוגרפיה אודות אל"מ דרור וינברג, שנהרג בקרב בבחברון ב־2002. וינברג "התגייס לסיירת מטכ"ל ב־1983. סיים קורס קצינים כחניך מצטיין" (עמוד 293). בהמשך "עבר לחטיבת הצנחנים, שם שימש בתפקידים שונים, ובהם מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 890" (עמוד 293). כמפקד הוא הוביל את הפלוגה בלחימה בדרום לבנון מחד גיסא, ונלחם בנורמות פסולות שהנהיגו”

“לעומת רוב ספרי הזיכרון שנכתבו על אנשים שנהרגו באופן טראגי, הספר הזה מציג חוויה שונה. יכולתי לקרוא אותו גם באווירה קלילה ולא טעונה. זה היה מוזר. יצא לי אפילו לצחוק כמה פעמים, וזה היה מפליא. מדי פעם הסתכלתי בכיתוב האחורי כדי לוודא שהאיש שעליו מדברים כאן אכן נהרג ולא חי ביננו עד היום... הכותבת הפליאה לעשות ולכתוב באופן כה רב גוני ועשיר, בכל כך הרבה סגנונות, ונכנסה היטב לנעליים של כל דמות-הרגש”

“בס"ד בניגוד לשמו, לא מדובר ברומן אהבה, לא מדובר בסיפורם של זוג דביק במיוחד. לא. אין זוגות בספר הזה מלבד זוגות נשואים, ובכלל, מדובר על אהבה מסוג שונה לגמרי. הספר הזה הוא סיפור על השואה. סיפור מדהים, אם אתקן את עצמי. סיפור מלא ניסים. סיפור אמיתי. אני ממליצה על הספר הזה לילדים שפוחדים לקרוא סיפורי שואה. כשאני הייתי בכיתה ד', קראתי אותו. לא שפחדתי מספרי שואה לגדולים יותר, פשוט זה החומר שהייתי יכ”

“רבים באתר דיווחו על אי-רצון לקרוא ספרים ישראליים, כשאחד הנימוקים החוזרים הוא תחושה של "מחנק ים-תיכוני". הבו לנו עלילה ממחוזות אחרים, סיפור שמתרחש בשדות זרים. שלא תבינו לא נכון, אנחנו מ-ת-י-ם על הארץ הזאת, אבל זה בדיוק העניין. בשדה שלנו אסור להרים את העיניים מהאדמה אם רוצים לא להיתקל באבנים מסותתות, וכשאנחנו קוראים אנחנו דווקא רוצים להרים את המבט והרגליים מהקרקע... "וקראתם דרור" הוא סיפורו של אל”

“הספר "וקראתם דרור" מאת רונית לוינשטיין־מלץ (הוצאת ידיעות ספרים, 2010) הוא ביוגרפיה אודות אל"מ דרור וינברג, שנהרג בקרב בבחברון ב־2002. וינברג "התגייס לסיירת מטכ"ל ב־1983. סיים קורס קצינים כחניך מצטיין" (עמוד 293). בהמשך "עבר לחטיבת הצנחנים, שם שימש בתפקידים שונים, ובהם מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 890" (עמוד 293). כמפקד הוא הוביל את הפלוגה בלחימה בדרום לבנון מחד גיסא, ונלחם בנורמות פסולות שהנהיגו”

“לעומת רוב ספרי הזיכרון שנכתבו על אנשים שנהרגו באופן טראגי, הספר הזה מציג חוויה שונה. יכולתי לקרוא אותו גם באווירה קלילה ולא טעונה. זה היה מוזר. יצא לי אפילו לצחוק כמה פעמים, וזה היה מפליא. מדי פעם הסתכלתי בכיתוב האחורי כדי לוודא שהאיש שעליו מדברים כאן אכן נהרג ולא חי ביננו עד היום... הכותבת הפליאה לעשות ולכתוב באופן כה רב גוני ועשיר, בכל כך הרבה סגנונות, ונכנסה היטב לנעליים של כל דמות-הרגש”

“בס"ד בניגוד לשמו, לא מדובר ברומן אהבה, לא מדובר בסיפורם של זוג דביק במיוחד. לא. אין זוגות בספר הזה מלבד זוגות נשואים, ובכלל, מדובר על אהבה מסוג שונה לגמרי. הספר הזה הוא סיפור על השואה. סיפור מדהים, אם אתקן את עצמי. סיפור מלא ניסים. סיפור אמיתי. אני ממליצה על הספר הזה לילדים שפוחדים לקרוא סיפורי שואה. כשאני הייתי בכיתה ד', קראתי אותו. לא שפחדתי מספרי שואה לגדולים יותר, פשוט זה החומר שהייתי יכ”

“רבים באתר דיווחו על אי-רצון לקרוא ספרים ישראליים, כשאחד הנימוקים החוזרים הוא תחושה של "מחנק ים-תיכוני". הבו לנו עלילה ממחוזות אחרים, סיפור שמתרחש בשדות זרים. שלא תבינו לא נכון, אנחנו מ-ת-י-ם על הארץ הזאת, אבל זה בדיוק העניין. בשדה שלנו אסור להרים את העיניים מהאדמה אם רוצים לא להיתקל באבנים מסותתות, וכשאנחנו קוראים אנחנו דווקא רוצים להרים את המבט והרגליים מהקרקע... "וקראתם דרור" הוא סיפורו של אל”