סופר-מדפדף

סופר-מדפדף

בן 19 מירושלים




» דירג 20 ספרים
» כתב 16 ביקורות
» יש ברשותו 19 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 7 שנים ו-6 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני חודש
» קיבל 25 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» מדף הספרים (4 מתוך 19)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 16 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

(אין כאן הרבה ספויילרים, רק עלילה כללית) הייתי בשבוע הספר, נגשתי לדוכן של "ידיעות ספרים" כדי לראות מה חדש, ואז אמרתי בקול רם... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-11 חודשים


ספר מדהים! ממש ממש נהניתי! אנחנו כל כך בני מזל שיש סופרים כאלה בכדור הארץ (או באירוס). אבל... (ספויילרים בהמשך!) הבאגים ממש ... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-11 חודשים


הספר עצמו הוא ספר טוב מאוד שממשיך ספר טוב מאוד. הוא מקורי בכך שיש שילוב מציאותי בין-קומיקס לבין ספרות. יש עלילה מותחת, דמוי... המשך לקרוא
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-11 חודשים


מומלץ מאוד. פן אחר של שדים, תפיסת עולם שונה של השדים,קסם. קצת כמו "לקסיקון השדים" (למי שמכיר),אבל יותר הומוריסטי, מתח, אקשן. א... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-7 חודשים


אישית, אני חושב שזה ספר טוב ומאוד מומלץ. אבל לא לטיפוסים כמוני. לדעתי, כל הקטע בספר הוא שזה יוצא לאנשים הטובים, הגיבורים ש... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-7 חודשים


זה אחד מהספרים היחידים שבאמת מהנים לקרוא ומוצאם מארץ ישראל. כל המקומות מוכרים, לא לגילי, אבל אחלה של ספר.... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-11 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

יש לכם רעיון מעולה לספר? כאן תלמדו ארבע שיטות בטוחות להריסתו: א. כתבו את הספר בעצמכם, אפילו אם הכתיבה שלכם עייפה וגרועה. ב.... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-3 חודשים


אוי, בר מצווה. כזה דבר נפלא. עשרות אנשים,באים במיוחד בשבילך, כל אחד מהם צריך להביא מאות עד אלפי שקלים רק כדי לחגוג את העובדה... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-10 חודשים


אזהרה!!! משרד הבריאות קובע שהתלקחות הינו ספר המזיק לבריאות, לשעות השינה ולעור הפנים. הקריאה בו ממכרת ומשעבדת, הן נפשית והן... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים


ספר מותח, לא מומלץ לקריאה בלילה... רעיון מאוד מקורי..וגם חלקי הקומיקס המשולבים בספר מאוד תורמים... בקיצור, ספר יפה ומוצלח, מ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-2 חודשים


קודם כל, פשוט מגעיל אותי שהיום אלה רבי המכר- הומור רדוד ומשעמם. כשהספר הזה יצא, בדיוק היה לי יום הולדת. קנו לי אותו 6 פעמים. ... המשך לקרוא
20 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-2 חודשים


אני שונאת את התקופות בהן אני מתה לקרוא ספר טוב אבל שום דבר לא מעניין אותי בתקופות האלה אני חורשת על ספרים אהובים עלי בזמן... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-3 חודשים


סופר-מדפדף עוקב אחרי
עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

[עובדה] "יש רווחים בין השורות"

"מה ז'תומרת?" שואל הסופר, נזעף

[עובדה] "בין השורות שלך, בין שורה לשורה, אתה לוחץ על ENTER. זה יוצר מרווחים בין השורות שלך"

"אה. נו ו...?" הוא משיב, עכשיו הוא כבר לא נזעף, עכשיו הוא מגרד בראשו במבוכה ומרים את גבותיו

[עובדה] "אני לא מבין מדוע אתה עושה זאת"

הסופר מצחקק צחוק קצר, ומחייך "וכשאני מסיים מילה במ' או בנ' אני אינני שם אות רגילה אלא נון סופית!" הוא דוחף את משקפיו מעלה ורוטן "זהו דרכם של פואמות, של שירים, זהו דרכו של עולם, לשים מרווחים בין שורות שיריו. מבקר יקר שלי, אני שם את המרווחים האלו במיוחד"

[שאלה] "איני מבין. מדוע?"

הסופר נראה מבולבל וכועס "המרווחים נועדו לשם קיטוע. מעין אחיינו של הפסיק. הם גורמים לכך שהקריאה לא תהיה רציפה. זה מוסיף נופך יותר דרמטי. זה מאפיין בסיסי וידוע לכל! באמת, מבקר, כשביקשתי ממך להגיד לי מה אתה חושב על שיריי לא התכוונתי לזה!"

[עובדה] "אני עדיין איני קולט. עדיין איני מפנים."
[שאלה] "איך קיטוע וריווח גורם ליצירת אווירה אחרת?
[הסבר] מילא בסיפורת, יש פיסקאות. כך הקורא יודע כי הוא עבר לשלב אחר בעלילה.
[שאלה] אך כאן? קשה לי להבין מעין זה נובע"

הסופר מרים ידיו בייאוש. "עזוב את זה, מבקר יקר, עזוב" הוא מורט בשפמו ושואל בתחינה "אני עושה זאת כיוון שכולם עושים זאת, זהו חלק מהדברים שהם מובן מאליו. זה מוסיף לשיר. זוהי שאלה מוזרה, הוי המבקר, כיוון שזהו ידע בסיסי, לשם מה משמשים ריווחים? בכל שיר אשר תקרא תראה קיטוע כשכזה. אבל עזוב, בבקשה ממך אמור לי, מה דעתך על השיר עצמו?!"



[ביקורת] "בשיר יש רווחים מיותרים בין שורה לשורה"
[מסקנה] "הוא שוגה בחטא הטבעי ביותר לאדם"
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
פרולוג

מה היה קורה אם...
מה היה קורה אילולא...
אם הוא לא היה...
אם במקום הוא היה עושה...
אם הוא היה אומר דווקא את...
אם הוא לא היה עושה כלום.

יושב בבית. מגרבץ. רואה סרט. יש שיחה בוואטסאפ שממש לא מעניינת אותו, אבל הוא מפחד שאם הוא ישים על השתק יתפספס לו משהו חשוב. כרגע הם מנסים לברר איך אומרים, אם זה "ווטסאפ", "ווצאפ", "וואצאפ" או "וואטסאפ". נכון לעכשיו הם סיכמו שזה האחרון, אבל לא ממש אכפת לו, הוא עסוק במחשבות.
שני השותפים שלו לא בבית כרגע, רונן הלך לראות סרט עם אח שלו הקטן וליאת בטח מתמזמזת עם החבר החרמן שלה בתוך אוטו באיזו חניה חשוכה או באיזה גן משחקים. אם היא הייתה פה אז היא בטח הייתה מכינה סלט, ואם רונן היה פה הוא היה יכול להכין להם איזה משהו עיראקי טעים, אבל הוא הכי פחות מוכשר מביניהם, הוא יחמם לעצמו פסטה מאתמול.
הסרט נגמר, הוא קם, והולך למטבח. היה איזה משהו עצוב בסרט הזה. יש לו חשק לבכות והוא לא יודע למה. הוא לוקח קערה מהמדף העליון ומכניס לבפנים פסטה שאמא שלו הכינה בצהריים. הוא מסתכל מחוץ לחלון, כבר ממש חשוך, גשם קל מטפטף. העצים שבחוץ מתנענעים באופן עיוור אחרי הקצב שהרוח מכתיבה להם. הוא לוקח פחית מלאה ברוטב עגבניות וכפית שטוחה. הוא מערבב את הרוטב לתוך הפסטה ומתחיל לערבל. הוא מערבל חזק חזק, עמוק במחשבה. גם המחשבות שלו מתערבלות לו בתוך הראש, מתנגשות אחת בשנייה חזק ומהר בניסיון ליצור ניצוץ.
הוא מתקדם לעבר החדר שלו, הקערה עדיין ביד שלו. הוא כמעט דורך על מכונית צעצוע שאח של רונן השאיר ומקפץ מעליה. הוא נוחת עם הגרביים שלו על הרצפה ועוד שנייה מפיל את הקערה. כשהוא מגיע לחדר הוא טורק את הדלת עם הרגל שלו ואז עם הסנטר מקפיץ ספר כך שייפול על השולחן. הוא מניח את הקערה בצד, מלקק את הרוטב מהאצבעות אחת-אחת ופותח את הספר בעמוד שהוא צריך.

"תורת המיתרים".

מדהים כמה שטויות אפשר ללמוד כשאתה לומד במגמת פיזיקה.

הוא פותח את הלפטופ שלו, ומושיט את ידו לכיוון הקערה. הוא מכניס חופן של פסטה לתוך הפה, לועס, מחליט שעדיף לאכול עם מזלג, מתחיל לגשת למטבח, נמלך בדעתו, מכניס עוד חופן לפה, מחליט שזה לא סובל דיחוי, ניגש למטבח, לוקח מזלג וחוזר לחדר. המחשב פתוח כבר ונושם בצורה אסמטית. הוא טופח בחיבה על צידו וניגש למלאכה. הוא פותח באתר סימניה ומחייך. האתר הזה הוא אתר שבו כותבים צעירים מחפשים מפלט, שופכים את ליבם ומקבלים על זה ביקורות. הוא לוחץ על "צור הודעה חדשה". מסתכל בספר הפתוח ואז בתור כותרת מקליד:

"המימד השביעי"

הוא מחייך לעצמו בזחיחות. תוהה כמה אנשים מקהל היעד שלו יבינו את ההקשר.
הוא חשב לקרוא לזה אולי "מר. אף אחד" או "מר. שום גוף", אבל חשב שזה קצת נדוש, ולא מקורי, וברור מדי. וחוץ מזה שהמימד השביעי נשמע טוב.
ואז בתור הקדמה, הוא מקליד:

"מה היה קורה אם...
מה היה קורה אילולא...
אם הוא לא היה...
אם במקום הוא היה עושה...
אם הוא היה אומר דווקא את..."

הוא מחליט שאת ההקדמה הוא יכתוב בגוף שלישי אבל את כל השאר בראשון, כי אחרי הכל זה אמור להיות מעין אוטוביוגרפיה, למרות שזה בדיוק הפוך. הוא תר במוחו אחרי מילה מתאימה. מוקוביוגרפיה? לא, זה נשמע טיפשי. המילה אוטוביוגרפיה הרי באה מהמילה אוטו-עצמי,ביו-חיים וגרפיה-רישום, ומה שהוא רוצה זה הרי... אולי מונוביוגרפיה? הממ... זה יכול אולי להתאים, ויש לזה צליל מיוחד שערב לאוזן שלו. אצבעותיו, מהירות ומיומנות, טסות על פני המקלדת ומוסיפות לכותרת- "המימד השביעי- מונוביוגרפיה".
המוח שלו עובד בהילוך אחר, מהיר יותר, מחשבות ורעיונות צצים וקופצים בראשו. באנג באנג באנג, מחשבה מחשבה מחשבה. הוא מוציא דף ורושם, כדי שלא ישכח. יוצאת לו טבלה עם שישה עמודות, בראשונה הוא כותב "אני רגיל", בשנייה הוא כותב "אני כמו שהייתי רוצה", בשלישית "אני חננה", ברביעית "אני ערס", בחמישית "אני מגניב", ובשישית "אוסטרליה".
הוא מחייך, אבל משהו חסר לו, הוא לא אוהב את השמות האלה, את הכותרות שהוא נתן. החיוך הופך להבעה זועפת, עוד לפני שהוא מתחיל בכלל, יש לו חסימת כתיבה. שיט. הוא מנסה לחשוב על דרך שונה לקטלג את ראשי הפרקים. איזה דבר יש שישה ממנו? או אולי הוא יוסיף עוד, ואז יהיה שבעה? ימי השבוע, אולי? יש שבעה ימים בשבוע... אבל הוא לא אוהב. אולי... שבעת החטאים? לא, נוצרי מדי. אולי צבעי הקשת? הממ... כן, זה נשמע לו טוב. כך הוא יוכל גם להחדיר כל מיני תיאורי צבע לכל פרק, ולאפיין אותו במעין color-pallet ייחודי משלו. כן, זה נשמע לו מצויין.

ושוב, הוא מקליד, בלי להסתכל בכלל על המקלדת, עיניו מהופנטות למסך:

"פרק ראשון-ירוק".

פרק ראשון-ירוק

נקודת היפרדות: כיתה י"ב, 19 בספטמבר 2011.

הכיתה צוהלת, יש מלא רעש ומעל כל ההמולה אני לא יכול לשמוע בכל את מה שהמורה אומרת. קמנו היפראקטיביים על הבוקר, פסחנו על הצריכה היומית של הריטלין והקונצרטה והחלטנו שאין זמן טוב מעכשיו לשחזר את הרגעים הכיפיים מהטיול השנתי שהיה. רועי, לידי, דופק לי מרפק בצלעות ומצביע לכיוון אישה גבוהה ושני נערים שנכנסים לתוך הכיתה. הנערים נראים כמו גורילות, יש להם מבנה גוף של מתאבק מקצועי והרגלי גילוח של האדם הניאנדרטאלי. "איזה כוסית הא? היית עושה אותה?" הוא לוחש לי לתוך האוזן, ומחייך אלי את אחד מהחיוכים הילדותיים-דפוקים שלו. אני מחייך אליו בחזרה חיוך ממזרי משלי, שם את היד שלי על איזור הברך שלו ולוחש לו בחזרה ש"רק אותך הייתי עושה, חיים שלי". העיניים שלו נפערות, הוא מביט בי רגע בחושניות, מלקק את השפתיים, ואז שנינו פורצים בצחוק.
האישה פונה למורה שלנו ואמרת כמה מילים. לאט לאט אנחנו משתתקים והעיניים שלנו ננעצות בשלישיה. הם לבושים פשוט, חולצות שחורות עם סמל לבן בקצה, ומכנסי ברמודה. היא לובשת חצאית לבנה קצרה ועגילי חישוק מזהב.
"שלום, בטח דיברו אתכם כבר על הכנה לצבא וזה. אבל משהו מאוד חשוב שידברו איתכם על עוד הרבה, זה מכינות ושנות שירות".
הכיתה שקטה, דרוכה, אם היינו יכולים לזקוף את אוזנינו זה מה שהיינו עושים, כולם יודעים שעוד מעט יגיע זמן המכינות ושנות השירות, המסדרון יתמלא בהמולת דיבורים, מילים כמו "עין פרת", "בינה" ו"גליל עליון" ישתלבו בטרמינולוגיה השכבתית, ואנשים יחסירו שיעורים כמו כלום. כל העיניים מופנות אליה.
"קוראים לי יערית, זה מתן וזה גבריאל, ואנחנו באנו לייצג היום בפניכם את גרעין נח"ל". שני הנספחים מחייכים אל הכיתה ומהנהנים בראשם.
"מה שמיוחד במכינה הזאת זה שאחרי השנה שתעברו ביחד בהתנדבויות ובפעילות במכינה, אתם תתגייסו ביחד לנח"ל, ביחד עם החברים שתצברו בגרעין"
שאר דבריה חולפים על פני ביעף, אולי אני יזכור אותם עוד חצי שעה, אבל עד שאני יגיע הביתה כל מה שיישאר זה: מכינה, והאנשים שאתה נמצא איתך מתגייסים ביחד איתך לנח"ל. שזה דווקא נשמע מגניב, אולי שווה לבדוק את זה...
"מה אתה אומר, רועי?" אני שואל אותו אחר כך, כשאנחנו יוצאים מהכיתה למסדרון. זה הפעם הראשונה שמנסים לגייס אותנו לדברים האלה, ולמרות שהמחנכת הבטיחה שיהיו לנו עוד נאומים חוצבי להבות במהלך השנה, הפעם הראשונה משאירה עלינו חותם עז.
"ת'אמת, לא יודע. זה דווקא נשמע כיף, שווה לבדוק. כל הקטע הזה שמי שאתה מכייף איתם מתגייסים איתך" הוא אומר לי, עיניים בורקות בהתלהבות, "אני תכננתי שהשנה אני יירשם לכל הדברים שיציעו לי ויילך למלא ימים פתוחים וכאלה, כמה שיותר, שיהיה לי מגוון ענק ומיליארד אופציות".
אני מחייך, יודע כמה רועי נוטה להפריז ולהגזים.
ובכל זאת, לקראת סוף ההפסקה, אני ורועי עושים את דרכינו ליערית ולשני שומרי הראש שלה, ומוסיפים את שמינו לרשימת התלמידים ההולכת וגדלה.


כשאני בדרך לתחנה, עוצר אותי בר לנקרי ושואל אם במקרה אכפת לי לעשות מזכירות היום, אני אומר לו שאם הוא נותן לי טרמפ לבית אז בכיף, הוא מסכים. גם ככה אין לי מה לעשות בבית כל כך, ואני לא מהסוג שמתנגד לכסף קל.
הוא קצת מוזר, בר לנקרי, אבל הוא סידר לי עבודה במזכירות של הכדורסל והוא נחמד יחסית, הוא קולע סלים מהשלשה כמו כלום וככה הוא סידר לעצמו עבודה בתור שופט במשחקי כדורסל. עשה קורס של שבועיים ועכשיו הוא שופט בליגה ב' של הנוער.
בבית אני לא עושה כלום, רק יושב על הספה ורואה סרטים בלפטופ. אני מחכה שאמא שלי תגיע ותכין משהו לאכול, לא כי אני לא יודע להכין אוכל, אלה כי פשוט אין לי כוח. לדעתי זו השקעת אנרגיה עצומה, לקום, לחמם את המחבת, לערבב את כל המרכיבים, לחכות שזה יתחמם. למי יש כוח? הרי אם לא אכלתי מאיפה יהיו לי האנרגיות להכין אוכל?
עד שבר מתקשר אמא שלי כבר הגיעה לבית והכינה מרק קובה. הוא אומר שהקדימו את המשחק, אני יספיק להגיע? אני אומר לו שכן.
לכל אורך הנסיעה יש לי הרגשה שמישהו צופה בי, או משהו מוזר בסגנון. האוטובוס ריק דווקא, ובכל זאת אני מרגיש בעין חיצונית בוחנת.
כשאני מגיע למגרש אני יורד במדרגות במהירות, הפועל ירושלים נערים וקבוצה ממעלה אדומים מתחממים על הרחבה. אני מגיע לדלפק של המזכירות ויש שם את אור מהכיתה שלי ועוד מישהו נמוך. אור אומר לי שהמישהו הזה הוא חדש ושאני יצטרך להסביר לו פחות או יותר מה צריך לעשות.
כבר חודשיים שבר מארגן לי עבודות מזדמנות במזכירות, ואני כבר מומחה בתחום. יש שלושה תפקידים במזכירות, לוח, ושני אנשים שיעשו רישום לכל קבוצה. אני יושב על התחת שלי במשך שעתיים, רושם ניקוד ואז בסוף המשחק מקבל מזומן ליד, 50 שקל. אולי זה לא הרבה אבל זה יותר טוב מלשבת בבית ולאונן, אז בכל פעם שבר קורא לי אני מנסה לפנות לו"ז ולהגיע.
אני אומר לחדש שזה הלוח, פה אתה לוחץ כדי לכתוב עבירה, ופה אתה לוחץ כדי ללחוץ סל, אם אתה עושה טעות אז תלחץ פה באופן רצוף. כל פעם שיש מתקפה אתה צריך להפעיל טיימר של 24 שניות אלה אם כן...
כשאני סגור על זה שהוא סגור על איך להפעיל את הלוח המשחק מתחיל.
אני ואור מנהלים את הרישום, עבירות, סלים, זריקות וכו', ומדי פעם מסמנים משהו למאמני שתי הקבוצות. הוא לומד איתי בבית ספר, אור, אבל הוא נמצא רמה אחת מעלי בסולם החברתי ונמנה עם ה"מגניבים" שבנות רוצות אותם. יש לו חברה, נדמה לי, שהיא בכיתה יא'. בגלל הבדלי מעמד אנחנו לא מדברים הרבה ברגיל. לו יש את החבורה שלו ולי יש את החבורה שלי.
המשחק לא מעניין ונגמר בתוצאה החד צדדית של 87-39.
אני בכללי טיפוס של כדורגל,אני חושב שזו אומנות. כדורסל לדעתי זה משחק שמתבסס על גובה, קפיצות ופוקסים, אני לא מעריך אותו בתור ספורט.
אור מציע להקפיץ אותי הביתה, ואני נענה, בזמן האחרון אני ממש מתחרט על זה שעוד לא התחלתי ללמוד לרישיון.
חושך בחוץ. הכביש חלק וכמעט שאין מכוניות ואנשים. אוטובוס של אגד חולף על פנינו, ואור פונה ברמזור שמאלה, לכיוון הבית שלי.
בדרך אנחנו מדברים קצת, על כדורסל ובכללי, יש לנו את הוויכוח הקבוע שמתחיל ב"בכדורסל אין 0-0" וממשיך ב"מה שהופך גולים לדבר מיוחד", אנחנו ממשיכים בכיוון הזה עד ששנינו ממצים את הדיון, הוא אומר לי שעוד מעט יש מסיבת יום הולדת בעיר, והוא וכמה חבר'ה יצאו לשתות אחרי, "בא לך לבוא גם?" הוא שואל "יהיה כיף".

סוף פרק ראשון- ירוק
-----------------

הוא מסיים לכתוב, ומניח את אצבעותיו על השולחן. בתכלס הוא לא כתב הרבה, אין יותר מדי השקעה. מקסימום הוא ישכתב וישפץ אחר כך. הזיכרון הרי טרי במוחו, ויכולות האילתור שלו זורמות עם הכתיבה ויוצרות את יערית ואת נושאי כליה, ומשחזרות את אותו המשחק. הוא מקווה שזה לא גס מדי, כל הקטע של ה"איזה כוסית היא הא? היית עושה אותה?". אבל מניד בראשו לשווא, הוא רוצה ליצור משהו אותנטי ואמיתי, וככה הרי מדברים, לא?
הוא מניח לעת עתה לסיפור, כי הוא צמא, וצריך לעשות סדר בבלאגן שרץ לו בראש. על הדף שלידו הוא כותב "אני מגניב=ירוק". עוד לא יצא לו להביא תיאור ירוק לפרק, לקשט אותו. אבל הוא הרי לא רוצה שזה ייצא יותר מדי בפנים של הקורא, או שזה יהיה מאולץ. הוא מכיר את עצמו, זה הרי יבוא לו בטבעי.
הוא קם מכיסאו ופונה למטבח, שוב. את הקערה המלוכלכת הוא מניח בכיור, עושה עסקת חליפין בתמורה לכוס נקייה ומצוחצחת. הוא פותח את המקרר, נותן לאוויר הקר לעשות לו פווו קצר ואז שולף בקבוק של גולדסטאר. הוא מקווה שרונן לא יתעצבן יתר על המידה, ומחייך, כי הוא יודע שכן.
הקטע זה, שאחד הדברים שהוא הכי הרבה מתחרט עליהם זה שהוא לא הלך למכינה או לשנת שירות. ההתגייסות ישר לא הלכה בטוב. מצד אחד, הוא מרגיש שמה שהוא עשה עבד לטובתו, כי יאללה, הוא גמר כבר עם הצבא, בעוד ששאר בני גילו עוד נמצאים שם. אבל כשהוא מסתכל במראה הוא מרגיש שזו התפספסות גדולה, משהו שהוא מאוד מתחרט עליו. בי"ב הוא היה מאוד מעופף, היה לו את הרצון ללכת למכינה ולא היה לו את הכוח להתקשר. הוא ידע מה הוא רוצה ומצד שני לא מצא משהו שהתאים לחזון שלו. בסוף הוא נזכר בינואר, אבל אז כבר היה מאוחר מדי והוא היה צריך להעמיד פנים ש"בכלל לא רציתי מכינה" ו"אני שמח להתגייס כמה שיותר מהר". תמיד יש לו תחושה מרה כשחברים שלו מעבירים סיפורים מ"ימיהם בגרעין".

ירוק, הוא מחליט, הולך למכינה. ירוק יעשה את מה שאני לא עשיתי.

זה יהיה קצת מסובך, לכתוב על משהו שהוא עצמו לא חווה. גם אין לו חברים שהיו במכינת נח"ל. אבל זה לא מדאיג אותו יותר מדי, הוא התברך בכישרון להמציא דברים, וכשהכתיבה תתגלגל, הכתיבה תתגלגל, מילים יזרמו מראשו דרך אצבעות הפסנתרן שלו, אין מה לדאוג. יכול להיות שכבר עכשיו הוא לקח poetic licence, החולצה השחורה עם הסמל הלבן. מאיפה לו לדעת מה הם לובשים, שם במכינה? חולצה שחורה עם סמל לבן זה מגניב, רוב הסיכוי שקהל הקוראים אפילו לא יידע שאין לו מושג מה לובשים במכינת נח"ל. וקבוצה ממעלה אדומים, ובכלל כל הקטע הזה של המזכירות כדורסל, מבוסס בעיקר על הסיפורים של רונן מתקופת התיכון.

הוא לוקח שלוק ארוך ומביט מחוץ לחלון. התריסים צהובים ודרכם נשקף פשטותו של הרחוב.
הוא סורק בעיניו את הדירה, לוגם לאיטו מהבירה הקרה. הדירה מאוד צנועה יחסית, טלוויזיה פשוטה, שני פוסטרים של סרטים שרונן תלה. תמונה של מגריט שהוא הביא, וגם שטיח שליאת אמרה שיהיה יפה אם היא תהיה על הקיר.
שני הפוסטרים, של "ממנטו" ושל "סקייפול" מחייכים אליו. ומהפוסטר של ממנטו גאי פירס קורץ לו. זה מעלה לו רעיון דווקא. הוא מניח את הבקבוק על הספה, שוכח כמובן לסגור אותו עם הפקק, ומסתובב במעגל סביב השולחן, ראשו ברצפה. אולי הוא לא יעשה את הסיפור באופן כרונולוגי? משהו לא ליניארי מגניב כזה? זה יכול לצאת טוב עם הוא עושה את זה כמו שצריך. הדרך שבא הקוראים יידעו איזה פרק בא אחרי איזה פרק יהיה המספור שלהם, זה ייצא טוב, הוא חושב. לכל סדרת צבעים יהיו מספרים משלהם. כן זה מצויין. בסאגה הירוקה, נגיד, הוא כבר פתח בפרק הראשון, הן מבחינת ציר הזמן הסיפורי והן מבחינת הסיפור עצמו. אבל למה נניח, שהוא לא יפתח בסאגה הכחולה מהפרק השני? ואז מתישהו כשיתחשק לו, יחזור אחורה ויספר מה קרה לכחול בראשיתו?

הוא ניגש לחדרו ומתחיל לכתוב.
נכתב לפני שנה ו-5 חודשים
חלון הדירה רחוק. בלוק אחד ממולי ושני קומות מתחת לחלון שממנו אני משקיף החוצה.
בכללי אני לא יכול לראות עד לשם, בכללי אני גם לא יכול לראות את הלוח, אבל זה בסדר בגלל שסידרו לי משקפיים, ואת החלון של הדירה ממול אני יכול לראות כי יש לי משקפת, וגם מצלמה עם זום ממש חזק.
על החלון יש עציץ קטן, בדקת פעם את התדירות שמשקים אותו וגיליתי שבכללי זה בכל יום שני, אבל כשהבן של המשפחה לבד בבית אז לפעמים הוא שוכח ורק נזכר ביום שלישי או ביום רביעי.
אני לא יודע איך קוראים לבן של המשפחה. פעם אחת עצרתי ליד הבית שלהם ונכנסתי פנימה. רציתי לדעת מי גר בדירה הזו אז הסתכלתי בתאי דואר ובדקתי איך קוראים למשפחה, היה כתוב שם משפחת אייזקסון, אבל זה לא נחשב בגלל שמלא פעמים אנשים עוברים לדירה חדשה ושוכחים למחוק את את שם המשפחה הקודם.
עליתי למעלה במדרגות ובדקתי מה כתוב על הדלת, כי הרבה פעמים כתוב דברים כמו:"כאן גרים בכיף אורלי ומוטי" או "רחל וששון כוהן". אבל היה כתוב שם רק "משפחת אייזקסון" ולמטה היה תלוי שלט קטן של מזל טוב אבא.
כשחזרתי הביתה בדקתי בדפי זהב את משפחת אייזקסון, ולפי השם של הדירה גיליתי שיש שני מספרי טלפון מהדירה, טוני אייזקסון וברכה אייזקסון. רשמתי את מספרי הטלפון שלהם והצמדתי אותם לתמונות שמעטרים את הקירות של החדר שלי.

דפי זהב זה טריק זול שאני משתמש בו לעיתים קרובות מדי. אני תמיד מרגיש נוב כשאני פונה אליו.
גליתי שאפשר להשתמש באפליקצית "מאגר הכלבים", אם יש לבן אדם כלב, אז או שתברר איך קוראים לו או שתברר איך קוראים לכלב שלו, ואז אתה יכול למצוא את הכתובת שלהם ואת המספר טלפון.
למשפחת אייזקסון אין כלב, בדקתי.

הווילונות של הדירה שלהם סגולים. למרות שלפני שנה וחצי הם היו צהוב כחול.
דרך החלון אני יכול לראות הרבה פעמים מה שקורה שם. אני יודע כבר לזהות אנשי משפחה גם אם אני רואה אותם ברחוב.
סיווגתי אותם כבר לפי שמות ותמונות. יש את "אב המשפחה" שנהיה "טוני אייזקסון". הוא גדול, שיער שחור, הולך לבית כנסת כל יום שבת אלה אם כן הוא שוכח או שיש משהו דחוף. למרות זאת הוא לא שומר שבת כי לפעמים אני רואה אורות מהדירה שלהם בשבת. והוא גם לא שומר כשרות, כי פעם הכנתי גרף של המקומות שהוא הולך אליהם והיה שם דומינוס פיצה. ופעם אחת כשחיטטתי להם בפח מחוץ לבניין גיליתי שהיה לו חשבון שהוא הזמין פיצה עם בשר.חשבון הזה תלוי לי על הקיר של החדר. הוא עובד בעסקים משהו מסובך, כיכל יומיים הוא הולך לבניינים שהם של השקעות ומניות ודברים.
יש את "אם המשפחה" שנהיתה "ברכה אייזקסון" שהיא שמנה ורוב הזמן בבית. כשהיא כן יוצאת היא הולכת או למסעדות או למקומות נשיים כאלו שמוכרים בהם דברים נשיים. חישבתי פעם מה הסטטיסטיקה שהיא הולכת למקום נשי ומה הסטטיסטיקה שהיא הולכת למסעדה. וכל פעם שהיא יוצאת מהבית אני מנחש לאן היא הולכת.
יש את הבת שלהם "בת המשפחה". אני לא יודע הרבה עליה כי היא בצבא. היא יפה יחסית ויש לה חבר. עליו אני יודע יותר כיהוא כבר סיים צבא וכי יש לו כלב.
יש את "בן המשפחה". הוא לומד בבית ספר. שאלתי פעם מישהו באיזו כיתה הוא אז אני יודע שהוא בן 11 ובכיתה ה'2. פעם אחת הדפסתי את המערכת שלו וכשהוא היה בשעירו ספורט ניגשתי לכיתה שלו ובדקתי אם כתוב על התיק את השם שלו. לא היה כתוב כלום והיה ציור של צבי הנינג'ה אבל בצד היה תלוי כרטיסיה קטנה שהיה כתוב עליה עידו אייזקסון, מס' טלפון ואימייל של ההורים. אז הוא נהיה "עידו אייזקסון".

יש מלא דברים שימושיים שאני יכול לעשות עם המידע הזה.
אני יכול להשתמש במידע הזה כדי להשיג מפתח לדירה שלהם ולהיכנס אליה כשאף אחד לא בבית.
אני יכול לבוא אל "בת המשפחה", לעשות כאילו אני קוסם רחוב ו"לגלות בעזרת טלפתיה" כל מיני מידע עליה ועל החבר שלה ולהרשים אותה.
אני יכול לתזמן את היציאות שלהם ולחטוף את עידו.
יש מלא דברים שימושיים שאני יכול לעשות עם המידע הזה.
נכתב לפני 3 שנים ו-3 חודשים
הוא לא יודע מה עבר עליו באותו רגע. הרי הוא יודע שכולם חושבים שהוא פריק, והוא יודע שזה פלוס מינוס בגלל שהוא מכור לקומיקס. אז מה הניע אותו לעשות את זה? באמת שעכשיו, כשהוא מסתכל בדיעבד לאחורה הוא מבין שזה היה טיפשי. וזה למרות שהמורה אמר שזה יהיה אנונימי.
הוא הגיש את החיבור בידיים רועדות, מה לעשות? מה עושים באמת כשהמורה מודיע במפתיע שצריל לכתוב בין 10 ל15 שורות על משהו שהיית רוצה להיות, אבל שזה בסדר כי הוא רק רוצה לבדוק את הרמה של הכיתה ולכן לא צריך לחתום בשם? מה הוא היה אמור לכתוב?
שבוע אחרי זה, המורה נעמד מול הכיתה ומתחיל לדבר. "טוב, יש לנו בעיה חמורה. הבעיה החמורה היא שאם אני לא מודיעה מראש או נותן לכם את זה לבית, אז אתם מגלים לי מה אתם באמת. ואני חייב לציין שאני מאוד מאוכזב. הטעויות שלכם הן מעבר לרמה בסיסית של "שני" ו"שתי" או "נראֵה לי" ו"נראָה לי". אני לא מבין, אני באמת לא מבין איך אפשר להיות אזרח בישראל, לדבר לכתוב ולנשום עברית, ולעשות טעויות כמו ששלכם. יש לנו הרבה עבודה לעשות".
הכיתה שקטה, רחשים קטנים של אי שביעות רצון, כעס, וזלזול.
"הנה, אני אקח לי לדוגמה חיבור אחד שכתב תלמיד פה", הוא אומר ופוסע לעבר ערימת הדפים, הוא שולף אחד באקראי ועמוק בתוכי אני יודע כבר שזה שלי, אין לי ספק בזה.
בקצב מונוטוני ואחיד, אבי המורה מתחיל להקריא את "אם הייתי גיבור על". הוא שם דגש על השגיאות כתיב ("צומת לב" עם צ'?!! מאיפה זה בא?! שירה, איך כותבים את זה? טוב מאוד. תשומת לב! עם ת' וש') על השפה הנמוכה לעיתים ("היו לי כוחות שהיו מבריחים את האמאמא של הפושעים") ועל הרמזים הקטנים לשוביניזם ("בנות שוות לא היו חושבות פעמיים, היו מתפשטות בשבילי על המקום"). את שארית השיעור הוא מקדיש לבחינת טעויות נפוצות שהיו בחיבורים ומדי פעם שולף עם טלפיו חיבור אחד ומשמיץ אותו מול כולם.
בהפסקה, דני והחבר'ה שלו מתנכלים אלי. "שמעת את זה? אבי לא אהב את מה שכתבת."
יש טעם להכחיש?, יותר מכך, יש סיבה להכחיש?
"נו, נו. מעופפי. על מה אתה חושב עכשיו. על ספיידרמן. רוצה לעוף כמוהו מעופפי? כי אני יכול להעיף אותך אם אתה רוצה."
אין טעם לומר לדפוק הזה שספיידרמן לא יכול לעוף. עדיף להתעלם.
"איזה מטומטם אתה. אפילו אבי לא סובל אותך. והוא רק מלמד אותנו שבועיים!"
אם הייתי גיבור על, דני והקופים שלו היו יושבים בשקט, הם היו משפילים ראש כשהייתי עובר לידם ולא מוציאים מילה מהפה. או שהם היו מאלה המעריצים השרופים, שרצים אחריך וקוראים בשם שלך ולובשים חולצות שלך ו...
"מעופפי..."
אם הייתי גיבור על הייתי משתיק אותו, הייתי עף איתו מעל כביש סואן ומסביר לו שלא יציק לי יותר, ואז מחזיר אותו לכיתה ונותן לו לנקות את המכנסיים שלו, שהתמלאו בשתן.
"מעופפי..."
אם הייתי גיבור על...
האגרוף נשלח לפנים. רגע של שקט.
ואז, "יש מכות! יש מכות!"

אמא שלי מזועזעת.
פסק הדין קצר ולעניין.
"אין קומיקסים לשבועיים".
מה? לא!
"לא. אמא, את לא יכולה לעשות לי את זה."
היא כועסת, לא אוהבת שגררו אותה לחדר המנהל. לא אוהבת שאני לא מסתדר בכיתה. לא אוהבת שזה בגלל הקומיקסים שלי.
"הסיבה היחידה שאני מוציאה כסף על השטויות שלך זה כי אמרת שזה מוסיף לאנגלית שלך ולכישורי הציור שלך. אם הייתי יודעת מה שזה יעשה למעמד החברתי שלך לא הייתי מסכימה."
אם הייתי גיבור על הייתי משכנע אותה, משתמש באיזה כוח טלפתי או בהיפנוזה וגורם לה להבין.
היא עולה במדרגות לכיוון החדר שלי, לעבר הסטאש שלי. המצבור הפרטי.
אם הייתי גיבור על הייתי משתמש במהירות על, טס על פניה במהירות הבזק ואז סוגר את הדלת מאחורי ונועל. או שהייתי משגר את עצמי עם טלפורט.

כשאין לי את הקומיקסים שלי אני הולך ליואל. אמא שלו מכירה אותי כבר, היא נותנת לי לעלות לחדר שלו.
הם אמריקאים, המשפחה של יואל. אבא שלו היה חנון של קומיקסים כשהוא היה בגילו וכשהם באו ארצה היה להם שתי קופסאות מלאות בחוברות ישנות. מאז הם השתדרגו קצת, ולפעמים יואל מזמין מאמאזון.
אנחנו שוכבים על המיטה שלו, בהתחלה רואים סתם סרט. ואז מתחילים לעלעל בקומיקסים תוך כדי שאני מספר לו מה היה לי היום.
"איך אתה מסתבך אתה..." הוא אומר לי.
"כן. אה".
"בחיבור שלך אבל, לא הזכרת את החיוויאי נכון? כי אם מישהו אחר יודע על זה אז יש עניינים לגאליים עם קופירייטס ושטויות."
יואל חי בסרט כבר מאז כיתה ז', שהדמות ששנינו המצאנו, ושציירנו לה חוברת בכיתה ט', תגדל יום אחד ותפרוס כנפיים, ויעשו ממנה סרטים וסדרת טלוויזיה.
החיוויאי. אפילו בפורים פעם אמא שלי תפרה לי חליפה שלו, בהתבסס על הציורים של יואל. והלכתי ככה ואף אחד לא ידע מי אני, רק אני ויואל.
אם הייתי גיבור על יואל היה הפארטנר שלי. היינו מתחלקים בתהילה 50-50. היו עושים עלינו כתבות בעיתון וספיישלים בטלוויזיה.
"לא הזכרתי שום חוויאי ושום נעליים. סתם בכללי כתבתי". אני מרגיע אותו. הוא עוצמר לרגע כדי לשלוף ממעמקי הארון את החוברת הישנה שהוצאנו "החיוויאי: אדם בעל כוחות." ומתחת כתוב באדום בולט "גיבור העל הישראלי". יש אפילו מגן דוד בצד העליון שלה.
אם הייתי גיבור על הייתי החיוויאי. לא הייתי מתעסק בשום פאנסי נבלי על משוגעים עם כוחות. הייתי עוצר פושעים ששודדים חנויות, אנשים שמתפרעים פה ושם בפארקים, אנסים, וכאלה.
"תגיד, באמת היית רוצה להיות גיבור על?" הוא שואל אותי.
ברור.


המסיכה הדוקה לראשי.
הכנפיים התפורות מבד מאחורי, מודיעות את נוכחותם כשאני פורס אותם לצדדים.
החליפה מתנוססת במלוא הודרה.
חושך בחוץ.
אני מביט למעטה, ונבהל ממראה עיני.
אני קופץ.
אם הייתי גיבור על הייתי עף.
אבל אני לא.
נכתב לפני 3 שנים ו-3 חודשים
"איפה היית?"

הם שואלים אותו "איפה היית?"

"מה עשית אז? איפה היית? למה לא עשית כלום, לא הרמת אצבע. כלום. איפה היית?"

הפנים שלו עצובות, חרושות קמטים, והוא נאנח לו בשקט. אנחה גדולה, שמוציאה ממנו את כל האוויר.

הוא ישן אז. היה כל כך עייף, להיות בכל מקום. והאחריות. האחריות. האחריות הרגה אותו.
והם איכזבו אותו, כל הזמן, איכזבו כל כך הבה שהוא הפסיק לספור.

אז הוא ישן. שינה עמוקה, כמעט נצחית. אם לא היו מעירים אותו הוא לא היה חושב בכלל לקום. הוא לא היה מודע למה שקרה מסביבו, בכלל.

ואז יום אחד, האזעקה שפועלת כבר שנה ומשהו, מצליחה לחדור דרך ההכרה שלו ולהעיר אותו. הוא קם ברגע אחד. מסתכל סביבו בשלווה.

"מה זה האזעקה הזאת? מה קורה פה?" הוא שואל. המלאכים, ישובים סביב שולחן, כולם עוטים חלוקים לבנים, מסתובבים בכיסאותיהם ומביטים בו.
"אנחנו במלחמה" אומר אחד מהם.

"מי?" הוא שואל. חרדה מתפשטת בכל נימי גופו. פניו מביעות מצוקה שקטה. למה הם לא יכולים לחיות בשקט? בלי דרמות.
"כל העולם. עד עכשיו זה לא היה רשמי. רק כמה מול כמה. אבל היום זה נהיה רציני" אומר אחד מהם. הדממה בחדר הורגת אותו. המלאך הזה ספציפית צעיר, הוא לא ראה מספיק קרבות בחיים שלו,ופתאום זה נופל עליו בבום גדול.

הוא מביט על המסך הענק באמצע השולחן. התאריך בצד הוא כ"ז סיוון ה'תש"א. הנורה האדומה הקטנה לא מפסיקה להבהב לרגע. הוא צועד לעברה ולוחץ עליה פעמיים. "מה זה? לא ראיתי נורה אדומה מזמן. זה באג במערכת?"

מלאך בוגר, כנפיו שרוטות מקופלות מאחוריו, חולצתו מוכתמת קצת בדם, אך פניו יפות ומלאות בהירות. "לא זה לא באג. הנורה האדומה..." הוא מהסס ואז ממשיך בקול קודר "יש למתקפה הבאה פוטנציאל להרוג 2.5 מיליון אנשים, ולטווח האורך לחסל את כל עמך".
"כמה?"
"שני תת"ר אלפים בטווח הקרוב, אבל זה רק ברוסיה. וזה רק מתווסף למה שהוא הרג עד עכשיו"

הוא הביט בשולחן, גרמניה התפרסה שם בגדול, ובתוכה מלא נקודות קטנות כחולות, גם כל פולין היתה שטופה בכחול. הוא הביט בעצב במפה.
"אני לא מאמין" אמר ה' "אני יורד לבדוק".


החומה הגדולה והמצמררת, החיילים שעומדים עליה ומשקיפים קדימה. הוא צועד דרך האבן והמתכת, עובד ליד טנק. בפנים הוא שומע שקוראים לו. הוא נע לעבר בקטה קטנה, בפנים עומדים כשלושים מבני עמו. אין שם מקום, דחוס שם. והם לא יכולים לנשום כמעט. בכל זאת, הוא שומע את שמו שוב ושוב.
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים"
התפילין מסביבו, בכל מקום.
מבחוץ הוא שומע צעקות. הוא מסתובב ויוצא, חייל אחד מחזיק יהודי ומרביץ לו. "אסור להתפלל! אסור!" מכה בו עם שוט. הגרמנית שוטפת אותו, הכעס, האגרסיביות שבמילים. היהודי מביט בו, בתחינה, מייבב לעזרה. ואז אחרי עוד שניים שלושה הצלפות, מת.

הוא עומד על הר. בוקר מוקדם, בערך שלוש. מתחתיו עומדים חיילים, ומפטפטים בינם לבין עצמם. הבסיס בו הם נמצאים מלא עד אפס מקום בתזוזה וברחשים.
מטוסים ממריאים לאוויר. היישר לעברו, הם עוברים דרכו וממשיכים הלאה. הוא רואה דרך החיילים השקופים, כלי המשחק, ומרגיש שכל נים בגופם, כל שריר וווריד ואיבר נוטף שנאה, כעס. הוא נרתע לאחור.

כעס ממלא אותו, כעס נורא. והוא אומר אז, בקול גדול.
" וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֵלָיו: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה. מוֹת תָּמוּת"
ובאותו רגע הוא פתח את פיו, ומתוכו יצא קור וכפור.
היטלר יכיר וייפול על ידי כוחו של החורף.


כשהם שואלים איפה הוא היה, הם צודקים. הוא נרדם בשמירה, הפקיד אותם לרשע, לרוע.
אבל הם תמיד שוכחים שמי שהביא למפלתו של היטלר, מי שהוריד את הרייך השלישי, היה החורף.
נכתב לפני 3 שנים ו-4 חודשים
6.
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
תודה על כל התגובות, ביקורתיות עוזרת. (חוץ מהתגובה של דיאניל רוס)

הסוכן אפס שכב על הקרקע.
הוא הרהר, איך משם הוא הגיע לפה.
הוא היה פעם כלומניק, גרמני ממורמר ממשפחה ממורמרת, אפס, זיפ, נדה.
זה היה בעבר.
הוא לקח כמה עבודות שחורות, רצח כמה אנשים, בין היתר את בנו ואת אישתו ועכשיו הוא פה, עוד משימת חיסול טיפוסית.
אז זהו, שלא.
הוא הביט ממעל לעלים שהסתירו אותו, למחזה האימים שלמעטה.

וויקטור היה במצבים יותר גרועים, הוא בסך הכל היה קשור, או לפחות, זה מה שהוא חשב.
לוגן וסוכן 52 כיוונו אליו רובה.
ג'יימס הוולט א.ק.א לוגן בעט בו מעל מעל לחור החפור שהחברה של S.H.I.E.L.D בנו במיוחד.
וויקטור א.ק.א סייברטות' התנדנד מעל החור בעודו מחייך.
סוכן 52 מילא אותו בפרטים:"לאחר חקירה מעמיקה, גילינו איך כוח ההחלמה שלך עובד, כמו מיעוט רב של אנשים, הכח שלך נגרם מכך שאתה מוטנט, זה קורה, אל תיעלב"
וויקטור חשף שיניים, "נו ו...?"
"אתה כרגע משתלשל מעל בור שעומקו חמישים מטרים בג'ונגל קטן וסודי כ4 קילומטר מהו-צ'י מין סיטי בוויטנם, אם אני או חברי לקבוצה נלחץ על הכתור שבתוך השעון שלנו, מנגנון מכני יפעיל את החוט שיפיל אותך למעטה, אתה תתרסק על הסלעים שנבנו במיחוד בשביל מישהוא כמוך"
וויקטור נראה מהסס, יכול להיות שהכל בלוף. "מה יקרה לי?"
"בפשטות" ענה קולו הצורמני של לוגן "אתה תמות, הכח המוטנטי שלך לא יעמוד בכזו עוצמה".
וויקטור המשיך להתנדנד מעל לבור, אם הוא יקרע את החבלים ויזנק עליהם הוא לא יגיע, הוא פשוט יחסוך להם את הטרחה של ללחוץ על בכפתורים, אבל הם לא ילחצו, כי הוא שווה יותר מידי.
כך לפחות חשב.
לוגן שלף את רובהו, וכיוון אל ראשו של וויקטור, "אני יודע שסוכן 52 רוצה לחקור אותך על הנפט, אבל אני כרגע האחראי."
וויקטור לא פחד כל כך, הירייה תכאב, אבל לא תעשה נזק.
"ודרך אגב" נהם לוגן, "הירייות עשויות מברזל מיוחד שנקרא ויברייניום, אתה אולי מכיר את הברזל?"
וויקטור לא הגיב, אבל חיוכו נמחק לאט לאט. הסוכן 52 חייך בזחיחות, איזה אפס הסייברטות' הזה, ויבריניום, עאלק
"עכשיו, למה רצחת את אישתי?" שאל לוגן.
ויקטור עמד לענות כשנשמעה ירייה, היא פגעה בבטנו של סוכן 52, בכתפור מסויים על הווסט שלו שמטרתו היא לעזור לסוכן 52 להתייצב, ברגע שהכפתור נמחץ תחת הכוח של הכדור סוכן 52 עף אחורה, לתוך הבור, נשמעה צרחה ארוכה שנשתתקה בפתאומיות.
וויקטור חייך, הוא הכיר רק מישוהא אחד שיכול לירות בכזו דייקנות ובכזו עוצמה.
הסוכן אפס פה.

"איך זה מתקדם, J.A.R.V.I.S?"
"עדיין טוען".
טוני סטארק מביט בשעונו, "יהיה לנו מספיק זמן כדי להגיע? הטעינה הזאת לוקחת נתח גדול מהזמן שלי".
הקול הרובוטי עונה, "יהיה לך מספיק זמן, אדוני".
טוני מביט מרוגז בכאבל שמחובר למכשיר בתוך ליבו. "נראה לי שכדאי שאני יתחיל לתכנת מטען יותר מהיר".
הקול הרובוטי הידהד שוב:"אני ממליץ להשתמש בנוססחה A54+34=T".
טוני פלט אנקה עמוקה, " J.A.R.V.I.S למה לעזאזל אני מחזיק אותך אם אתה אומר את כל מה שאני חושב חמש דקות אחרי שאני חושב את זה?"
"מצטער אדוני".
ואז לפתע הבזק של אור האיר את המעבדה של טוני סטארק, J.A.R.V.I.S זעק בקולו המכני "אזעקה אזעקה" ואז הכל החשיך.
דרך החור שנפער בקיל נכנס מישהוא, הוא עמד מעל גופתו הרפויה של טוני והמשיך הלאה, הוא ניפץ קופסאת זכוכית והביט בחפץ הזעיר שבפנים.
"כן,כן,כן,כן" מילמל דדפול כשחיוך ענקי מרוח על פרצופו.
נכתב לפני 5 שנים ו-8 חודשים
וא עומד בדלפק הקבלה ומאיץ באשת הביטחון לגמור אם השאלות הטיפשיות האלה או שהוא יפספס את הטיסה.
לא אין לו פירות או ירקות.
אני מתקרב אליו מאחורה, כאילו במקרה. אני יכול לשמוע את הלב שלו דופק. אני יכול להריח את הדם זורם בגופו. אני יכול לראות טיפת זיעה מתגלגלת ממצחו. אין ספק, זה הוא.
הוא גומר עם השאלות, אשת הביטחון מלווה אותו למטוס, ומכניסה אותו פנימה.
אני מתחיל לעקוב אחריו ואשת הביטחון שמה לב, היא עומדת לעצור אותי בקול, אבל אני מקדים אותה.
אני שולף כרטיס ותעודה מהכיס ומראה לה. היא נותנת לי להיכנס.
אני עוקב אחריו, הוא מתישב בכיסה מספר 35A ליד ילד קטן ואישה מזוקנת. הילד מחליף איתי מבט קטן, כמעט בלתי מורגש. אנחנו באותו הצד של המגרש.
בשורה משמאלו יש כיסא ריק וליד אישה עם שיער שחור, דווקא יפה. אני מתישב לידה בדיוק משמאלו בכיסא 36B, אני חוגר את החגורה, ומסמן לילד להתחיל.

ויקטור ממש התעצבן על החיים, קודם אשת הביטחון שראתה בצנצנת חמאת בוטנים איום מדיני,ועכשיו הילד, זה שיושב לידו. בהתחלה הילד לא נראה איום ממשי אבל אז הוא נכנס לפעולה.
ויקטור התישב, בתנועות עצבניות הוא קרע את העטיפה של השמיכה ושם חגורת בטיחות.
הוא הזיז את הכיסא לאחור והתכונן לישון כשלפתע לידו צץ קולו קטן שאמר:"הי, גם אתה טס להו צ'י מין סיטי?"
הוא הביט בילד שלידו, שנראה רציני לגמרי.
"ילד, כל האנשים על המטוס המחורבן הזה נוסעים להו צ'י מין סיטי. עכשיו עזוב אותי בשקט ותן לי לישון" קולו היה עמוק ונשמע פי שתיים גרוע מהרגיל.
הוא התכונן לזה שהילד יעלב אבל במקום הילד הביט בו בסקרנות ואמר:" מה קרה שאתה כל כך עייף? אדוני"
"רבתי עם אישתי והיא זרקה אותי מהבית." אמר את הדבר הראשון שעלה על דעתו.
"אז איפה ישנת?" שאל הילד בפה פעור.
"בנמל התעופה, על ספסל" עד כמה שהוא שנא את זה, הוא נהנה לשקר.
"למה אתה טס?" שאל הילד.
"כי יש לי שם עבודה" לפחות זה לא שקר, חשב.
"מה אתה עושה?"
"אני חוקר נפט מגנטי"
"נפט מגנטי?"
"נפט שגורם למולקלות להתחבר"
"אתה חוקר?"
"כן" אמר, ורוצח, וגנב. מסוג האנשים שנותנים לך סיוטים
הילד הושיט את ידו לפנים ללחוץ ידיים.
"אני יאיר ואתה?" למה כל הפורמליות? חשב ויקטור.
ויקטור עמד להגיד את שמו כשלפתע נזכר שבדרכון, תעודת הלידה והרישיון המזויפים לא קוראים לו ויקטור, קוראים לו סיימון דייויד.
הוא רכן לפנים ותפס את ידו של הילד.
" סיימון, נעים להכיר" אמר.
הוא חייך. ואז לפתע חיוכו נמחק.
הילד המשיך להחזיק את ידו.
לפתע כל האורות במטוס כבו.
שתי שניות אחר כך כל האורות נדלקו.
שלושה מושבים היו ריקים.
זה של ויקטור, זה של יאיר וזה של האיש שישב בכיסא 36B.

ויקטור התעורר בתא השירותים של המטוס.
רובה היה מוצמד לראשו מימין וסכין הוצמדה לצווארו משמאל, ידיו היו אזוקות ועל פניו היה רסן.
"בוקר טוב" אמר קול עמוק, זה עם הרובה.
"כן, ויקטור" אמר קולו של הסכין, בהפתעה זיהה ויקטור את הקול עם הסכין.
"יאיר, מה קורה פה?"
"קודם כל, כמו שאתה לא סיימון אני לא יאיר."
"אז מה שמך?"
"אני סוכן 52 של .S.H.I.E.L.D , אתה בטח מכיר אותנו."
"מה עשיתי?" שאל בקול של שה תמים.
"אתה עצור לחקירות על רצח המוני קניבליזם והריסת רכוש" אמר סוכן 52.
"אל תנסה לזוז, ואל תשלוף את נשקיך הם לא יעזרו לך פה." אמר הסוכן השני.
"אתם יודעים מי אני? שאתם חושבים שרובה וסכין ישפיעו עלי?" הוא חייך בנבזיות, והתכונן לאקשן.
"האמת היא שכן, אנחנו יודעים מי אתה, ועם תתקוף אותנו תושפע מסם הרדמה"
הוא לא האמין להם, איומי סרק. שניה לפני שזינק שאל:"אז אם אתם כל כך חכמים, מי אני?"
הוא זינק, ידיו קרעו את האזיקים כמו נייר. ציפורניו הארוכות נשלפו לפניו של סוכן 52. שניה אחר כך הוא נפל בשינה.
"אנחנו יודעים מי אתה, אתה ויקטור קריד, סייברתות'"

הוא התעורר ערום מכף רגל לראש, ידיו היו כבולות מאחורי כיסאו עם אזיקי טיטאניום. ועל פיו היה רסן. בערך פעם בשלוש ימים הוא היה משחרר את אזיקיו ומנסה לזנק קדימה בתקווה שהפעם סם ההרדמה שחובר אל כיסאו לא ישפיע עליו או יאחר.
סם ההרדמה לא הכזיב.
צפיתי בו מבעד לחלון הזכוכית, היה קשה להאכיל אותו מפני שהוא תקף אותך כמו חיה פראית ואז נרדם מהסם. ולכן חיברנו לכיסאו זריקת מזון והזרקנו לו פעם ביום.
הוא התחבר מאוד אל החלון, הוא היה מביט במבטי ערגה אל הנוף ההררי של הו צ'י מין סיטי.
הוא לא ענה על שום שאלות.
בערך ביום החמישי מאז שתפסו אותו הגיע הסוכן השני, זה שעזר לתפוס אותו, איש גבוה עם שיער שחור.
הוא צעד לעברי ואמר בקול עמוק:"שלום, סוכן 52."
חייכתי אליו ונתתי לו להיכנס.
למקרה של בעיות נכנסתי אחריו ושלפתי את האקדח.

ויקטור עדיין לא התרגל לזה שהוא עצור ולא יכול להשתחרר, ראשו כאב כבר כמה ימים וכל פעם שזריקת האוכל חדרה לגופו הוא היה חייב לרפאה שוב.
לפתע נכנסו לחדר שני אנשים, אחד היה סוכן 52 ומאחר שלא גילה לו ויקטור את שמו האמיתי התחיל לכנותו יאיר. האדם השני לא היה מוכר כל כך אבל הוא זכר אותו בכך שהיה האדם השני שלכדו, זה שהחזיק את הרובה.
"שלום" פצח האיש, "אני האיש השני שלכד אותך, שמי הוא לוגן."
לוגן? זה נשמע לויקטור מוכר.
אבל מאיפה?
"אתה אולי זוכר אותי בתור ג'יימס, ג'יימס הוולאט".
לפתע הוא נזכר, אוי שיט, אוי שיט.
לוגן כנראה ראה את שינוי הבעתו של ויקטור.
"אתה יודע למה באתי?"
תשובתו היחידה של ויקטור היתה בליעת רוק.
"אולי אתה זוכר את אישתי?"
לוגן שלף תמונה מכיסו ושם אותה מול פניו של ויקטור.
ויקטור החוויר.
"אתה יודע מה קרה לאישתי?"
ויקטור ידע טוב מאוד.

זו היתה אחוזה קטנה בנוף הררי, בקנדה.
ויקטור לבוש פרווה התגנב בשקט דרך הדלת הפתוחה.
הכל היה שקט.
לפתע ויקטור שמע קול מהמטבח.
"מאחורי, מיד, מישהו בא."
ויקטור הופתע, הוא היה די שקט.
הוא עלה במדרגות וחיכה שהאיש במטבח יעבור על פניו.
האיש הגיע לדלת וצעק לאחורה:"בטח סתם שמעתי קולות."
האיש יצא לסייר בחצר בזמן שויקטור התגנב למטבח.
בתוך המטבח ישבה אישה יפה.
היא היתה לבושה שחור, שיערה היה חום גלי, ועיניה היו בצבע קקאו.
זה היה הפעם הראשונה שהוא ראה את שועלה כסופה.
כך לפחות כינו אותה, שמה האמיתי היה קיילה, קיילה סילברפוקס.
בתנועה שקטה הוא שלף את ציפורניו המוטנטיים.
כחמישה דקות אחר כך הגיח האיש, הוא נפל על ברכיו למראה הטבח.
הוא החזיק את גופתה של קיילה סילברפוקס וזעק לשמיים.
עד עכשיו זו היתה הפעם האחרונה שויקטור ראה את לוגן.
ועכשיו שלוגן חזר הוא ידע מה עובר לו בראש.
נקמה

הם יושבים מסביב לשולחן, שתיים בכל צד והמנהיג בראש השולחן.
"כולם פה?" שואל המנהיג וסוקר את חבורתו הקטנה.
הם בסך הכל ארבעה גברים, כל אחד שונה אחד מהשני ממש.
הראשון, גבר שחום עור עם כובע קאובוי מגוחך פוצה את פיו.
"לא אדוני, וויקטור חסר."
הגבר השני, לבוש במסכה ובתלבושת אדומה שחורה וחמוש פוצה גם את פיו.
"כן, בטח הוא היה רעב".
רגע של דממה.
"מה?" שואל המנהיג בטון מופתע.
הגבר השני מחייך:" הוא בטח היה רעב ולא יכל להתאפק אז הוא זינק על דוכן פיצה ואכל יותר מדי והתפוצץ".
רגע של דממה.
הגבר השלישי, הכי מאיים מכל הקבוצה שולף את אחד מחבלים הקצרים שמחוברים לידו ומכה בעוצמה על הבחור עם התלבושת האדומה.
"סתום את פיך דדפול" הוא אומר במבטא רוסי כבד.
דדפול, עף חמישה מטרים לאחור ונוחט במחבטה עזה בתוך הקיר ואז קם וחוסר למקומו.
המנהיג פונה לבחור הרביעי.
"הסוכן אפס, לך תציל את ויקטור. ותהרוג את כל מי שכלא אותו"
נכתב לפני 5 שנים ו-8 חודשים
הוא עומד בדלפק הקבלה ומאיץ באשת הביטחון לגמור אם השאלות הטיפשיות האלה או שהוא יפספס את הטיסה.
לא אין לו פירות או ירקות.
אני מתקרב אליו מאחורה, כאילו במקרה. אני יכול לשמוע את הלב שלו דופק. אני יכול להריח את הדם זורם בגופו. אני יכול לראות טיפת זיעה מתגלגלת ממצחו. אין ספק, זה הוא.
הוא גומר עם השאלות, אשת הביטחון מלווה אותו למטוס, ומכניסה אותו פנימה.
אני מתחיל לעקוב אחריו ואשת הביטחון שמה לב, היא עומדת לעצור אותי בקול, אבל אני מקדים אותה.
אני שולף כרטיס ותעודה מהכיס ומראה לה. היא נותנת לי להיכנס.
אני עוקב אחריו, הוא מתישב בכיסה מספר 35A ליד ילד קטן ואישה מזוקנת. הילד מחליף איתי מבט קטן, כמעט בלתי מורגש. אנחנו באותו הצד של המגרש.
בשורה משמאלו יש כיסא ריק וליד אישה עם שיער שחור, דווקא יפה. אני מתישב לידה בדיוק משמאלו בכיסא 36B, אני חוגר את החגורה, ומסמן לילד להתחיל.

ויקטור ממש התעצבן על החיים, קודם אשת הביטחון שראתה בצנצנת חמאת בוטנים איום מדיני,ועכשיו הילד, זה שיושב לידו. בהתחלה הילד לא נראה איום ממשי אבל אז הוא נכנס לפעולה.
ויקטור התישב, בתנועות עצבניות הוא קרע את העטיפה של השמיכה ושם חגורת בטיחות.
הוא הזיז את הכיסא לאחור והתכונן לישון כשלפתע לידו צץ קולו קטן שאמר:"הי, גם אתה טס להו צ'י מין סיטי?"
הוא הביט בילד שלידו, שנראה רציני לגמרי.
"ילד, כל האנשים על המטוס המחורבן הזה נוסעים להו צ'י מין סיטי. עכשיו עזוב אותי בשקט ותן לי לישון" קולו היה עמוק ונשמע פי שתיים גרוע מהרגיל.
הוא התכונן לזה שהילד יעלב אבל במקום הילד הביט בו בסקרנות ואמר:" מה קרה שאתה כל כך עייף? אדוני"
"רבתי עם אישתי והיא זרקה אותי מהבית." אמר את הדבר הראשון שעלה על דעתו.
"אז איפה ישנת?" שאל הילד בפה פעור.
"בנמל התעופה, על ספסל" עד כמה שהוא שנא את זה, הוא נהנה לשקר.
"למה אתה טס?" שאל הילד.
"כי יש לי שם עבודה" לפחות זה לא שקר, חשב.
"מה אתה עושה?"
"אני חוקר נפט מגנטי"
"נפט מגנטי?"
"נפט שגורם למולקלות להתחבר"
"אתה חוקר?"
"כן" אמר, ורוצח, וגנב. מסוג האנשים שנותנים לך סיוטים
הילד הושיט את ידו לפנים ללחוץ ידיים.
"אני יאיר ואתה?" למה כל הפורמליות? חשב ויקטור.
ויקטור עמד להגיד את שמו כשלפתע נזכר שבדרכון, תעודת הלידה והרישיון המזויפים לא קוראים לו ויקטור, קוראים לו סיימון דייויד.
הוא רכן לפנים ותפס את ידו של הילד.
" סיימון, נעים להכיר" אמר.
הוא חייך. ואז לפתע חיוכו נמחק.
הילד המשיך להחזיק את ידו.
לפתע כל האורות במטוס כבו.
שתי שניות אחר כך כל האורות נדלקו.
שלושה מושבים היו ריקים.
זה של ויקטור, זה של יאיר וזה של האיש שישב בכיסא 36B.

ויקטור התעורר בתא השירותים של המטוס.
רובה היה מוצמד לראשו מימין וסכין הוצמדה לצווארו משמאל, ידיו היו אזוקות ועל פניו היה רסן.
"בוקר טוב" אמר קול עמוק, זה עם הרובה.
"כן, ויקטור" אמר קולו של הסכין, בהפתעה זיהה ויקטור את הקול עם הסכין.
"יאיר, מה קורה פה?"
"קודם כל, כמו שאתה לא סיימון אני לא יאיר."
"אז מה שמך?"
"אני סוכן 52 של .S.H.I.E.L.D , אתה בטח מכיר אותנו."
"מה עשיתי?" שאל בקול של שה תמים.
"אתה עצור לחקירות על רצח המוני קניבליזם והריסת רכוש" אמר סוכן 52.
"אל תנסה לזוז, ואל תשלוף את נשקיך הם לא יעזרו לך פה." אמר הסוכן השני.
"אתם יודעים מי אני? שאתם חושבים שרובה וסכין ישפיעו עלי?" הוא חייך בנבזיות, והתכונן לאקשן.
"האמת היא שכן, אנחנו יודעים מי אתה, ועם תתקוף אותנו תושפע מסם הרדמה"
הוא לא האמין להם, איומי סרק. שניה לפני שזינק שאל:"אז אם אתם כל כך חכמים, מי אני?"
הוא זינק, ידיו קרעו את האזיקים כמו נייר. ציפורניו הארוכות נשלפו לפניו של סוכן 52. שניה אחר כך הוא נפל בשינה.
"אנחנו יודעים מי אתה, אתה ויקטור קריד, סייברתות'"

הוא התעורר ערום מכף רגל לראש, ידיו היו כבולות מאחורי כיסאו עם אזיקי טיטאניום. ועל פיו היה רסן. בערך פעם בשלוש ימים הוא היה משחרר את אזיקיו ומנסה לזנק קדימה בתקווה שהפעם סם ההרדמה שחובר אל כיסאו לא ישפיע עליו או יאחר.
סם ההרדמה לא הכזיב.
צפיתי בו מבעד לחלון הזכוכית, היה קשה להאכיל אותו מפני שהוא תקף אותך כמו חיה פראית ואז נרדם מהסם. ולכן חיברנו לכיסאו זריקת מזון והזרקנו לו פעם ביום.
הוא התחבר מאוד אל החלון, הוא היה מביט במבטי ערגה אל הנוף ההררי של הו צ'י מין סיטי.
הוא לא ענה על שום שאלות.
בערך ביום החמישי מאז שתפסו אותו הגיע הסוכן השני, זה שעזר לתפוס אותו, איש גבוה עם שיער שחור.
הוא צעד לעברי ואמר בקול עמוק:"שלום, סוכן 52."
חייכתי אליו ונתתי לו להיכנס.
למקרה של בעיות נכנסתי אחריו ושלפתי את האקדח.

ויקטור עדיין לא התרגל לזה שהוא עצור ולא יכול להשתחרר, ראשו כאב כבר כמה ימים וכל פעם שזריקת האוכל חדרה לגופו הוא היה חייב לרפאה שוב.
לפתע נכנסו לחדר שני אנשים, אחד היה סוכן 52 ומאחר שלא גילה לו ויקטור את שמו האמיתי התחיל לכנותו יאיר. האדם השני לא היה מוכר כל כך אבל הוא זכר אותו בכך שהיה האדם השני שלכדו, זה שהחזיק את הרובה.
"שלום" פצח האיש, "אני האיש השני שלכד אותך, שמי הוא לוגן."
לוגן? זה נשמע לויקטור מוכר.
אבל מאיפה?
"אתה אולי זוכר אותי בתור ג'יימס, ג'יימס הוולאט".
לפתע הוא נזכר, אוי שיט, אוי שיט.
לוגן כנראה ראה את שינוי הבעתו של ויקטור.
"אתה יודע למה באתי?"
תשובתו היחידה של ויקטור היתה בליעת רוק.
"אולי אתה זוכר את אישתי?"
לוגן שלף תמונה מכיסו ושם אותה מול פניו של ויקטור.
ויקטור החוויר.
"אתה יודע מה קרה לאישתי?"
ויקטור ידע טוב מאוד.

זו היתה אחוזה קטנה בנוף הררי, בקנדה.
ויקטור לבוש פרווה התגנב בשקט דרך הדלת הפתוחה.
הכל היה שקט.
לפתע ויקטור שמע קול מהמטבח.
"מאחורי, מיד, מישהו בא."
ויקטור הופתע, הוא היה די שקט.
הוא עלה במדרגות וחיכה שהאיש במטבח יעבור על פניו.
האיש הגיע לדלת וצעק לאחורה:"בטח סתם שמעתי קולות."
האיש יצא לסייר בחצר בזמן שויקטור התגנב למטבח.
בתוך המטבח ישבה אישה יפה.
היא היתה לבושה שחור, שיערה היה חום גלי, ועיניה היו בצבע קקאו.
זה היה הפעם הראשונה שהוא ראה את שועלה כסופה.
כך לפחות כינו אותה, שמה האמיתי היה קיילה, קיילה סילברפוקס.
בתנועה שקטה הוא שלף את ציפורניו המוטנטיים.
כחמישה דקות אחר כך הגיח האיש, הוא נפל על ברכיו למראה הטבח.
הוא החזיק את גופתה של קיילה סילברפוקס וזעק לשמיים.
עד עכשיו זו היתה הפעם האחרונה שויקטור ראה את לוגן.
ועכשיו שלוגן חזר הוא ידע מה עובר לו בראש.
נקמה

הם יושבים מסביב לשולחן, שתיים בכל צד והמנהיג בראש השולחן.
"כולם פה?" שואל המנהיג וסוקר את חבורתו הקטנה.
הם בסך הכל ארבעה גברים, כל אחד שונה אחד מהשני ממש.
הראשון, גבר שחום עור עם כובע קאובוי מגוחך פוצה את פיו.
"לא אדוני, וויקטור חסר."
הגבר השני, לבוש במסכה ובתלבושת אדומה שחורה וחמוש פוצה גם את פיו.
"כן, בטח הוא היה רעב".
רגע של דממה.
"מה?" שואל המנהיג בטון מופתע.
הגבר השני מחייך:" הוא בטח היה רעב ולא יכל להתאפק אז הוא זינק על דוכן פיצה ואכל יותר מדי והתפוצץ".
רגע של דממה.
הגבר השלישי, הכי מאיים מכל הקבוצה שולף את אחד מחבלים הקצרים שמחוברים לידו ומכה בעוצמה על הבחור עם התלבושת האדומה.
"סתום את פיך דדפול" הוא אומר במבטא רוסי כבד.
דדפול, עף חמישה מטרים לאחור ונוחט במחבטה עזה בתוך הקיר ואז קם וחוסר למקומו.
המנהיג פונה לבחור הרביעי.
"הסוכן אפס, לך תציל את ויקטור. ותהרוג את כל מי שכלא אותו"
נכתב לפני 5 שנים ו-8 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:
  • לפני 4 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני חצי שנה pace בת 24 מhaifa
  • לפני 7 חודשים הצעדן בן 15 מיבנאל
  • לפני שנה ו-3 חודשים הילהלי בת 47 מרמת גן
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים אור בן 25 מחיפה
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים גוף רביעי בן 22 מנתניה
  • לפני 3 שנים ו-3 חודשים הלל -0548178068 בן 63 מיבנה
  • לפני 3 שנים ו-3 חודשים ינון בן 20 מירושלים
  • לפני 3 שנים ו-3 חודשים סופי בת 21 ממרכז
  • לפני 3 שנים ו-4 חודשים ו.ש.א בת 65 מירושלים
  • לפני 3 שנים ו-4 חודשים 99Dark_Lady בת 17 מפתח-תקווה
  • לפני 3 שנים ו-4 חודשים ג'ן בת 18 מבדיוק במקום ההוא
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים argo - Woodie <FONT COLOR=RED> בן 16 מimpel down
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים ♬*•°.•Sonrisa*•°.•♬ בת 18 מ╮☆╰heaven ➊☣
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים מר @ בן 35 מירוחם
  • לפני 4 שנים חני בת
  • לפני 4 שנים ו-1 חודשים - בת
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים מעין נדב בת מרמת גן
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים POLLO בן 17 מארץ החתולים
  • לפני 4 שנים ו-8 חודשים shadowalker בן 18 מהשממה הצפונית
  • לפני 4 שנים ו-8 חודשים יניב וקלרינה 0542208410 בן 34 מירושלים
  • לפני 4 שנים ו-9 חודשים DOCTOR FATE בן 18 מהגורל
  • לפני 4 שנים ו-9 חודשים מממ בת 18 מישראל
  • לפני 4 שנים ו-10 חודשים ליץ' ❤ בת 18 מבית הלילה
  • לפני 4 שנים ו-10 חודשים fairy tale בת 18 מעיר האגדות
  • לפני 4 שנים ו-11 חודשים רוני בת 22 מכל מקום ושום מקום
  • לפני 4 שנים ו-11 חודשים tals בת 19
  • לפני 4 שנים ו-11 חודשים The Doctor בן 16 מגאליפריי
  • לפני 4 שנים ו-11 חודשים dominogol בת 17 מ---
  • לפני 5 שנים הבלגית המעופפת בת 19 מהצוללת הצהובה
  • לפני 5 שנים ס.א.איש בן 22 מtel aviv
  • לפני 5 שנים בת
  • לפני 5 שנים ו-1 חודשים אנוביס בן 17 מהדואת
  • לפני 5 שנים ו-1 חודשים Rowan Jin בת 18 משום מקום
  • לפני 5 שנים ו-1 חודשים Galit 0532750786 בת 48 מkfar saba
  • לפני 5 שנים ו-1 חודשים Knight בן 18 מהקרב
  • לפני 5 שנים ו-1 חודשים דניאל .א בן מנצרת עלית
  • לפני 5 שנים ו-2 חודשים לואיזיאנה מנטש השקנאית בת 19 משדה קישואים בסוף העולם ימינה
  • לפני 5 שנים ו-2 חודשים גולגולת הרעם בן 18 מדול גולדור
  • לפני 5 שנים ו-2 חודשים קובי בן 46 מתל אביב
  • לפני 5 שנים ו-2 חודשים Addicted To Books בת 105 מכורה לספרים
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים טוליפ בת 18 מעולם משלי...
  • לפני 5 שנים ו-4 חודשים קטניס בת 20 מארצות הפרא החופשיות.
  • לפני 5 שנים ו-5 חודשים אָ̽͒̇̇̇ק̶͘͜҉̩̗̼̰̰̱̰̻̲̰͟וּ̘ בן 18 מה̛ͮ̏̇͊ͫ͊̍ͥ͛̈́̆͐ͩ̿ͬͦ͝҉̠̺̹̖͎͔͉̜͙͕͓̱͇מ̴̨̯͈̮̣͔͇͍̹͍̫͂̏͂̅ͦ̃ͬ͆ͬ͒ͥ̀̚̚͢ח̧̡̱̗̭̙̳̦͖̘̪͖͇̙̮͍̭͇̠͗͗̿̐̈́͌̿͒́͝͞ͅב͋̆ͥ̾ͥ͂ͫ̍ͮ̇ͥͥ̄̐ͥ҉͓͎͎͚̳͍̜̰̰̲̱͙͈͙̟̘͙̗͓͟ר̴̨̝̫̺̱̦͉̱̣̬̮͔̗̹̮̗͒̈͑̊̀͗̌ͦ͑͐͡ת̮͕̣̜̝̤͔͍̗̥̟͙͙̮͚̹̟̖̗ͫ̐ͣͬ̏͛̀̀̕͞
  • לפני 5 שנים ו-5 חודשים גלית בת 48 מירושליים
  • לפני 5 שנים ו-5 חודשים לאקי בת 18 מהמלונה
  • לפני 5 שנים ו-5 חודשים מגדת העתידות בת 18 מאיפשהו בין תחנות
  • לפני 5 שנים ו-5 חודשים הלוחמת בת 18 מקצה הצוק
  • לפני 5 שנים ו-6 חודשים הראל בן 19 מחסוי-479


הביקורות האחרונות של סופר-מדפדף שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. מאלאדר - סוד הממד האחר / ליאת רוטנר (אין כאן הרבה ספויילרים, רק ... המשך לקרוא tals לפני 4 שנים ו-11 חודשים
2. מאלאדר - סוד הממד האחר / ליאת רוטנר (אין כאן הרבה ספויילרים, רק ... המשך לקרוא אפרתי לפני 4 שנים ו-11 חודשים
3. מאלאדר - סוד הממד האחר / ליאת רוטנר (אין כאן הרבה ספויילרים, רק ... המשך לקרוא fairy tale לפני 4 שנים ו-11 חודשים
4. המשחק של אנדר - המשחק של אנדר #1 / אורסון סקוט קארד ספר מדהים! ממש ממש נהניתי! ... המשך לקרוא גלית לפני 4 שנים ו-11 חודשים
5. המשחק של אנדר - המשחק של אנדר #1 / אורסון סקוט קארד ספר מדהים! ממש ממש נהניתי! ... המשך לקרוא eyalg1972 לפני 4 שנים ו-11 חודשים
6. הקמיע מסמרקנד - ברטימאוס #1 / ג'ונתן סטראוד מומלץ מאוד. פן אחר של שדים, ת... המשך לקרוא גלית לפני 5 שנים ו-7 חודשים
7. כישופ - ספטימוס היפ #1 / אנג'י סייג' אישית, אני חושב שזה ספר טוב ... המשך לקרוא Mira לפני 5 שנים ו-7 חודשים
8. הקמיע מסמרקנד - ברטימאוס #1 / ג'ונתן סטראוד מומלץ מאוד. פן אחר של שדים, ת... המשך לקרוא שיווה לפני 5 שנים ו-7 חודשים
9. הקמיע מסמרקנד - ברטימאוס #1 / ג'ונתן סטראוד מומלץ מאוד. פן אחר של שדים, ת... המשך לקרוא איזבל לפני 5 שנים ו-7 חודשים
10. הקמיע מסמרקנד - ברטימאוס #1 / ג'ונתן סטראוד מומלץ מאוד. פן אחר של שדים, ת... המשך לקרוא rachis לפני 5 שנים ו-7 חודשים
11. הקמיע מסמרקנד - ברטימאוס #1 / ג'ונתן סטראוד מומלץ מאוד. פן אחר של שדים, ת... המשך לקרוא קסת הדיו לפני 5 שנים ו-7 חודשים
12. הקמיע מסמרקנד - ברטימאוס #1 / ג'ונתן סטראוד מומלץ מאוד. פן אחר של שדים, ת... המשך לקרוא Reaper לפני 5 שנים ו-7 חודשים
13. זדון - אין לאן לברוח / כריס וודינג סיפור מגניב, אהבתי את הקומי... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 5 שנים ו-7 חודשים
14. הנערים מרחוב פאל - מרגנית # / פרנץ מולנר הספר גדול, מלחמה, ריגול בגיד... המשך לקרוא אסתי לפני 5 שנים ו-10 חודשים
15. שדים ברחוב אגריפס / חגי דגן זה אחד מהספרים היחידים שבאמ... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 5 שנים ו-11 חודשים
16. הפירמידה האדומה - משפחת קיין והאלים המצריים #1 / ריק ריירדן יותר מדי עובדות מיתולוגיות ... המשך לקרוא נטע לפני 6 שנים ו-1 חודשים
17. הפירמידה האדומה - משפחת קיין והאלים המצריים #1 / ריק ריירדן יותר מדי עובדות מיתולוגיות ... המשך לקרוא ליילק לפני 6 שנים ו-7 חודשים
18. זדון - אין לאן לברוח / כריס וודינג סיפור מגניב, אהבתי את הקומי... המשך לקרוא eitan לפני 6 שנים ו-10 חודשים
19. זדון - אין לאן לברוח / כריס וודינג סיפור מגניב, אהבתי את הקומי... המשך לקרוא בוקי לפני 7 שנים ו-1 חודשים
20. משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 / סוזן קולינס זה טוב, זה טוב, זה טוב... ועוד ... המשך לקרוא לפני 7 שנים ו-5 חודשים
21. הנערים מרחוב פאל - מרגנית # / פרנץ מולנר הספר גדול, מלחמה, ריגול בגיד... המשך לקרוא ר י נ ת לפני 7 שנים ו-6 חודשים
22. הנערים מרחוב פאל - מרגנית # / פרנץ מולנר הספר גדול, מלחמה, ריגול בגיד... המשך לקרוא נדיה לפני 7 שנים ו-6 חודשים
23. פרסי ג'קסון וגנב הברק - פרסי ג'קסון והאולימפיים #1 / ריק ריירדן אין, אין על ריק ריירדן ועל פ... המשך לקרוא Mira לפני 7 שנים ו-6 חודשים
24. מלחמת העולם z - עדויות בעל-פה מהמלחמה בזומבים / מקס ברוקס ספר חופר, וואו הערה קיצונית.... המשך לקרוא נדיה לפני 7 שנים ו-6 חודשים
25. משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 / סוזן קולינס זה טוב, זה טוב, זה טוב... ועוד ... המשך לקרוא I have a dream לפני 7 שנים ו-6 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ