1. NVM

נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים

2.

נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים

3.

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

4. סיפור אימה

פרק 1

בכול אמצע חודש, בזמן שקיעת השמש זה קורה... מישהו מת.
זה מתחיל בהזיות על גמד מטורף, ממשיך במעשים קיצוניים ונגמר בצרחות בזמן שהדם יוצא מהגוף עם שאר האיברים הפנימיים.
לכול אחד מהקורבנות זה קרה. רק קורבן אחד ניצל אבל לקחו אותו לבית משוגעים להסגר.
בדרך כלל לא אכפת לי כל כך לגבי המוות של מישהו אבל אחרי הפעם הזו... הכול השתנה.
זה גם קרה לדניאל, החבר הכי טוב שלי. לא האמנתי שזה קרה אבל הוא מת בגלל זה.
זה היה כמו כול הימים. אני הייתי בחדר שלי באגף ב' של הפנימייה "מריים". יש שני אגפים, אגף א' איפה שדניאל ואגף ב' איפה שאני.
באגף א' נמצאים המחוננים, מי שיש לו כישרון מיוחד או אינטליגנציה גבוהה מהרגיל, וזה אגף ב'. לתלמידים הפשוטים.
יצאתי מהחדר בלבוש ג'ינס כחול בהיר וחולצה אדומה עם האות "A" בגדול בצבע שחור עליה, נעלתי גם את נעליי כדור הסל שלי והלכתי לכיוון היציאה מהמסדרון.
המסדרון היה לבן ולא היה בו משהו ממש מיוחד חוץ מתמונה של ה"אמונה ליזה", הציור המפורסם של ליאונרדו דוינצ'י.
קירות המסדרון היו לבנים וכך גם הרצפה. הדלתות של החדרים נצבעו בירוק. החדרים היו בקיר אחד של המסדרון ובקיר שמולו היו החלונות.
אני הלכתי לכיוון המדרגות שליד החדר שלי. המדרגות בעצם היו ההפרדה בין האגפים.
עליתי במדרגות הברזל הכחולות לכיוון החצר. בחצר שלנו היה הרבה חול, אדמה יבשה ומעט צמחים.
הלכתי ישר עד שהגעתי לחומת אבנים גדולה שבאמצע שלה הייתה דלת. פתחתי את הדלת והגעתי למגרש הכדורסל של הפנימייה.
דניאל יש שם בצד, על הספסלים. ניגשתי אליו.
"מה קורה?" שאלתי.
"לא משהו..." הוא אמר לי, וזה היה מוזר כי בדרך כלל תמיד כיף לו והוא מצליח.
"מה קרה?" שאלתי בסקרנות.
"אם אני אספר לך אתה תאמין לי או תצחק עליי?" הוא שאל אותי בשיא הרצינות.
"אל תדאג אני לא אצחק." הבטחתי לו.
"אני מרגיש שמישהו עוקב אחריי." הוא אמר בזמן שהוא מביט לאט אחורה.
"אל תדאג," אמרתי לו בביטחון, "אף אחד לא ירצה לעקוב אחריך. אלא אם כן זו מטרידנית."
הוא התחיל לצחוק קצת אבל אז חזר להבעה הקודמת שלו. מפוחד ולחוץ, כמו ציפור שלפני רגע תפסו.
***
מאוחר יותר הלכתי אליו לחדר, בקצה של אגף א' ודפקתי על הדלת. רציתי לבדוק מה שלומו אבל לא היה אף אחד. שמעתי קולו משונים של דפיקות ושריטות בתוך החדר אז שמתי את האוזן על הדלת בניסיון להקשיב. אבל לא הצלחתי. חשדתי שהוא הורס את הציוד או משהו כזה.

***

הוא בא אליי לחדר בוכה וצווח שגמד מפחיד חסר עין שחלק מהשניים שלו שבורות בעל נשקים רודף אחריו ועוקב אחריו. התחלתי לגחך אבל אז קלטתי שהוא רציני.
"בוא נלך אליך לחדר." אמרתי לו.
"בוא מהר! לפני שהוא יבוא גם אליך!" הוא אמר לי בפחד ולחץ. הוא ממש רעד...
הגענו אליו לחדר ומשהו במבט של דניאל השתנה כשהגענו.
התחלתי להביט סביב, ראיתי תמונות שלו ושל חברים שלו. ראיתי אותו מחייך חיוך גדול מתחבק עם חברים שלו בשורה באיזה שהוא נחל ירקרק. יש לו שיער חום ועיניים ירוקות. יש לו טיפה נמשים על הפנים, הוא קצת גבוה ממני לצערי. הוא התחבק עם לירון ומור וכולם חייכו והיו שמחים אבל עכשיו... אני מרחם עליו.
החדר שלו היה הרוס וראיתי שריטות וחתכים על ארון העץ היקר שלו. הארון היה חום וראיתי שהיו עליו כתמים אדומים. כתמי דם. והבנתי ששרט את עצמו ודפק את הראש שלו בארון בזמן שניסיתי לשמוע מה הוא עשה.
הוא הלך לאט לאט למגירה שליד המיטה שלו ופתח את המגירה הלבנה בעלת האיקס הירוק שסומן עליה בקצה הימני בזמן שהייתי על המיטה עם המצעים הלבנים שלו.
"מה אתה עושה?" שאלתי בחשש.
"מנצח את הגמד לפני שהוא מנצח אותי!" הוא צעק ופתח את המגירה בכוח.
רצתי אליו במהירות אבל לא הספקתי... הוא שלף סכין כסופה וגדולה מהמגירה הייתי במרחק צעד ממנו אבל איחרתי את המועד... הוא דקר את עצמו עמוק בבטן.
"אני מנצח את הגמד!" הוא צחק לעצמו במבט מטורף בזמן שקרע את בטנו.
"בכך שאתה מתאבד?!" צעקתי עליו בזמן שנפל על הרצפה והתיישב. החולצה הכתומה שלו הפכה לאט לאט לבורדו בגלל הדם והג'ינס השחור-כחול שלו הפך ליותר שחור.
"אני... אני מחסל את הטרף... לפני הצייד." הוא גמגם בזמן שהדם עלה לו לפה.
אני הבטתי בו ברחמים. אני פשוט לא האמנתי ואני עדיין לא מאמין שנכנע להזיה של גמד משוגע הזה, כי בדרך כלל יש לו כוח רצון מפחיד.
מלא דם יצא מבין הרווחים של הסכין לחתך, דניאל קרע לעצמו את הבטן עוד יותר ומלא דם, גושים אדומים ועוד דברים שאני לא רוצה אפילו לתאר יצאו משם בזמן שהוא צורח ובוכה, וברגע שהוא עשה את זה, ידעתי שאי אפשר להציל אותו כי האמבולנס או אחות בית הספר לא היו מגיעים בזמן להציל אותו.
עמדתי, אני לא ידעתי כבר מה קורה אבל הדבר היחיד שידעתי בזמן הזה, זה שדניאל מת מול העיניים שלי. עמדתי שם, כמו פסל, לא ממצמץ ולא זז, בקושי יכול לנשום.
ראיתי את הדם על הרצפה, את הגופה של דניאל מוכתמת בדם ואת איבריו הפנימיים יוצאים לאט מהבטן שלו ונופלים על הרצפה.
לאחר כמה דקות אמבולנס הגיע וגם המשטרה הגיעה והם תחקרו אותנו על מה שקרה. הם הניחו שמרוב לחץ בכיתות המחוננים שהוא נמצא בהם הוא התחיל להזות והתאבד. כמו השאר. מה שמשונה היה שרק מכיתות המחוננים התאבדו הילדים אבל בזמן הזה אף אחד לא שם לב לזה. אני לא הולך לפרט מה היה בתחקיר, כי הם פשוט שאלו אותנו כמה שאלות כמו זמן המוות, מתי ההזיות התחילו, התנהגות משונה ועזבו. בדיוק כמו ברוב המקרים.
המוות הזה היה מיוחד בשבילי. כי הוא היה יחיד מבין רבים, החבר הכי טוב שלי. רק אחרי שזה קרה, הבנתי מה השאר בטח מרגישים ונכנסתי לדיכאון עמוק.


פרק 2

אחרי שדניאל התאבד מול העיניים שלי, כבר לא הייתי עצמי יותר. לא הייתי הולך לשחק כדור-סל, לא כדורגל ואפילו לא משחקי מחשב. בכיתה לא הייתי מקשיב, למרות שזה תמיד ככה, הייתי מתעלם מהמורה ומהחברים.
***
"רון. רון. רון!" המורה נעה התחילה לצעוק את השם שלי. המשכתי לא להגיב. לבסוף היא רשמה וי במחברת שלה למרות שלא הגבתי אבל היא עדיין ראתה אותי שוכב על השולחן, מדוכא ואומלל.
המורה הייתה לבושה במכנסי ג'ינס תכלת ובחולצת טריקו כחולה. היה לה באותו היום שיער חום ארוך שהגיע עד הכתפיים. היא כול הזמן החליפה צבע שיער שזה כבר מעצבן. היא הייתה די גבוה ולפי דעתי, נראתה טוב מאוד. חוץ מהקטע של צבע השיער.
השיעור המשיך והמשיך אבל נותרתי באותה תנוחה כל השיעור בלי מעש, חושב מה היה קורה אם הייתי מגיב מהר יותר כשדניאל לקח את הסכין.
***
צלצול לתחילת ההפסקה צלצל וכמעט כולם רצו למגרש. המורה חיכתה בסבלנות שכולם יצאו ונעלה את הדלת.
אני הלכתי חזרה לחדר שלי, מתנגש בהדר התלמידים שפונים לכיוון החצר והמגרש.
נכנסתי לחדר, והתמוטטתי על המיטה שלי. דן בדיוק נכנס לחדר, עיניו רשפו כעס ואכזבה.
"אתה אידיוט חסר תקנה!" אמר לי בזעם. חולצת הטריקו הלבנה שלו הייתה קרועה לגמרי.
המשכתי לא להגיב. עצמתי את העיניים אבל דן בא אליי ומשך לי את הרגל, נגררתי בכול המיטה עד שהבטן והסנטר שלי התנגשו בשטיח האפור.
"מה אתה רוצה?" הגבתי בקול חלוש.
"שתתעורר! אתה יודע מה עבר עליי בגלל הפיגור שלך?!" הוא שאל אותי.
"מה?"
"התחילו לצחוק עליך, אני הגנתי עליך ובגלל זה הלכתי מכות עם חמש אידיוטים! אבל עכשיו אני רואה שהייתה להם סיבה טובה לצחוק עליך... אתה פשוט פתטי.בדרך כלל אתה חש את עצמך ושמח עם כולם אבל עכשיו, אתה מתנהג כמו אידיוט! אתה מתבודד, אתה חצי בוכה כמעט כל הזמן, אתה בקושי מדבר, אתה לא משתף והכי גרוע... אתה גורם לעצמך להיות במצב גרוע יותר. הם צוחקים עליך כי נהיית מתבודד חסר שכל! בהתחלה זה היה מובן, אבל אחרי שבוע שבועיים זה מוגזם! עכשיו חצי בית ספר ממציא שמועות מפגרות שאהבת את דניאל ודברים דומים. לא הייתי צריך להגן עליך אבל... עדיין עשיתי את זה אז כדאי שתהיה אסיר תודה."
הבנתי למה הוא מתכוון. אבל מה אני יכול לעשות? אחד החברים הכי טובים שלי התאבד מול העיניים שלי! איך אני אמור להגיב? שמח ורוקד? לא!
"זה לא כאילו אני צריך לשמוח על מה שקרה..." אמרתי לו חלושות בניסיון להתעלם ממנו ביאוש.
"אבל אתה לא צריך להיות בדיכאון עמוק!" וכמובן, דברי החכמה שלו חלחלו אל מוחי הקטן והמצומק. למרות שהוא היה מעצבן שהלך מכות עם כל דבר שזז הוא צדק. הוא תמיד צודק. (יותר נכון תמיד צודק בנוגע למה שלא קשור ללימודים אבל לא חשוב)
כולם ידעו על המקרים המוזרים האלה. זה פורסם בחדשות, בעיתונים, בעיתון בית הספר, באינטרנט ואפילו המשטרה הגיעה ונתנה לנו שיעור מיוחד על זהירות.
המקרים של ההתאבדות תמיד קרו בבית הספר/פנימייה שלנו ורק שלנו, לא יודעים למה. אבל שום דבר לא קורה בזמן חופשה, שזה ממש משונה.
הבטתי בדן במבט של לא יאמן כמה שהוא צודק והבנתי באותו רגע למה הוא הועבר לאגף א' באמצע שנה. הוא לא היה טוב בלימודים אבל כן היה טוב בכול דבר שלא היה קשור ללימודים כמו ספורט, פילוסופיה (הוא היה פלספן רציני, בדיוק כמוני, למרות שאני לא מראה את זה כי קשה יותר ללמוד באגף א') ועוד הרבה דברים.
"אבל מה אני הולך לעשות עכשיו?! לעשות כאילו שום דבר לא קרה?!" צעקתי עליו, באותו הזמן הייתי מבולבל, כאילו שמו אותי במערה עם כמה שבילים שיש שם רק פתח אחד מואר וששאר השבילים מבוא סתום עם פנס.
"אל תשכח אותו," הוא אמר ברוגע לפתע, "פשוט אל תבכה בגללו. נכון, זה דבר כשה לאבד חבר קרוב אבל עוד מול העיניים זה קשה יותר. אבל אני רוצה שתראה לכולם כמה אתה חזק!" הוא אמר בחיוך גדול, התחלתי לחייך גם אני. הוא השיב לי את הבטחון, את העוצמה ואת השמחה.
"מצטער שהייתי כזה חסר שכל..." אמרתי בקצת בושה.
"לא נורא, אתה תמיד חסר שכל." הוא אמר לי בצחוק ושנינו התפקענו.
***
אחרי מנוחה קצרה מהצחוקים שאלתי אותו מי צחק עליי. הוא אמר שהוא לא מכיר אותם אישית, או את השמות שלהם אבל כנראה הם עדיין במגרש.
אחרי הליכה קצרה הגענו למגרש וחבורה של חמישה ילדים, כמו שאמר, נעמדו והתחילו להצביע עליי ולצחוק.
אני לא הולך לפרט מה קרה אחר כך, כי זה ישמע קצת אלים מדי אבל בואו נגיד ככה. הם לא יעזו להתקרב אליי, לצחוק עליי או לדבר איתי. מרוב פחד והשפלה. (וכנראה בגלל שתלינו אותם ערומים במקלחות של הבנות בזמן השיעור החמישי, כשהם ניסו לחזור לכיתה אחרי שהחטפנו להם.)


פרק 3 (קצר)
הייתי פשוט הרוס אחרי שדני התאבד-נרצח על ידי הקללה או מה שזה לא יהיה אבל דן החזיר אותי חזרה ואפילו נתן לי רעיון די טוב.
כמו שרשמתי בפרק הראשון, יש קורבן אחד שניצל ונלקח להסגר. קראו לו שניידר והוא היה גם מאגף א'. אני לא הכרתי אותו ושמעתי את השם שלו בפעם הראשונה אחרי שניסה להתאבד והצליחו לעצור אותו בזמן... לא כמוני שעמדתי כמו בול עץ... אבל זה לא העניין כאן. העניין כאן זה שאני חשבתי שהוא יודע משהו וצדקתי. גיליתי את זה מעיתון בית הספר, איפה שכתבו את שמותיהם של המתאבדים ופעם אחת, לפני כמה חודשים היה בעמוד הראשי כתבה מיוחדת על מישהו שניצל. שניידר ברזלז.
זה היה לקראת צלצול סוף הלימודים שחשבתי על זה.
'מה העניין עם הקללה הזו? למה זה גורם להזיות ולמעשים קיצוניים כל כך? טוב, בואו נחשוב מי התאבד-נרצח עד היום... מלא תלמידים. לא יודע כמה ולא יודע למה.' אלו היו המחשבות שכול הזמן חשבתי ביום הזה, בלי הפסקה.
***
נשמע הצלצול וכולם ברחו לחדרים ולמגרש. כמו תמיד אני האחרון שיוצא מהכיתה באיטיות ובכיף. ראיתי את דן מחכה לי ליד החדר שלי.
"מה קורה, גבר?" שאלה אותי בנימה שמחה, ראיתי חיוך ענק על הפנים שלו. הוא היה לבוש כמו תמיד בברמודה אבל במקום החולצה הרגילה הוא שם ז'קט כחול.
"למה אתה כול כך שמח?" שאלתי.
"כי ככה." אמר והביט בי בשחצנות, "נתנו לי משהו מיוחד שקשור לחדר הזה." ודפק על דלת חדרי.
"לקחת את כול הכסף שלי?!" אמרתי בצחוק ורצתי לדלת.
שנינו התחלנו להיקרע והוא נתן פתאום מבט רציני וכול הצחוק נפסק בפתאומיות.
"לא," אמר והתחיל לחייך שוב, "נתנו לי להיות איתך!" אמר את זה כלא מאמין. גם אני לא האמנתי והיינו בעלי מלא מזל שנותנים לנו להיות שותפים לחדר!
"מ- מה- מה?!" גמגמתי.
"כן, נתנו לי רשות מיוחדת להיות שותף שלך עד סוף שנה." אמר בחיוך ענק. זה היה חשוד מאוד כי המנהלים אף פעם לא הרשו דבר שכזה. לא משנה כמה כסף הציעו.
"למה?" אמרתי בחשדנות.
"לא יודע, היום בבוקר לקחו אותי לשיחה ואמרו לי שאני עובר לאגף ב', לתוך החדר שלך! איזה קטע."
"טוב, בוא נכנס כבר!" אמרתי בהתרגשות. פתחתי את הדלת מהר ושנינו התיישבנו על המיטה.
"אז אתה מרגיש יותר טוב?" שאל אותי דן מודאג מאוד.
"כן." אמרתי במהרה, לא רציתי לדבר על זה שדניאל מת כי זה פשוט ידכא אותי שוב, "יש לך מושג לגבי הקללה בכלל?" עברתי נושא.
"כמו שכולם יודעים. במשך השנים נהרגים-מתאבדים-נרצחים תלמידים מאגף א' בגלל הזיות על גמד מטורף עם נשקים. ידוע לי גם שתלמיד אחד ניצל."
זכרתי פתאום את העיתון, על תלמיד שניצל.
"סניידלב או משהו כזה, לא?"
"שניידר," תיקן אותי דן, "קראו לו שניידר ברזלז. הוא היה גם באגף א' כמו השאר."
"למה כולם מאגף א'?" שאלתי.
"לא ידוע." הוא אמר לי.
"לגבי הילד שניצל, ידוע איפה הוא היום?"
"בבית משוגעים, למה?"
נתתי לו מבט עם חיוך מטורף, "אולי נפגוש אותו?"
"מה?" הוא הביט בי כלא מאמין.
"כן! נפגוש אותו ואולי הוא יוכל לומר לנו לגבי הקללה!" אמרתי בהתרגשות
"ואיך אתה מתכוון לעשות את זה?" שאל אותי בפקפקנות.
"נחשוב על משהו. בינתיים בוא נחפש איפה הוא. יש לך מושג?"
"אני יכול לשאול כמה חברים. אבל איך נפגוש אותו?"
"נלך אליו." אמרתי בחיוך.
"רון. אתה השתגעת?!" הוא שאל אותי במבט רציני.
"אולי..."
"טוב, יאללה, ביי. אני הלכתי למגרש." דן קם והלך מהחדר אל המדרגות הברזל.

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

5. פאנפיק לדוקטור הו D:

פרק1-
הוא יצא מהטארדיס.
יותר נכון ט.א.ר.ד.י.ס.
הטארדיסט נראתה מבחוץ כמו ביתן טלפון משטרתי בריטי משנות ה-50'.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה. 'איש שיוצא מתוך ביתן טלפון משטרתי שלא לא משתמשים בו עשרות שנים' זו הייתה המחשבה הראשונה שלי.
אני זיק. זיק פאולו. בריטי כמובן ובן לוויתו של ה-"דוקטור".
"שלום." הוא בירך אותי. פניו נראו כמו של נער צעיר, עיניו היו כחולות והיה לו שיער קוצני וחום. הוא לבש ג'קט חום עם כפתורים, מתחת הייתה לו גופיה שחורה ולבש ג'ינס כחול.
"שלום?" שאלתי.
"אתה שואל או מברך?"
"מברך."
"יופי. עכשיו, תוכל לומר לי איפה החנות הקרובה ביותר עם מיץ לימון?" הוא שאל אותי את השאלה המוזרה הזו.
"שני בלוקים מצידי הימני." עניתי. "עוד משהו?"
"כן, תוכל ללוות אותי?"
חשדתי בו קצת, איש שיוצא מביתן טלפון ושואל אותך איפה נמצאת החנות הקרובה ביותר עם מיץ לימון לא יגרום לך לחשוד? אפילו לא טיפה?
"לא תעשה שום דבר משונה נכון?"
"אני? משונה?" הוא התחיל לצחוק קצת. הוא הביט מאחוריי, אז התעניינתי והסתובבתי אחורה. ראיתי פסל של מלאך יפיפה ולבן עם סדקים שיושב מכופף, כף יד אחת על סנטרו ובאותה היד המרפק היה על ברכיו. הוא היה לבוש בטוגה יוונית והיה לו כתר עלים על הראש.
"מה קרה?" שאלתי בזמן שאני מתבונן במלאך.
"המלאכים הבוכים... אנחנו חייבים ללכת!" הוא אמר בחשש. כמובן שלא האמנתי לו והתחלתי ללכת ממנו.
"בו מהר!" הוא צעק עליי והסיט את פניו אליי. הבטתי שוב במלאך וראיתי שעמד. פניו נראו זועמות והוא הסתכל בכיווננו.
"מה לעזאז-" הוא משך אותי לפני שהספקתי לסיים את המשפט. הוא הלך אחורה והמשיך להסתכל על המלאך. לא מצמץ אפילו פעם אחת. "האם הפסל זז?" שאלתי.
"מצטער להודיע לך אבל זה לא פסל. הלוואי שזה היה פסל. אז זה היה משנה את הכול וכול היקום היה הופך למקום יותר טוב."
"את כול היקום? מי אתה בכלל?!" שאלתי בלחץ.
"או, נכון... שחכתי להציג את עצמי. אני הדוקטור." אמר והושיט יד מבלי להסיט את פרצופו. לחצתי את ידו.
"דוקטור מה?" שאלתי.
"רק הדוקטור."
"רק הדוקטור?"
"כן."
"בסדר... נגיד... טוב, בכול אופן, מה הדבר הזה?" והסתכלתי גם אני על המלאך.
"זה אחד מן המלאכים הבוכים, או בשמם הקצת יותר מטריד המתנקשים הבודדים." הוא גם הסתובב והתחיל לרוץ לעבר ביתן הטאלאפון.
"מתנקשים?!"
"וואו, יש לך הרבה שאלות." והוא ירד עליי.

נכתב לפני 13 שנים ו-6 חודשים

6. ארבעה הטבעות

פרק 1- הם באים באיחור

"אתה חושב לגדל ילדים קטנים במתקן כשהמתקן נטוש?!" שאל המפקד.
"בדקתי את התינוקות וברגע שיגיעו לגיל עשר נתחיל לאמן אותם." אמר המפקח.
"טוב... נגיד... מה זה בכלל המתקן הזה?" שאל בחוסר נוחות המפקד. איש גבוה עם זיפים, עיניים אפורות ולא טבעיות, שיער קצוץ וגוף שרירי.
"זה מתקן לאימון חיילים אך עכשיו זה מתקן לשימור הטבעת הפרגאנית. ובעוד כחמש עשרה עד עשרים שנה הם ימצאו את המקום. אז צריך לפעול מהר." אמר המפקח בנימה מלגלגת. הוא היה איש לא גבוה במיוחד, עורו צבע מוקה והיה לו שער שחור וקצר. הוא לא היה שרירי או חזק במיוחד.
"הטבעת?!" שאל המפקד המזועזע "אתם מצפים שילמדו איך להשתמש בה?" שאל בכעס.
"כן." ענה בקרירות מפתיע המפקח.

*** (לאחר 14 שנים)
"איך אתה יודע שהוא בא?" שאל מפקח הבסיס.
"אני מרגיש את זה בעצמות שהוא בא לקחת את זה. כמה זמן עבר מאז ההתקפה האחרונה שלו? לא חשוד שעבר חודש שלם שבדרך כלל זה מקסימום שבוע?" שאל גם המפקד סמית'.
"אלוהים..." נאנח המפקח, "מניין לך שהוא פשוט לא וויתר? הוא אף פעם לא הצליח אחרי הכל."
אאוווווו-אאוווווווו-אוויייייייי.... נשמעה האזעקה.
"אמרתי לך!" צעק המפקד סמית' בזעם על המפקח.
***
כשכל הצוות הגיע לאזור ההגנה המפקד סמית' נתן את הפקודות במהירות. "ג'ון וניקולס אתם לאגף 'סי חמש', נורט ואייר לאגף 'איי שתיים' והאחרונים שזה אני וסומפת'סטון נלך לאגף 'בי שתיים'. מובן?!"
"כן המפקד סמית'!" החיילים צעקו.
"יופי אז קדימה. סומפת'סטון בוא כבר בריצה!" צעק המפקד סמית' על סומפת'סטון. סומפת'סטון היה רזה מאוד, חזק ומהיר. שיערו שחור ופניו תמיד היו מזייפות פחד, ציוותו אותו עם המפקד כי הם צוות דיי טוב בלי שהשאר יידעו כי את סומפת'סטון אימנו בצד ועשו הצגה רדודה שהוא חלש.
"כן המפקד..." אמר באי רצון מזויפת סומפת'סטון.
"צריך לקרוא לך סופט-סטון כי אתה כזה רכרוכי!" השפיל אותו המפקד מול כולם שהתחילו לגחך.

כולם יצאו למקומות שלהם.
באגף בי שתיים ששם היו המפקד וסומפת'סטון ובאגף סי חמש ששם ג'ון וניקולס היו פעילות. גרגדול אחד הגיע ואחריו זוגות מכוערים ואז שלשות וממשיכים המספרים לעלות למספרים עצומים של גרגדולים מגעילים. האף שלהן הפוך, העיניים לא במקום, אחת למעלה ואחד בצד גום לרוב הגרגדולים לא היו גבות כך שלמי שהיה גבות היה חשוב ביותר לפי החוקים המשונים שלהם. העור שלהם אדום סגלגל וכשהם מקבלים פצעים דם ירוק יוצא מאזור הפגוע ולאחר כמה שניות הוא מתחמצן כמו ברזל וגם משנה את צבעו לחלודה חומה, לכל מפלצת הגוון היה שונה.
היה להם שריון צהוב שנראה כמו חולצה אך היה עשוי מולטונג, אחד מהאבנים הכי חזקות וחדשות בעולם. וגם הכי כבדות. שריוני הגפיים שלהם היו עשויים מפל שזה המתכת הקשה והקלה ביותר בעולם. השריון השלם נראה כמו לבוש יום יומי של בני אדם. אף אחד לא ידעו מאיפה זה אך באותו מחקר של הברזל המעבדה הראשית נשרפה עם כל מי שנמצא בה ללא ידיעה למה.
***
'הוא צריך להיות פה כבר...' חשב המפקח.
טינג נשמע המעלית נפתחת.
"חוורטז. טעטינכחשמצת..." שם הגרגדול מכונה על צווארו, "איפה הדרך? אני חיכיתי חודש חודש לזה!" שאל המפלצת.
"אל תדאג. אתה תקבל את זה."

פרק 2- הבגידה
"בוא אחרי." אמר המפקח.
"אני בא..." הגרגדול הזה היה גדול יותר מהרגילים וגם שרירי יותר. לא היה לו שריון אבל היה נראה שעורו שלו משקיף אור כמו ברזל.
"בסדר, קוראים לי ריי. מה השם שלך?"
"חול." ענה הגרגדול חסר סבלנות.
"בסדר 'ריי', איפה הדרך שהבטחת?" שאל חול.
"בוא." אמר והסתובב המפקח ריי. הם היו במחסן. חדר מעופש ומסריח כמו חלב מקולקל. החדר היה מרובע וקטן בצבע חום, על הקיר השחור ביו לוחיות מספרים עשויות מגנטים שחורים שעליהם מספרים לבנים. המפקח לחץ 42-42-264 והמגנטים נכנסו אל תוך הקיר לאט ועץ מהצדדים של החורים הפתוחים נסגר על הפתחים, ידית יצאה מן העץ וחריץ לפתח הדלת נפתח.
"שויצרים..." אמר חול וגלגל עיניים.
המפקח ריי צחק "זה עוד כלום, טוב אז אחריך." אמר בניסיון לא להתפקע מצחוק "רגע," עצר את עצמו המפקח ריי.
"מה?" שאל בחוסר סבלנות חול.
"התשלום." חייך המפקח ריי חיוך ערמומי.
"כשאני אראה את זה אני אשלם." אמר והוציא שקית אפורה מרשרשת של קוביות זהב.
המפקח ריי ליווה את הגרגדול לתוך הכניסה החשוכה. הם הלכו כמה דקות וראו אור בקצה המסדרון. הם נכנסו לאור והסתנוורו, שניהם עצמו עיניים.
"תירגע," אמר המפקח ריי ומחא בכפיו שלוש פעמים והאור נחלש.
הם היו בחדר ענקי וסגול, באמצע החדר הייתה צנצנת שקופה עם מכסה ברזל ומסך עליו. טבעת זהב בעלת איור של שניי דרקונים מתפתלים עד לאבן סגולה וזוהרת במקצת.
"איזה יפי..." לחש לעצמו חול בזמן שהזיל ריר צהוב על הרצפה. הוא התחיל ללכת באיטיות לעבר הצנצנת.
"אז אתה רוצה בכוח למות?" שאל בקרירות מלגלגת והרים גבה. הגרגדול התחיל ללכת לאט ובזהירות אחורה. "תן לי." אמר המפקח ריי והלך לעבר חול. הוא שם רגל על ריבוע צהוב ששכב לידו. צליל קרקוש מתכתי נשמע ונחלש.
"אין מלכודות?" שאל בחשדנות חול.
"כן." אמר המפקח ריי. חול רץ לעבר הצנצנת כשלשונו הארוכה מחליקה מפיו החוצה.
לפתע המפקח ריי לחץ שוב על הריבוע וגרזן ענקי כמעט חתך את פרצופו המזוויע של חול המפוחד.
"אתה אידיוט?!" צרח עליו חול כשידו על ליבו.
"תן את הכסף." אמר בחיוך המפקח ריי. הגרגדול הסתובב וזרק לעבר המפקח ריי את השקית המרשרשת, המפקח ריי פתח אותה וספר את קוביות הזהב.
"סוף סוף שלי..." אמר חול. הוא התקדם באיטיות לעבר הצנצנת ולפת אותה עם ידו השרירית. הוא לחץ על המסך והמכסה התפצל לשניים ונפל על הרצפה. הוא לקח את הטבעת ושם אותה על האצבע.היו כחמש קוביות זהב. המפקח ריי לחץ שוב על הריבוע והסכין ברעש קרקוש נבלע לתוך חור שחור בתקרת החדר.

אני אפרסם אם תגיבו, וגם אם לא P:

נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים

7. חיובי ולא שלילי

בבקשה תגיבו!

חיובי לגבי דברים חיוביים ושלילי לגביי דברים שליליים.
אני אוהב לאהוב ושונא לשנוא.
אני מרגיש קטן אבל אני בעצם גדול.
אני ליצן החצר ואני מרגיש כמו מלך הגינה.
אני מסתכל על חצי הכוס המלאה.
משקפיים ורודות תמיד לא לשכוח.

זה לכול האנשים שמרגישים מדוכדכים ועצובים ומעוצבנים וכ' וכ'.

נכתב לפני 14 שנים ו-6 חודשים

8. חדשות ישנות

רק רציתי לומר שאתם תתנו את השמות של הפרקים ואני אערוך את זה.

פרק א'.

רצתי במהירות. האיש עקב אחרי. מי זה? למה דווקא אחרי? רק רציתי ללכת לבית הספר לשחק כדורגל בערב.
כשעברתי בין שני הפחים עצרתי והפלתי אותם. הבטתי באיש. לא יכולתי לראות את פרצופו. התלכלכה לי החולצה הלבנה המכופתרת ומכנסי הג'ינס הכחולים נקרעו. "מהר! מהר! אסור שיתפוס אותי!" חשבתי לעצמי. רצתי מהר בלי להסתכל אחורה. תתתשששש! נשמע ירי. הזמן האט. כל הגוף שלי הרפה את שריריו אוטומטית כאילו ככה זה. נפלתי על הרצפה והכל נעשה שחור. התעוררתי במקום לבן ושמעתי קול קטוע:"לך-עניין לא-זה פתור-חזרה-" פפווו! הטוסיק שלי נמעך... האיש נעלם, קול אמבולנס היה ברקע "בטח רק חלום רע..." חשבתי לעצמי אך מה שיקרה הרבה יותר גרוע מסיוט :-(
בכל הדרך לבית הספר הרגשתי דקירה קלה בגב. נכנסתי דרך השער הפתוח. הרגשתי אוורירי כאילו משב רוח עובר לידי.
ראיתי את חברי רז וטל התאומים, רוני שעלה מאמריקה, אדי, דני ודניאל משחקים בכדור והם לא ראו אותי אז חשבתי לעשות להם הפתעה. רצתי מאחורי דני ממש כמו ברק ויחסית אני דווקא איטי... צרחתי ככלות נשמתי "פפראצי" כמו משוגע אך אף אחד לא שם לב. "מה בשם ה..." חשבתי. "דני, היי דני! רז... טל?" כל הזמן אמרתי, לבסוף התעצבנתי ושמתי את ידי על הכתף של דני ומשהוא מפחיד קרה. היד שלי עברה דרכו! דני פתאום קפץ בהצטמררות והניף בעיטה לראש שלי. הרגל שלו עברה דרך הראש שלי. "מה?" אמרתי. "דני... אתה משוגע? אין שם כלום... למה לבעוט באוויר? מסכן!" עקץ אותו אדי. "לא יודע... פשוט הרגשתי צמרמורת מפחידה בכל הגוף ונבהלתי." ענה דני.
במהירות הבזק רצתי לאמבולנס וראיתי משהו שלא יאמן. אותי. כל הגוף שלי היה מלא דם. הרופאים לפתע סיבבו אותי והיה לי חור עצום במרכז הגב והם הוציאו משם עם מלקחיים כדור בינוני בגודל אצבע. "אז זה לא היה חלום..." אמרתי בחשש כשעניי השחורות רועדות. התלתלים החומים השחרחרים שלי לא זזו והייתה רוח פרצים. נגעתי בפנים של הגופה שלי ופתאום היה הבזק קל ושוב פתחתי את העיניים והרגשתי כאבים איומים והתפתלתי על האלונקה ופתאום קוצב הלב התחיל שוב להראות שאני חי ושוב הפסיק. הכאב נעלם וחזרתי לעמוד שוב ליד הראש שלי. כל הרופאים הודהמו.
הכאב הקל בגב פסק לגמרי. פתאום התרכזתי בבית שלי ונעמדתי ליד הדלת בהבזק של חצי שנייה. שלחתי יד לאמצע הדלת והיד שלי עברה דרכה אז נכנסתי עם כל הגוף.
"מבזק חירום כעת- היום נמצא ילד שהותקף על ידי הפושע המיסטורי. לתדהמת הרופאים הילד פתאום פקח את עיניו והתחיל להתפתל בכאבים למשך כ-חמש שניות. דוקטור אהרון יפרט עוד על המקרא המזוויעה שקרה." אמרה האישה.
"הנער לפתע התעורר וקוצב הלב בחל לעבוד למשך הזמן שהתפתל. זה היה מדהים כיוון שלילד היה חור עמוק ענקי בגב, זיהינו את הילד, שמו: דודו אורן." הטלוויזיה כובתה פתאום. "מה?!?" אימי צעקה ורק אז הבחנתי בה. הרגשתי כל כך עצוב ואז פתאום נכתב משהו על הקיר: אמא-אני-פה-קרוב-תמיד-ואל-תשכחי-! אמא צרחה, התנשמה ואז חייכה בחמימות. "תודה" היא אמרה ופתחה שוב את הטלוויזיה.


פרק ב'.

הרגשתי כל כך עצוב כאילו ענן אפור היה מעל הראש שלי. לא ידעתי לאן ללכת, לאן לחזור ולמה אני לא בגן עדן.
"הפושע המיסטורי השאיר אחריו עקבות, את הרובה, הכדור המיוחד ובעזרת העקבות אנו עומדים ללכת לכל חנות אפשרית ולמצוא את כל השמות וכמובן לתפוס את הפושע!" אמר באופטימיות יוהורם אונו השוטר. טסתי במהירות האור אל המקום שממנו שידרו את החדשות. ליד אותו האמבולנס שבו לקחו את גופתי.כל מעבר מהיר שכזה נראה כאילו אני ממצמץ ומגיע לאותו מקום. עדיין לא התרגלתי לזה והבחנתי שמאחורי האמבולנס עמד האיש המיסטורי שרצח אותי.נעמדתי מולו בהבזק המוזר שבו אני תמיד משתמש והייתה רוח אימים שהעיפה אותו לאן שרציתי- לעין המצלמה ואז התחיל המרדף. זיהו אותו במהירות ואז התחילו לירות ברגליים שלו אך פספסו כאילו הוא התחמק מזה לא כמו בן אדם אלא כמו שד. האיש רץ בין השיחים והתחבא מאחורי עץ. "מה לעזאזל קרה?" הוא שאל את עצמו. היה לו קול של איש זקן. "אני קרה!" אמרתי לו והוא שמע ושאל "מי זה?! איפה אתה מתחבא? מי אתה?".
"אתה לא זוכר? אתה מי שרצח אותי מקודם! אז פשוט הבאתי לך מרדף קטן ורוח קלילה שתראה אותך לעיניי המצלמה!".
הוא לא אמר כלום ופשוט נמלט משם, לא רדפתי אחריו וחזרתי בעוד הבזק לאן שחבריי חיכו לי ורשמתי על הריצפה -חכו- לדודו-!-הוא-מת-! וכולם צעקו ונבהלו ודני אמר "אוקיי, זה כבר יותר מדי מוזר! מה הולך כאן? מה הצמרמורת שהרגשתי הייתה בגלל זה? זה מפחיד בצורה מפחידה!" וכולם הנהנו בהסכמה. "אני רוח... אז זה מסביר את כל היכולות שלי..."

סוף פרק ב'. תודה :>

נכתב לפני 14 שנים ו-6 חודשים

9. ועוד משהו

למה צריך לשקר בנימוס? אישה שעושה דברים מגעילים והיא נראת מגעילה תאמר לה שהיא יפה בלי להקיא? לא אתה אפילו לא תגיב לה! זה עדיף.

נכתב לפני 14 שנים ו-7 חודשים