"כמה מעט אתה יודע על חיי", אמרתי בלעג. "כמה ויכוחים היו ביני לבין למשפחתי על זכותי לצאת למלחמה. וכמו שאתה רואה אני כאן מחוסר ברירה."
כל השוק הסתכל עלינו. נאנחתי לא רציתי למשוך תשומת לב רבה מידי. נערות שמשכו תשומת לב מצאו עצמן נשואות. רק המחשבה העבירה בי צמרמורת.
אהוד אמר משהו בכעס. "את בכלל מקשיבה לי?", שאל בתיסכול.
לא טרחתי לענות לו.
אהוד התעצבן "את ילדה אנוכית ומפונקת",הוא אמר בכעס ופנה ללכת.
"באמת?", שאלתי בלגלוג. "עד עכשיו בכל המשפטים החיזור היפים שאמרת לי, הזכרת את עצם היותי יפה אז אני לא יפה יותר?".
"את תמיד יפה", סינן אוהד. "אבל זה לא סותר את זה שאת האישה החצופה והעלובה בכל שילה!"
אהוד הלך כועס, מעיף אנשים מדרכו. הרגשת את ידה של תרצה על כתפי "אני שונאת אותו", אמרתי, הסתובבתי והבטתי בה ראיתי אהבה ובלבול בעיניה. ראיתי שהיא קרועה מבפנים. "את אוהבת אותו", אמרתי בפליאה. "למה לא אמרת?"
"מה יכולתי להגיד?,לחשה תרצה בכאב. "כל הזמן דברת בגנותו וסיפרת בזלזול מה הוא הביא לך, מה קנה לך. טענת שהוא בנאדם לא טוב, אנוכי. אבל אני ראיתי אחרת ולא ידעתי מה לחשוב.." דמעות היו בעיניה. "לפעמים קנאתי בכך כל כך שלא יכולתי לסבול את עצמי." היא הוסיפה.
חייכתי אליה."את לא צריכה להתביש ברגשות שלך",אמרתי לה. "עכשיו זו ההזדמנות שלך, אהוד עכשיו כועס עלי ולא סובל אותי, לכי אחריו ותקשיבי לכל מה שיש לו להגיד עלי. עכשיו הוא צריך מישהו כדי לקלל אותי באוזניו. אל תגני עלי, רק תקשיבי לו."
"את חושבת שזה יעבוד?",שאלה תרצה וחייכה מבעד לדמעותיה.
"אולי",אמרתי."אבל לא יזיק לנסות". תרצה החלה לרוץ "תספרי לי הכל אחר כך", צעקתי אחרי גבה המתרחק.
"ברור", היא צעקה חזרה ויכולתי לשמוע את החיוך שהיה על פניה.
חלק מאנשי השוק הביטו בי. "מה?",שאלתי בתמימות.
התחלתי לצאת מהשוק כשפתאום עצרה אותי נערה. "מה שלום איתמר?", היא שאלה בחשש.
ניסיתי להיזכר מי היא ולמה היא שואלת אותי על בן דודי. הבטתי בפניה ונזכרתי, כעס הציף אותי. "החצופה!", חשבתי בזעם." איך היא מעיזה בכלל?"
הדבר שהכעיס אותי אירע לפני מספר ירחים, הלכתי לטייל בחוץ בחושך לא רחוק מהבית, סתם כי זה כיף וכי התחשק לי, כששמעתי קולות. נבהלתי, הלכתי בעקבות הקולות עד שהגעתי למבנה ישן שמסיבה לא מובנת היה מואר, בפנים היו שתי דמויות שהתגפפו, התקרבתי בחשדנות. עכשיו יכולתי לראות את פני הדמויות, אחת מהן הייתה איתמר, בן דודי, הוא חיבק נערה שלא זיהיתי. נכנסתי פנימה, נשענתי על המשקוף וכחכתי בגרוני. איתמר והנערה התנתקו זה מזו, איתמר נראה אשם. "מה את עושה פה?", שאל בכעס. "בנות לא אמורות להסתובב בחוץ בשעה כזו".
"אולי", עניתי. "אבל בנים צריכים לשמור נגיעה ולשלוט בעצמם." איתמר נראה יותר כועס ממקודם. "היא משלנו בכלל?", שאלתי בתמימות מעושה.
"כן", אמר איתמר.
"לא", אמרה הנערה.
איתמר העיף לעברה מבט כועס וסימן לה לשמור על שתיקה.
"היא עובדת אלילים?", קראתי באי אמון. "תתבייש איתמר, עד כמה נמוך אתה עוד יכול לרדת?", שאלתי בזעזוע.
"אני אוהב אותה", הוא אמר לי בגאווה. "וחוץ מזה שאת צריכה לשמור על הפה שלך כשאת מדברת עם גדולים ממך. ולהזכירך אני גדול ממך בשנתיים". הוסיף בנחרצות.
"ברור", אמרתי בלעג. "אבל אני בוגרת יותר, ויודעת שאסור לי להתעסק עם עובדי אלילים".
איתמר הסתכל עלי, "או בנים", הוספתי במהירות.
איתמר הסתכל על הנערה "לכי", לחש לה. "אני אוהב אותך". הוסיף ברוך וחייך. הנערה חייכה בחזרה, כשעברה לידי במטרה לצאת מהמבנה, נעצה בי מבט מלא שנאה ויצאה.
"אל תספרי בבית", הוא אמר בתחינה, יודע שיסתבך בצרות אם זה ייוודע.
"לטובתך", אמרתי." מוטב שאספר".
"אני לא אפגש איתה יותר", נשבע איתמר.
"אני לא מאמינה לך", אמרתי. "אתה הרי אמרת שאתה אוהב אותה".
"את תהרסי לי את העתיד", הוא האשים אותי.
"אתה אולי אוהב אותה". אמרתי. "אבל את הכבוד שלך אתה אוהב יותר".
"בבקשה" ,הוא התחנן.
שקלתי את העניין, איתמר הביט בי וחיכה למוצא פי. ידעתי שאם אספר יטפלו בענין בחומרה הראויה, אבל אם מישהו שלא צריך לשמוע ישמע, השמועות יהלכו בשילה, והכבוד של המשפחה ילך.
"טוב", אמרתי לבסוף." אני אשמור את זה בסוד". איתמר חייך. "אבל תיזהר אם אני אתפוש אתכם שוב, האנשים שצריכים לדעת ידעו". הזהרתי אותו.
התחלנו לחזור הביתה, "אל תזכיר שהייתי בחוץ היום,. זכור, אתה חייב לי טובה." אמרתי לו.
"ברור", אמר איתמר בפיזור נפש.
הנערה שפנתה אלי היא נערתו של איתמר, הנערה מהמבנה.
"למה את שואלת?", שאלתי בארסיות. "הוא הכניס אותך בסוף להריון?"
"לא!", אמרה הנערה בכעס. "יש גבול, את יודעת!"
"הוא פגש אותך שוב?", המשכתי לשאול.
"כן", היא ענתה בפשטות.
"שקרן", מלמלתי בכעס.
"נו", שאלה הנערה בלהיטות. "מה שלומו?"
"לא עניינך", עניתי בכעס והתנשאות. "וגם אם היה, זה לא שלמישהו בשילה יש מושג".
היא הסתכלה עלי ודמעות בעיניה, היא באמת דאגה לו, ריחמתי עליה. "בוודאי שמעת על המלחמה", אמרתי לה. "איתמר גויס אליה והפסדנו המערכה הראשונה. בטוח שיש הרוגים אבל לא יודעים מי הם".
"הבנתי", אמרה הנערה בענייניות.
היא התחילה ללכת. "חכי", קראתי אחריה, היא הסתובבה לעברי.
"מה?" היא שאלה.
" הוא לעולם לא יתחתן איתך," הזהרתי אותה במעט נוקשות. "אז תרחקי ממנו, לטובתך".
הנערה התקרבה אלי וכאב בעיניה. " אני בתהליכי גיור", אמרה בשקט."אבל בכל מקרה תדעי שאהבה חזקה מהכל".
"בתהליכי גיור?", חשבתי בהלם, התרחשות שכזו לא עלתה על דעתי, הרהרתי בדבריה. "אם האהבה חזקה כל כך אני מקווה שהיא תתגבר על המלחמה.."
חזרתי הביתה, הנשים היו עסוקות בעניניהן, סבתי לא הייתה וכן גם הגברים שלא היו במלחמה. הלכתי לחדר וחיכיתי לתרצה. אחרי המון זמן היא באה. היא נראתה זורחת, קמתי מהמיטה. "נו", הפצרתי בה."ספרי, ספרי מה היה.."
תרצה חייכה."צדקת", היא אמרה מאושרת. "זה עבד. בהתחלה הוא קיטר ולא הפסיק לקלל אותך ולקרוא לך בשמות. אבל אז הוא ראה שאני צועדת לידו, הוא הסמיק ,נראה נבוך ומלמל משהו לגבי אי הכוונה שלו"..
"עלאק, אי כוונה", קטעתי אותה.
"אל תפרעי", נזפה בי תרצה כשחיוך רך מונח על פניה. "סיפרתי לו לגבי אי הכוונה שלך ולגבי העובדה שאת בנאדם טוב, הוא אמר שהוא מעולם לא ראה טוב אצלך. אמרתי לו שאת אומרת את אותו הדבר, רק לגביו, והוא צחק. שתקנו קצת ואז הוא שאל אותי אם אני חושבת שיש בו טוב, אז הסמקתי ומלמלתי שכן. הוא שתק ונראה לא מרוצה 'אני רוצה לדעת בכנות',אמר.'יש בי טוב? ואל תגידי לי "כן" כשאת לא מתכוונת לזה'.
"אמרתי לו שגם בפעם הראשונה התכוונתי לזה ושבכל פעם שאני רואה אותו אני רואה רק טוב, תמיד עוזר, תמיד אכפתי." מבטה הפך לחולמני.
הייתי המומה, מילא זה שהוא לא רואה בי טוב אבל איפה היא רואה בו טוב? שאלתי אותה את זה.
"בכל מעשיו", ענתה לי תרצה בפשטות.
***
אני ממש מצטערת על החלוקה, אני פשוט שמה את הקטעים שאני מספיקה להקליד..ולכן זה יוצא המשך ישיר לחלק הקודם..
אגב, גם לזה יש המשך...
כל השוק הסתכל עלינו. נאנחתי לא רציתי למשוך תשומת לב רבה מידי. נערות שמשכו תשומת לב מצאו עצמן נשואות. רק המחשבה העבירה בי צמרמורת.
אהוד אמר משהו בכעס. "את בכלל מקשיבה לי?", שאל בתיסכול.
לא טרחתי לענות לו.
אהוד התעצבן "את ילדה אנוכית ומפונקת",הוא אמר בכעס ופנה ללכת.
"באמת?", שאלתי בלגלוג. "עד עכשיו בכל המשפטים החיזור היפים שאמרת לי, הזכרת את עצם היותי יפה אז אני לא יפה יותר?".
"את תמיד יפה", סינן אוהד. "אבל זה לא סותר את זה שאת האישה החצופה והעלובה בכל שילה!"
אהוד הלך כועס, מעיף אנשים מדרכו. הרגשת את ידה של תרצה על כתפי "אני שונאת אותו", אמרתי, הסתובבתי והבטתי בה ראיתי אהבה ובלבול בעיניה. ראיתי שהיא קרועה מבפנים. "את אוהבת אותו", אמרתי בפליאה. "למה לא אמרת?"
"מה יכולתי להגיד?,לחשה תרצה בכאב. "כל הזמן דברת בגנותו וסיפרת בזלזול מה הוא הביא לך, מה קנה לך. טענת שהוא בנאדם לא טוב, אנוכי. אבל אני ראיתי אחרת ולא ידעתי מה לחשוב.." דמעות היו בעיניה. "לפעמים קנאתי בכך כל כך שלא יכולתי לסבול את עצמי." היא הוסיפה.
חייכתי אליה."את לא צריכה להתביש ברגשות שלך",אמרתי לה. "עכשיו זו ההזדמנות שלך, אהוד עכשיו כועס עלי ולא סובל אותי, לכי אחריו ותקשיבי לכל מה שיש לו להגיד עלי. עכשיו הוא צריך מישהו כדי לקלל אותי באוזניו. אל תגני עלי, רק תקשיבי לו."
"את חושבת שזה יעבוד?",שאלה תרצה וחייכה מבעד לדמעותיה.
"אולי",אמרתי."אבל לא יזיק לנסות". תרצה החלה לרוץ "תספרי לי הכל אחר כך", צעקתי אחרי גבה המתרחק.
"ברור", היא צעקה חזרה ויכולתי לשמוע את החיוך שהיה על פניה.
חלק מאנשי השוק הביטו בי. "מה?",שאלתי בתמימות.
התחלתי לצאת מהשוק כשפתאום עצרה אותי נערה. "מה שלום איתמר?", היא שאלה בחשש.
ניסיתי להיזכר מי היא ולמה היא שואלת אותי על בן דודי. הבטתי בפניה ונזכרתי, כעס הציף אותי. "החצופה!", חשבתי בזעם." איך היא מעיזה בכלל?"
הדבר שהכעיס אותי אירע לפני מספר ירחים, הלכתי לטייל בחוץ בחושך לא רחוק מהבית, סתם כי זה כיף וכי התחשק לי, כששמעתי קולות. נבהלתי, הלכתי בעקבות הקולות עד שהגעתי למבנה ישן שמסיבה לא מובנת היה מואר, בפנים היו שתי דמויות שהתגפפו, התקרבתי בחשדנות. עכשיו יכולתי לראות את פני הדמויות, אחת מהן הייתה איתמר, בן דודי, הוא חיבק נערה שלא זיהיתי. נכנסתי פנימה, נשענתי על המשקוף וכחכתי בגרוני. איתמר והנערה התנתקו זה מזו, איתמר נראה אשם. "מה את עושה פה?", שאל בכעס. "בנות לא אמורות להסתובב בחוץ בשעה כזו".
"אולי", עניתי. "אבל בנים צריכים לשמור נגיעה ולשלוט בעצמם." איתמר נראה יותר כועס ממקודם. "היא משלנו בכלל?", שאלתי בתמימות מעושה.
"כן", אמר איתמר.
"לא", אמרה הנערה.
איתמר העיף לעברה מבט כועס וסימן לה לשמור על שתיקה.
"היא עובדת אלילים?", קראתי באי אמון. "תתבייש איתמר, עד כמה נמוך אתה עוד יכול לרדת?", שאלתי בזעזוע.
"אני אוהב אותה", הוא אמר לי בגאווה. "וחוץ מזה שאת צריכה לשמור על הפה שלך כשאת מדברת עם גדולים ממך. ולהזכירך אני גדול ממך בשנתיים". הוסיף בנחרצות.
"ברור", אמרתי בלעג. "אבל אני בוגרת יותר, ויודעת שאסור לי להתעסק עם עובדי אלילים".
איתמר הסתכל עלי, "או בנים", הוספתי במהירות.
איתמר הסתכל על הנערה "לכי", לחש לה. "אני אוהב אותך". הוסיף ברוך וחייך. הנערה חייכה בחזרה, כשעברה לידי במטרה לצאת מהמבנה, נעצה בי מבט מלא שנאה ויצאה.
"אל תספרי בבית", הוא אמר בתחינה, יודע שיסתבך בצרות אם זה ייוודע.
"לטובתך", אמרתי." מוטב שאספר".
"אני לא אפגש איתה יותר", נשבע איתמר.
"אני לא מאמינה לך", אמרתי. "אתה הרי אמרת שאתה אוהב אותה".
"את תהרסי לי את העתיד", הוא האשים אותי.
"אתה אולי אוהב אותה". אמרתי. "אבל את הכבוד שלך אתה אוהב יותר".
"בבקשה" ,הוא התחנן.
שקלתי את העניין, איתמר הביט בי וחיכה למוצא פי. ידעתי שאם אספר יטפלו בענין בחומרה הראויה, אבל אם מישהו שלא צריך לשמוע ישמע, השמועות יהלכו בשילה, והכבוד של המשפחה ילך.
"טוב", אמרתי לבסוף." אני אשמור את זה בסוד". איתמר חייך. "אבל תיזהר אם אני אתפוש אתכם שוב, האנשים שצריכים לדעת ידעו". הזהרתי אותו.
התחלנו לחזור הביתה, "אל תזכיר שהייתי בחוץ היום,. זכור, אתה חייב לי טובה." אמרתי לו.
"ברור", אמר איתמר בפיזור נפש.
הנערה שפנתה אלי היא נערתו של איתמר, הנערה מהמבנה.
"למה את שואלת?", שאלתי בארסיות. "הוא הכניס אותך בסוף להריון?"
"לא!", אמרה הנערה בכעס. "יש גבול, את יודעת!"
"הוא פגש אותך שוב?", המשכתי לשאול.
"כן", היא ענתה בפשטות.
"שקרן", מלמלתי בכעס.
"נו", שאלה הנערה בלהיטות. "מה שלומו?"
"לא עניינך", עניתי בכעס והתנשאות. "וגם אם היה, זה לא שלמישהו בשילה יש מושג".
היא הסתכלה עלי ודמעות בעיניה, היא באמת דאגה לו, ריחמתי עליה. "בוודאי שמעת על המלחמה", אמרתי לה. "איתמר גויס אליה והפסדנו המערכה הראשונה. בטוח שיש הרוגים אבל לא יודעים מי הם".
"הבנתי", אמרה הנערה בענייניות.
היא התחילה ללכת. "חכי", קראתי אחריה, היא הסתובבה לעברי.
"מה?" היא שאלה.
" הוא לעולם לא יתחתן איתך," הזהרתי אותה במעט נוקשות. "אז תרחקי ממנו, לטובתך".
הנערה התקרבה אלי וכאב בעיניה. " אני בתהליכי גיור", אמרה בשקט."אבל בכל מקרה תדעי שאהבה חזקה מהכל".
"בתהליכי גיור?", חשבתי בהלם, התרחשות שכזו לא עלתה על דעתי, הרהרתי בדבריה. "אם האהבה חזקה כל כך אני מקווה שהיא תתגבר על המלחמה.."
חזרתי הביתה, הנשים היו עסוקות בעניניהן, סבתי לא הייתה וכן גם הגברים שלא היו במלחמה. הלכתי לחדר וחיכיתי לתרצה. אחרי המון זמן היא באה. היא נראתה זורחת, קמתי מהמיטה. "נו", הפצרתי בה."ספרי, ספרי מה היה.."
תרצה חייכה."צדקת", היא אמרה מאושרת. "זה עבד. בהתחלה הוא קיטר ולא הפסיק לקלל אותך ולקרוא לך בשמות. אבל אז הוא ראה שאני צועדת לידו, הוא הסמיק ,נראה נבוך ומלמל משהו לגבי אי הכוונה שלו"..
"עלאק, אי כוונה", קטעתי אותה.
"אל תפרעי", נזפה בי תרצה כשחיוך רך מונח על פניה. "סיפרתי לו לגבי אי הכוונה שלך ולגבי העובדה שאת בנאדם טוב, הוא אמר שהוא מעולם לא ראה טוב אצלך. אמרתי לו שאת אומרת את אותו הדבר, רק לגביו, והוא צחק. שתקנו קצת ואז הוא שאל אותי אם אני חושבת שיש בו טוב, אז הסמקתי ומלמלתי שכן. הוא שתק ונראה לא מרוצה 'אני רוצה לדעת בכנות',אמר.'יש בי טוב? ואל תגידי לי "כן" כשאת לא מתכוונת לזה'.
"אמרתי לו שגם בפעם הראשונה התכוונתי לזה ושבכל פעם שאני רואה אותו אני רואה רק טוב, תמיד עוזר, תמיד אכפתי." מבטה הפך לחולמני.
הייתי המומה, מילא זה שהוא לא רואה בי טוב אבל איפה היא רואה בו טוב? שאלתי אותה את זה.
"בכל מעשיו", ענתה לי תרצה בפשטות.
***
אני ממש מצטערת על החלוקה, אני פשוט שמה את הקטעים שאני מספיקה להקליד..ולכן זה יוצא המשך ישיר לחלק הקודם..
אגב, גם לזה יש המשך...