אל תצפו ממני כמובן לטיפת אובייקטיביות, אבל אני חושב שהספר מצוין! לפני הקריאה חששתי שלא אוהב אותו; עכשיו אני גאה בו. זאת למרות שמדובר בסוג של רומן אפי משפחתי, ולא ממש בספרי המדע בדיוני עתירי האקשן הרגילים שלי. העלילה עוברת בין ארבע משפחות, בארבע תקופות שונות: מישראל של קום מדינה, דרך פרוסיה, סין ועד ימינו אנו. זה מהספרים האלה שכוללים ארבעה סיפורים שלכאורה נראים שונים, אבל בסוף – ספוילר – מתחברים איכשהו. זה ספר מלא אהבה. באמת. אין בו טיפת ציניות. הוא נכתב בדמותה של הסופרת; מה שאומר שבין אם היא תרצה זאת או לא – הוא ספר על אהבת הזולת ואמונה באנוש. יש בו גם קמצוץ מיסטיקה והרבה ישראליות. הכתיבה היא כתיבה רזה. רוצה לאמר, משפטים קצרים, הרבה דיאלוגים, ולא המון תיאורי נוף. זה ספר עבה – 568 עמודים. אבל הם מה-זה עפים בקלילות. חוץ מזה, הספר מלא מלא מלא אירועים. נראה לי שבבאטמן של נולן יש יותר רגעים מתים. ...

"יומנו של חולה אלצהיימר ובתו" הוא מסמך אנושי מרתק שכתב אדם בן 86, מתנדב במעון יום לקשיש הדמנטי. כשהוא חש שמשהו משתבש בתפיסת עולמו, הוא מבקש מבתו לתעד את השינויים ביומן. בשלבים הראשונים התיעוד מוכתב מפיו, אך כשהמחלה מתדרדרת, נקודת המבט עוברת לבת המטפלת. הבת רואה בפרסום היומן קיום צוואה של אביה; המשך דרכו בחיפוש אחר פתרונות חדשים לתמיכה בחולה, ושליחות גדולה עבור משפחות המתמודדות עם חולה דמנטי, בכל שלבי המחלה. האותנטיות התיעודית והדרך שבה מתוארים הנפשות הפועלות, הדילמות והאירועים, מעלות בלב הקורא סוגיות חשובות ומעוררות מחשבה בכל הנוגע למערכת היחסים בין ילד להורה חולה. לבת הממשיכה את כתיבת יומן אביה אין תשובות; היא רואה בפרסום יומנו קיום צוואה, המשך דרכו בחיפוש אחר פתרונות חדשים לתמיכה בחולה ובמשפחות, ושליחות גדולה עבור משפחות המתמודדות עם מחלה קשה של יקיריהן. פנינה רון ציפורן היא סופרת, משוררת, ציירת ומוזיקולוגית. היא מנגנת בהתנדבות מזה עשרים שנה במעון יום לקשיש הדמנטי. ספרה הראשון, "ואהבת את רעך כמוך", ראה אור בשפה העברית ב-2013. הוא הפך לרב מכר, זכה לשבחים רבים ואף יצא בימים אלה בתרגום לאנגלית....